בחודש מארס 1883 נקבר קרל מרקס (1818-1883) בחלקת קבר נידחת בבית-הקברות שבהיי-גייט בלונדון. היו בלוויה 11 בני אדם. ואלה עיקרי הדברים בהם הספיד אותו פרידריך אנגלס: מת גדול-הוגי הדור, אבדה לפרולטריון ולמדע ההיסטוריה. כמו שדרווין חשף את חוק ההתפתחות של הטבע האורגני, חשף מרקס את חוק ההתפתחות של ההיסטוריה האנושית: בני האדם נאלצים לאכול, לשתות, להשתכן ולהתלבש, לפני שיוכלו לעסוק במדיניות, במדע, באומנות, בדת וכו’. לפיכך ייצור אמצעי הייצור ומה שנובע מכך, דרגת ההתפתחות הכלכלית של עם ושל חברה מסוימת, מהווים בסיס שמתוכו מתפתחים מוסדות מדיניים, השקפות משפטיות, אומנות ודימויים דתיים, ומתוכו יש להסבירם – ולא להפך.
הוא חשף גם את חוק התנועה המיוחד השולט באופן הייצור הקפיטליסטי הקיים בחברה הבורגנית. גילוי הערך העודף זרע אור על הבעיה.
שתי התגליות האלה דיין לחיי אדם ואף אחת מהן. אבל המדע היה לגבי האיש כוח מניע היסטורי, כוח מהפכני. כמה שלא שמח לכל תגלית מדעית, היתה שמחתו כפולה לשינויים מהפכניים בתעשייה ובמהלך ההיסטוריה. כי מעל לכל מרקס היה מהפכן. מטרתו הראשית היתה שחרורו של הפרולטריון אשר לו נתן את הכרת כוחו בעצמו והכרת התנאים לשחרורו. המאבק היה איתו תמיד ומתי מעט דמו לו בהתלהבות להצלחת מלחמתו.
פעילותו המהפכנית בעיתונים שבגרמניה, פריס, בריסל ולונדון, והקמת האינטרנציונל היו הישגים שניתן להתברך בהם, גם אילולי היו הישגים אחרים. על-כן היה האיש השנוא ביותר על ממשלות אבסלוטיסטיות ורפובליקניות, על הבורגנות השמרנית והדמוקרטית קיצונית, שהתחרו ביניהן בהערמת עלילות עליו. עתה הוא מת נערץ על ידי מיליוני פועלים מהפכנים, אחים לקרב בכל חלקי אירופה ואמריקה, מסיביר ועד קליפורניה. ומעז אני לומר: אם אמנם רבים היו מתנגדיו, ספק אם היה לו שונא אישי אחד.
הדברים שיכתבו להלן יוצאים מהנחה שאם כי זה לא קל, יכול כל אחד, אם הוא רק רוצה, לזכות בשלוש סגולותיו של מרקס, במידות שונות כמובן: להבין את העולם לתוכו נולד, להיאבק לשינויה של החברה הרעה מיסודה, ולהיות אדם, להיות "מענטש".
האיש הצעיר ומוריו
בהיותו בן 17 כתב מרקס חיבור שאלה עיקריו: "בבואנו לבחור מקצוע, בראש ובראשונה צריכות להנחות אותנו רווחתה של האנושות ושלמותנו שלנו. אין לחשוב כי יתכנו ניגודים בין שני האינטרסים הללו. חשוב שטבע האדם עשוי כך שהיחידים מגיעים לשיא שלמותם בהגדישם את עצמם לזולת. מי שעובד למען עצמו בלבד אולי יוכל להיות מלומד מפורסם, לחכם דגול, למשורר מצוין, אך לעולם לא יוכל להיות דגול באמת ובתמים. ההיסטוריה מריעה רק לאלה שקנו את אצילותם בכך שהעשירו את עדתם. והדת עצמה מלמדת אותנו כי האדם האידיאלי, שכולנו שואפים לחקותו, הקריב את עצמו למען האנושות".
בהיותו בן 24 הגיש מרקס את עבודת הדוקטור שלו: "ההבדל בין הפילוסופיה של דמוקריטוס לזו של אפיקורס". שם גם כינה מרקס את פרומטאוס "המעונה הראשון מבין הפילוסופים".
אולם גם גאונים כמו מרקס (פילוסוף, כלכלן, היסטוריון, מבקר ספרות), אינם גדלים על העצים ויש להם מורים; למוריו, הפילוסופים הגל ופויירבך, ולחברו אנגלס (גם חברים הם מורים…), היה מרקס אסיר תודה כל חייו.
מהפילוסוף הגל למד מרקס את עקרונות החשיבה הדיאלקטית הידועה בניסוחה העממי כיחסים שבין תזה, אנטיתזה וסינתזה. החשיבה האידיאליסטית של הגל התרכזה ברוח התקופה ובחשיבה האנושית אודותיה, ואלה היו בעיניו הגורמים לתקופה להיות מה שהיא. ואילו הפילוסוף הגרמני פויירבך הפך את הקערה ההגליינית על פיה בטענו כי התקופה היא הנושא והמחשבה אודותיה היא הנשוא; כי לא רוח התקופה קובעת את מהלך ההיסטוריה מתקופה לתקופה, כי אם כלל התנאים החומריים שבכל תקופה הם המניעים את בני-האדם לנהוג כפי שהם נוהגים, והם הקובעים את רוח התקופה ולא להפך, או לפי האמרה הגרמנית העממית: "האדם הוא מה שהוא אוכל…"
שתי התגליות הגדולות
מהדיאלקטיקה ההגליינית ומהמטריאליזם של פויירבך חשף מרקס את העקרונות להתפתחותה של החברה האנושית, את "המטריאליזם ההיסטורי" שתמציתו לפי מרקס היא זו: במהלך הייצור החברתי של חייהם, נכנסים אנשים ליחסים מסוימים, הכרחיים, בלתי תלויים ברצונם, יחסי ייצור המתאימים לשלב התפתחות מסוים של כוחות הייצור החומריים שלהם. המכלול של יחסי הייצור האלה מכונן את המבנה הכלכלי של החברה, את הבסיס שעליו נישא בניין-על משפטי ומדיני, אשר לו מתאימות צורות תודעה חברתיות מסוימות. אופן הייצור של החיים החומריים, מתנה את תהליך החיים החברתיים, המדיני והרוחני בכללו. לא תודעת האנשים היא הקובעת את הוויתם, אלה להפך, הוויתם החברתית היא הקובעת את תודעתם. בשלב מסוים בהתפתחות הופכים אותם "יחסים חומריים" למגבילים באופן בלתי נסבל, ואז מתחילה תקופה של מהפיכה חברתית, שבה כל אותו בניין-על של התודעה – משפטית, פוליטית, דתית, אסתטית – נמס במהירות כמו שלג ביום שמש. הדבר קרה לכל אחד מאופני הייצור הקודמים, החל באסייתי (עבדות) וכלה בפאודלי, ובלי צל של ספק, זה יהיה גורלה של הרודנות הבורגנית המודרנית. אבל יהיה הבדל אחד: יחסי הייצור הבורגניים הם הצורה האנטגוניסטית האחרונה של תהליך הייצור החברתי. אנטגוניסטית לא במובן של אנטגוניזם פרטי אלא של אנטגוניזם הצומח בתנאי החיים החברתיים של הפרטים. כוחות הייצור המתפתחים בתוך החברה הבורגנית יוצרים בו בזמן את התנאים החומריים לפתרון האנטגוניזם הזה. לכן, עם תצורת חברה זו נחתמת תקופת "טרום ההיסטוריה של החברה האנושית".
תמצית זו של המטריאליזם ההיסטורי מעוררת מספר בעיות:
- האם היחסים בין הבסיס לבניין-העל הם חד-כיוונים עד כדי כך, ללא הדדיות דיאלקטית ביניהם; וזה במיוחד בימינו אנו, שעה שהמחשוב התעשייתי, כוח הייצור של תקופתנו, מספק את המידע ואת פרשנותו הקפיטליסטית על פני הגלובוס כולו?
- איך קרה שמרקס ראה בקפיטליזם התעשייתי המתחיל של תקופתו את שלבו האחרון שאחריו תהייה כבר החברה הקומוניסטית? מדוע לא ראה מרקס, לשיטתו שלו, הפיכות נוספות משמעותיות של כוחות הייצור אשר יאפשרו לבורגנות לקדם ואף להעצים את שלטונה על העובדים השכירים לדרגותיהם?
ב-1865 נשא מרקס שתי הרצאות שכותרתן מאז היא "שכר, מחיר ורווח" ובהן תמצית מרוכזת של מסקנותיו על הכלכלה הקפיטליסטית וחוקי הבסיס להתפתחותה:
- המכנה המשותף של כל התוצרים אינם תכונותיהם הטבעיות, כי אם העבודה החברתית המושקעת בהם.
- אדם המייצר תוצר לעצמו, מייצר מוצר ולא סחורה.
- לתוצר יש ערך משום שהוא התגבשות של עבודה חברתית.
- המחיר הוא הביטוי הממוני של הערך.
- הפועל אינו מוכר את עבודתו כי אם את כוח עבודתו שהוא נותן לבעל ההון להשתמש בו ביום העבודה.
- אם ייצורם של אמצעי המחייה היומיים של פועל הוא 6 שעות עבודה, והוא עובד (אז) 12 שעות; 6 שעות נשארות בידי בעל ההון. כך נוצר הערך העודף תמורתו בעל ההון אינו משלם דבר.
- על החליפין הזה בין הפועל ובעל ההון מבוסס המשטר הקפיטליסטי.
- כך מתבצע שכפולו של הפועל כפועל ושל בעל-ההון כבעל-הון.
על-כן במקום לחיות למען עבודתנו (ליצור) אנו עובדים למחייתנו.
מחבר הספר "קרל מרקס" פרנסיס ווין, מחווה את דעתו כי כאשר מרקס חזה את ירידת השכר בקפיטליזם, הוא התכוון לירידה יחסית ולא לירידה מוחלטת. הדבר מוכיח את עצמו: מעטות, אם בכלל, החברות המסחריות שימהרו להוסיף 20% של שכר לכוח העבודה שלהם בעקבות גידול של 20% בהכנסותיהם. כתוצאה מכך, ציבור העובדים מפגר יותר ויותר אחרי בעלי ההון. ככל שהמציאות מתפתחת מצבו (היחסי) של הפועל ילך ויורע, יהיה תשלומו בפועל גבוה או נמוך.
ואמנם, מרקס מתאר את מצבו של הפועל בקפיטליזם כך: "האמצעים המשמשים את הקפיטליזם להגדלת הייצור, מטילים מום בפועל בעשותם ממנו קטע אדם, משפילים אותו לדרגה של ספיח למכונה, ובהרבותם את ייסורי עבודתו הם הורסים את תוכנה; מנכרים את הפועל מן הכוחות האינטלקטואלים אשר בתהליך העבודה, באותה המידה שהמדע ממוזג בה ככוח עצמאי; מנוונים הם את תנאי עבודתו; משעבדים אותו במהלך תהליך העבודה תחת עול של עריצות שנואה מחמת קטנוניותה; הופכים הם את ימי חייו לימי עבודה. משליכים הם את אשתו וילדיו אל תחת מרכבת אילי ההון. נוצר הצבר של עושר על הקוטב האחד, ובו בזמן הצבר של עוני, ייסורי עבודה, עבדות, בורות, התאכזרות וניוון מוסרי על הקוטב הנגדי.
אין ספק כי אי יכולתו של מרקס לתאר לעצמו התפתחות מואצת של הקפיטליזם מתקופתו, על בסיסם של החוקים שאותם חשף; והכללתו הגורפת את מצבם של העובדים השכירים בקפיטליזם, היו מוטעות, והן תובעות דיון והסבר דווקא מצד אלה הרואים עצמם מרכסיסטים בימינו אלה.
לדעתי, שתי הטעויות כאחת נעוצות בקוצר רוח מהפכני, מאוד אנושי, שאפיין כל-כך את מרקס ואת אנגלס גם לפני כ-150 שנה. לדוגמה: ב-1847, שנה לפני ההתרחשויות הדרמטיות באירופה, הכין עצמו אנגלס למהפכה פרולטרית הממשמשת ובאה כך: הוא יפקד על הצבא המהפכני, רכוב על סוס ואילו מרקס ינהיג את החיים האזרחיים וילמד את הפרולטריון כלכלה מדינית ואת כלליה של הנהגה פוליטית הנובעים ממנה. אולם לא מרקס ולא אנגלס, לא נקלעו מעולם לדפרסיה אנטי-מהפכנית הנפוצה כל-כך בימינו, כתוצאה מכישלונן של תחזיות מהפכניות שלא התאמתו. הם תמיד ראו אותם כמפלות בקרבות ולא במלחמה, וראו גם בהם מקורות ללימוד, והכנת הכלים הרעיוניים והפוליטיים הראויים לעתיד לבוא (נזכור את "ה-18 בברימר של לואי בונפרטה" ואת "מלחמת האזרחים בצרפת").
ואילו ההכללות הגורפות כל-כך על מצבו של מעמד הפועלים בחברה הקפיטליסטית, והמטשטשות לא פעם בין "ההתרוששות המוחלטת" ו"ההתרוששות היחסית", נובעת לדעתי מן העובדה שמרקס חזה את התדרדרותם של מעמדות הביניים ל"חיקו" של מעמד הפועלים ולא חזה בצידה את התופעה ההפוכה, את עלייתן של שכבות הביניים וגם האריסטוקרטיה הפועלית בחברה הקפיטליסטית המפותחת אל בעלי ההון, עליה כלכלית ממש, ועוד יותר מכך, רעיונית-פוליטית. עובדה זו נעוצה בכך שכוחות הייצור החדשים, ההיי-טק והמחשוב, זקוקים לכוח עבודה משכיל, יחסית לפחות, כדי להפעילם; הם מוכנים לשלם עבורו יותר (מה שאינו מבטל לעולם את עקרון הערך העודף), וזקוקים לשוק הולך וגדל שיהיו לו אמצעים כלכליים לרכוש את מוצריו; ואלה אינם מבטלים כמובן את עקרונה של ההתרוששות היחסית של העובדים השכירים.
התרוששות יחסית זו הקיימת תמיד במדינות הקפיטליסטיות המפותחות, אינה מבטלת תופעות של התרוששות מוחלטת הקיימת גם בהן. בחוסר עבודה ובהתמוטטות מוחלטת או הדרגתית של מדינת הרווחה. אולם היא קיימת בגדול במדינות העולם השלישי אשר כפי שכינה מרקס את אנגליה "ההופכת אומות שלמות לפרולטריון שלה" ממלאות אומות אחרות באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה, תפקיד דומה לגבי המדינות העשירות של תקופתנו, עם אליטה עשירה צרה בתוכן פנימה. מספיק רק שנזכור את דו"ח העוני הישראלי ב-2004 שהיא מדינה מערבית מפותחת: 33.2% נפשות; 20.3% משפחות; 23.6% ילדים – מתחת לקו העוני!
בסיכום: נראה לי שטעותם הכפולה של מרקס ואנגלס נבעה מהערכה מוטעית של יחסי הכוחות בין הבורגנות לפרולטריון בתקופתם ולעתיד לבוא; והערכה מוטעית של משך ההתפתחות ההיסטורית הארוכה יחסית בהשוואה למשך חייו הקצרים של האדם. זאת טעות אופיינית למהפכנים ולאידיאליסטים שאינם מהפכנים בהכרח, המאמינים ששאיפותיהם לשינויים היסטוריים יתממשו בחייהם, מה שקורה לעיתים רחוקות, רחוקות מאוד.
"הדיקטטורה של הפרולטריון"
(הערה):
הטעות בהערכת יחסי הכוחות בין הבורגנות לפרולטריון, היא זו שיצרה אצל מרקס את המושג הזה, שמשמעותו בעיניו פשוטה וברורה: שלטון, בהחלט גם כפייתי, של הרוב הגדול בחברה על המיעוט, שילחם בכל מאודו מן הסיבה הפשוטה שהונו, בסיס כוחו וקיומו, יילקח ממנו, ויולאם. כך קרה שהמושג הפשוט הזה, הוכפש, עוות ונוצל לרעה על-ידי שליטים קומוניסטים שונים, שכינו עצמם מרקסיסטים גם בנתעבים שבמעלליהם (על כאלה אמר כבר מרקס כי "אם הם מרקסיסטים, אני אינני מרקסיסט"); וכך קרה שהבושים והריגנים לסוגיהם, משתמשים במושג – אחרי הפאשיזם והנאציזם במיוחד – במלחמתם נגד "ציר הרשע".
מרקס המהפכן
אמירתו של מרקס על "הפילוסופים שרק פרשו באופנים שונים את העולם, אבל העיקר הוא לשנותו", היתה באמת נשמת אפו של האיש. בניגוד להטחות "ההומניסטיות" במרקסיזם, שאדם כפרט אינו חשוב לו כלל ועיקר (והיו גם עיוותים כאלה!), גישתו אל האדם היחיד, שהוא תמיד בן לחברה של יחידים, היתה תכליתה של מהפכנותו: "ביטולו של הקניין הפרטי הוא האמנסיפציה האובייקטיבית השלמה של החושים האנושיים וההתכוונות האנושית. רק הפרישה האובייקטיבית של האדם מעושרו תאפשר לו ליצור את עושרה של הרגישות החושית האנושית הסובייקטיבית: אוזן מוזיקלית, עין רגישה ליופייה של הצורה. קיצורו של דבר: חושים המסוגלים להגיע לסיפוק אנושי". או: " העבודה השכירה כמוה כעבודת עבדים וצמיתים. היא אינה אלא צורת מעבר חברתית נחותה שנגזל עליה להעלם מהעולם לטובת עבודה שיתופית שתעשה מלאכתה ביד נדיבה, ברוח איתנה ובלב שמח".
מרקס המורה
מרקס שבויכוחיו עם יריביו היה לא פעם אינטלקטואלי כוחני, היה מורה מעורר השראה. הוא לימד פועלים מבוגרים וצעירים, ספרדית, יוונית, לטינית, פילוסופיה וכלכלה פוליטית. סבלנותו בהוראה היתה רבה מאוד; דווקא הוא, שמכל בחינה אחרת הפגין "קוצר רוח וזעם". בנובמבר 1849 החל לתת סדרת הרצאות: "מהו רכוש בורגני?" כשביסס את טענתו השתדל להימנע מכל ביטוי שלא יהיה מובן לפועלים (זהו דיווחו של ליבקנכט, אביו של קרל ליבקנכט שנרצח ב-1919 בגרמניה יחד עם רוזה לוכסנבורג). כשסיים מרקס את הרצאתו ביקש את הפועלים לשאול שאלות ובחן אותם בשאלות משלו כך ששום טעות בהבנה לא נעלמה מעיניו. על הלוח כתב נוסחאות המוכרות לנו מתחילת "הקפיטל". למבקרי "בית-הספר" שהתקיים כנראה בביתו, היה לוח שבועי צפוף: יום א’ – הרצאות בהיסטוריה, גיאוגרפיה ואסטרונומיה ובסופן שאלות על מצב הפועלים ויחסם לבורגנות. בימים ב’ ו-ג’ – על הקומוניזם. בהמשך הלימודים, תרגילים בזימרה, לימודי שפות, שיעורי רישום ומחול. לילות שבת הוקדשו למוסיקה, דקלומים, קריאת מאמרים מהעיתון. גולים צרפתים הקימו קבוצות לסייף בחרבות והטכניקה של מרקס היתה חסרת עידון אבל יעילה (האם את כל אלה לימד מרקס לבדו?!).
מרקס שלל "מהפכנות בזק". אלה עלולות לפתות סוציאליסטים למהפכות בוסר שסופן אסון. ליבקנכט מוסיף ומתאר את מרקס כמורה: מהפכנים מעולם לא נחלו הצלחות אלא אם הכינו מראש את שיעורי הבית שלהם בכלכלה. מרקס הכריח אותנו ללמוד. בעוד מהפכנים אחרים משתכרים יום-יום בסיסמאות "מחר זה יתחיל", אנו, יורשי גהינום, הביריונים, חלאת המין האנושי, בילינו את זמננו במוזיאון הבריטי, במאמץ לקנות השכלה ולהכין נשק ותחמושת למאבק הצפוי".
אבל אי אפשר לכתוב על מרקס כמהפכן מבלי לספר על אנגלס. פרידריך אנגלס (1820-1895), בן למשפחה גרמנית שחיה במנצ’סטר כתעשייני טקסטיל. מצעירותו היה משולב במפעלים של אביו ולא הגיע לאוניברסיטה, אולם ידיעותיו על מעמד הפועלים האנגלי שתעשיתו היתה המפותחת בעולם, היוותה למרקס בית-ספר מעולה על מצבו של מעמד הפועלים בחברה הקפיטליסטית. על כן מאמרו על "מצבו של המעמד העובד באנגליה" שפורסם ב-1845, שימש כבר למרקס מורה דרך לעתיד, לכתיבתו של "הקפיטל". מרקס ואנגלס נפגשו בפריס ב-1844. אז כבר קרא מרקס מאמר של אנגלס הצעיר שעורר את התעניינותו. הסיפור המסופר הוא על כך שאחרי שתיית כוסיות יין בפריס, הוזמן אנגלס לביתו של מרקס בו התנהלו 10 ימי שיחות, שאחריהן הושקו כוסיות לידידות נצח.
מרקס ואנגלס היו אמנם מעין תזה ואנטיתזה באישיותם. מרקס, יהודי, המתעב את מראהו; אנגלס "חתיך" ארי. מרקס כותב בשירבוטים ותיקונים; אנגלס בכתב נקי ואלגנטי. מרקס חי בתוהו ובוהו; אנגלס עובד יעיל, זריז, במשרה מלאה בעסקי משפחתו, המוצא זמן גם לספרים ומאמרים. בשעה שמרקס חי רוב ימיו בעוני מרוד, נהנה אנגלס מחיי בורגנות גבוהה: סוסים, שפע של יין ופילגשים במיטה. למרקס משפחה גדולה החיה בעוני ואנגלס חי חיי רווק חסר ילדים המתענג על רווקותו. בכל שנותיהם יחדיו לא קינא אנגלס מעולם בעליונותו של מרקס "איך אפשר לקנא בגאונות? כדי לקנא בדבר כזה צריך להיות קטנוני מאוד". ידידותו עם מרקס ועבודתם "עטורת הניצחון" היתה לו גמול מספיק. אינטימיות שלמה היתה ביניהם תמיד, גם בדברים האינטימיים ביותר.
מרקס הצעיר נרדף ממדינה למדינה ומעיתון לעיתון על-ידי השלטונות: מגרמניה לפריס, מפריס לבריסל ומבריסל ללונדון בה חי כשלושים שנה עד סוף ימיו. במהלך חייו לחם תמיד ביריביו הרעיוניים והפוליטיים מימין וגם משמאל (ההרפתקנים שמוכנים לצאת לבריקדות מדי בוקר…). מהבחינה הארגונית-תנועתית היה חבר בשתי תנועות משמעותיות: "בברית הקומוניסטים" לה כתבו מרקס ואנגלס את "המניפסט הקומוניסטי" ובאינטרנציונל (1866-1876).
המניפסט, שאנגלס כתב לו טיוטה ומרקס כתב את רובו, לא התכוון להיות טקסט ניצחי ומקודש, אם כי דורות העריכו אותו ככזה (כמה צעירים יקראוהו בימינו?!). המחברים המירו את הסיסמה שהיתה נהוגה באותם ימים ושניהם תיעבוה ממש: "כל בני האדם אחים", והמירוה בסיסמה החותמת של המניפסט: "פועלי כל הארצות התאחדו".
מארקסיסט אמיתי, אפילו מארקוזה, לא מדבר על הדיכוי התודעתי כיסוד נצחונו של הקפיטליזם אלא בראש ובראשונה על התנאים הייחודיים של הקפיטליזם שלאחר מלחמת העולם השניה. בספרו "האדם החד-ממדי" הוא מדבר על התנאים החומריים כבסיס לעיקור הממד הביקורתי, ורק הם שמאפשרים את מה שאתה מכנה הדיכוי התודעתי (או הניכור ב"מרקסיסטית").
לשאר ול"פשוט לא מבין"
בניתוח של קריסת ברה"מ אסור לשכוח לבחון את התנאים ששררו בעת המהפיכה ולאחריה, אשר הביאו לעלייתו של סטאלין לשלטון ואת התפתחות מדיניותו. גם למלחמת העולם השניה היתה השפעה מכרעת על עיצוב השלטון בברה"מ. לחפש בתיאוריה את הפגמים זה נכון רק לאחר שממצים את החיפוש אחר הגורמים האובייקטיבים שעיצבו את השיטה הסובייטית ודבר זה כמעט ולא נעשה.
מאמר נהדר.
אזכיר רק (ואולי אני מקדים את המאוחר, שכן אני מבין שזהו חלק א’ בלבד וצפוי עוד המשך) כי אחת הסוגיות המרתקות ביותר בכל הקשור לפילוסופיה פוליטית היא הניסיון לגשר בין הנחות היסוד הכל-כך משכנעות של התיאוריה המרקסיסטית לבין אי התתממשותה של השקפתו הדרמיניסטית של מרקס בנוגע לביטול הקניין והמעמדות.
זרמים ניאו-מרקסיסטיים שונים, ובעיקר הוגי אסכולת פרנקפורט, עסקו ועוסקים בסוגייה זו, ומעלים את השאלה (למורת רוחו של מרקס, בוודאי): האם ניתן להביס את הקפיטליזם? יש ההולכים רחוק יותר, ושואלים: מדוע לא ניתן להביס את הקפיטליזם? ובכך, בעצם, סוטים מהתפיסה המרקסיסטית המסורתית.
הסוציולוג עמנואל ולרשטיין משליך את הפרדיגמה המרקסיסטית אל שדה היחסים הבין-לאומיים, ומצביע על יחסי התלות שבין העולם הראשון לעולם השלישי (המפותח והמתפתח, נהוג לומר כיום), כגורם המקבע את פערי המעמדות הבין-מדינתיים. בכך מבסס עצמו הקפיטליזם כתפיסה הדומיננטית והמובילה כמעט בכל רחבי העולם.
הסבר אחר, משכנע יותר לטעמי, נעוץ בהפנמת הדיכוי התודעתי שמביא עימו הקפיטליזם ברמת הפרט, בין היתר, על-ידי הישענות על השקר של חופש הבחירה ושכלול הכפיה הממסדית – עליהם מושתתת המערכת הקפיטליסטית.
עם יד הלב, כאשר נתקלתי לראשונה במושגים אלו, ביטלתי אותם כססמאות מעידן שאבד עליו הכלח. בכדי להבין במה דברים אמורים, מומלץ מאוד לקרוא את כתביו של הרברט מרקוזה, פילוסוף אסכולת פרנקפורט.
ל"פשוט לא מבין"=
אף מרקסיסט טוען שיש לו האמת המוחלטת.טענה
כזו היא טענה דתית ואין דבר מנוגד יותר לדת
מאשר המרקסיזם.
תשובות קצרות(אולי קצרות מדי)=
1)המרקסיסיטם שואפים להעביר כח השלטון לא
ממיעוט אחד למיעוט שני,אלא מהעשירון העליון
ל 9 עשירונים הנותרים.
2)קריסת הניסוי לא נבעה מהניסוי עצמו אלא
מהשטלתות הביורוקרטיה,הלאומנים והרפורמיסטים,
שנשארו מחוץ לתחום הנסוי ולא נכנסו בתוכו.
3)פיתוח הטכנולוגיות והידע הנוכחיים לא
זקוקים יותר ל"תגמול" בכסף.
יותר ויותר,גם בחברות הקפיטליסטיות מבינים
שהתגמול האמיתי להעלת הפיריון,הרצון לעבוד
היעילות והיצירתיות של העובדים,מושג יותר
בהערכה חברתית,יוקרה,שיתוף פעולה,סיפוק בעבודה ,ביטחון,מאשר בסתם כסף.
4)הדרך היחידה לשמור על השגי מהפכה חברתית
היא למנוע מביורוקרטים להחזיק בשלטון.
דבר זה נתן כשהכח והשלטון נשאר בידי ההמונים
בצורה דמוקרטית אמיתית,ובמוקדי כח מבוזרים
ולא מרוכזים.זרימת השלטון חייבת להיות מלמטה כפלי מעלה ולא להיפך.
אך בהסטוריה האנושית אין נוסחאות פלא,אין
פוליסת ביטוח נגד תאונות ואף לא תעודות
אחריות "להחלפת הסחורה".
צריך לשמור על האפרוחים כשהם עדיין בתוך
הביצה.
בכתביו ההיסטוריים של מארקס (בעיקר אלו העוסקים בצרפת) ניתן לראות התייחסות לא דטרמיניסטית בעליל לגבי עתיד החברה הקפיטליסטית.
ראשית קצת צניעות לא הייתה מזיקה לאיש. אני בכלל מודאג ממישהו שבא ואומר לי שידועה לו האמת המוחלטת ואין בילתה. מה ההבדל בין זה לבין דת?
ישנן מספר שאלות שברצוני לשאול
1 האם כל התאוריה של מרקס לא מבוססת על העברת הכח מאילי ההון לשליטים שכאמור גם להם יש אינטרסים והם בני אדם. האם החלפה זו רצויה לאור הניסוי הענק שנערך בשיטה זו במאה האחרונה וקרס אפילו ללא זיקוקי דינור?
2 האם קריסת הניסוי אינו מחייב שום חשבון נפש בשאלה מה בתאוריה בעייתי כדי לנסות להתאימה למציאות הגיונית עובדת?
3 האם העובדה שתגמול הוא גורם ממריץ ידועה למרקסיסטים. מה המנגנון לפיתוח הכלכלי בהעדר נושא זה ומדוע שאשתדל בשמונה שעות עבודתי לעשות יותר או בכלל לעשות משהו. האם זוהי לא הסיבה האמיתית שיש לה השלכות חברתיות וכלכליות חמורות היא לא הסיבה האמיתית לקריסת הניסוי?
4 בהנחה שגם מי שמיתקרים מרקסיסטים היום אינם תומכים ברצח של מיליוני אנשים, מה המנגנון אותו הם מציעים למניעה של תמותה כה גדולה כפי שהייתה בניסוי שכמור נערך?
כידוע " שחוטבים עצים עפים שבבים" גם זה חלק מהתוריה.
עלי לברך את דני על כתיבת מאמרו בזמן שמרקס
על אף כל המנסים לקבור אותו,חוזר שוב ושוב לכותרות.לאחרונה נבחר מרקס שוב באנגליה כהפילוסוף החשוב ביותר במאתיים השנים האחרונות,בזמן שבארץ תורתו ופעילותו של מרקס
עדיין מחוקים מספרי הלימוד בבתי ספר ובאוניברסיטאות.
אני עצמי,שלמדתי כלכלה באוניברסיטת חיפה ו
באוניברסיטת תל אביב,לא זכיתי ממורי אפילו
לתזכורת הקטנה ביותר על מרקס ותורתו,כאילו
הוא לא היה קיים לעולם.
רציתי להוסיף משפט אחד למגיב אופיר=
יש בך טעות הנפוצה בקרב רבים והיא שתורתו
של מרקס "דטרמיניסטית".אין דבר רחוק יותר מהאמת,ואני מציע לך לבדוק במקורות ולא
ב"אינטרפרטציות"הרבות והמשונות,מרביתן מסולפות של תורתו של מרקס.
מרקס לעולם לא טען,כמו כל איש מדע רציני,
שתתכן תוצאה אחת ויחידה.הוא אמר(כמו כל מדען
רציני),שאם קיימים תנאים כאלה וכאלה,תתכן
תוצאה מצופה כזו.אבל הוא גם לא הסתפק בכך=
הוא היה דיאלקטי ולא מכניזיסטי.ההבדל בין
שתי גישות אלה הוא בכך שהראשונה מתייחסת למציאות לא כדבר סטטי,קבוע,בה לא יתכן שדבר
יכול להפוך להפוכו של דבר ולשנות זהות,בזמן
שהגישה הדיאלקטית מתארת מציאות מלאת ניגודים
וסתירות המשנות באופן מתמיד את זהותן וכפי
שהפילוסוף היווני העתיק תיאר זאת,"לא נוכל
לעולם להתרחץ באולו נחל פעמיים".
על כן,"הדטרמיניזם" שאתה מייחס בטעות למרקס,
מתאים ללוגיקה הפורמלית ולתקופת ניוטון,בזמן
שהגישה של מרק מקדימה את התגליות של תורת
היחסות ותורת הקוונטים.
הערה נוספת היא לגבי מקומה של הכלכלה הפוליטית מול הפילוסופיה הספקולטיבית.מרקס
אמר שצריך להבין את העולם,אבל כדי לשנות אותו.
הבורות המדהימה לגבי מרקס היא לא רק במישור
הפילוסופי אלא במישור הכלכלי.כפי שדני כתב,
עבור מרקס,כלכלה הוא לא תחום תיאורטי נוסף.
הוא כלי להבין ולשנות את העולם בו אנו חיים.
נכון שכתבי מרקס על כלכלה קשים מאוד לקריאה ולהבנה,אבל היום,תורת מרקס על הכלכלה
הפוליטית חוזרת למוסדות האקדמיה היוקרתיים
ביותר בעולם ולא בכדי.
חבל שמביחנה זו,(ולא רק בזה)אנו חיים במדינה מפגרת ביותר הדוגלת,גם באקדמיה,בניאוליברליזם ובמוניטריזם הכלכלי
שפשטו רגל מזמן.
שוב ושוב,אחזור על המלצתי לקרוא את מרקס
ואנגלס במקור,ושוב ושוב לגלות עד כמה
דבריהם נעשים יותר ויותר אקטואלים ובעלי תוקף.
ועוד הערה קצרה לדני=
לגבי ההערכה המוטעית לדבריך של מרקס בקשר
ל"אריכות חיים" של הקפיטליזם ויחסי הכוחות
בין הפרולטריון לבורגנות,יש להזכיר ש"אריכות
חיים" כזו הייתה על חשבון 2 מלחמות עולם שגבו עשרות מליוני קורבנות,ועוני הגובה מדי
שנה מליוני קורבנות נוספים,בינהם מליוני
ילדים.
מרקס לא טעה,כשאמר שהאלטרנטיבה לסוציאליזם
הוא ברבריות,ומספיק להביט על העולם והסובב
אותנו,כדי להבין,פשוט,שלא טעה.
בתגובה לדיון בשיטה שנכשלה:
הרעיונות של מרקס היו מקסימים וחכמים ואין ספק שהיה גאון ופורץ דרך. הבעיה היא שבמבחן המציאות הרעיונות הללו לא עובדים. כפי שציינו כאן נערך ניסוי ענק במאה ה 20, כמעט חצי אנושות השתתפה בו, והוא נכשל תוך שהוא מסב כאב וטרגדיות למיליונים ויותר. גם הניסויים בקנה מידה קטן יותר שהתרחשו כאן בישראל – התנועה הקיבוצית, מתבררים ככישלון, או לפחות כמשהו שהיה נכון לזמן מסויים אך גמר את הרלוונטיות שלו ויעלם בשנים הקרובות מהשטח.
אז מה הסיבה לכך?? אני מניח שהרעיונות והחלומות אינם מסתדרים עם אופיו של האדם.הרעיונות הנשגבים של שיתוף ושיווין וכל אחד לפי צרכיו וכו’ טובים על הנייר אך אינם עובדים בחיים עצמם. ככל שהמעגל מתרחב הקושי לקיים זאת גובר. בתחום המשפחה המצומצמת זה עובד. בקהילה קטנה יכול לפעול לזמן מסויים, בקיבוץ כבר יתגלעו בקיעים וקילקולים ובמדינה השיטה מביאה לכל הרעות החולות אותן ראינו עד לפיצוץ וכישלון הניסוי.. חבל אבל כדאי להכיר במציאות ולא להיתלות בבירוקרטיה, מושחתים וכו’.. השיטה היא שיצרה את הרעות החולות שהביאו לחיסולה.
מי שכתב את זה שיכתוב כאן תוך יומיים את האייסי שלו אני חייב אותך לעבודה
את חכם תודה
רועי
מאוד הפריעה לי האנטישמיות של מארקס כפי שבאה לידי ביטוי בחיבורו האנטישמי ‘לשאלת היהודים’ שבו הוא כתב שהכסף הוא אלוהיו החילוני של היהודי וה’פיתרון’ שלו ל’בעייה היהודית’ היה ‘מחרור האנושות מהיהדות’.
בנוגע לתיאוריות הכלכליות והחברתיות של מארקס הרי המציאות הפריכה את כולן. מארקס נשאר דמות שצריך לעסוק בה במסגרת ההיסטוריה של הפילוסופיה והתיאוריות החברתיות וצריך לבדוק עד כמה מחשבתו השפיעה על התנהגותם של בני האדם ובאופן מיוחד צריך לבדוק את ‘תרומתו’ להיווצרות משטר האימים הקומוניסטי במאה ה-20, שתודה לאל האנושות השתחררה ממנו (גם אם עוד לא עד הסוף).
את מי מעניינים ה’דיונים’ באתר של בנק"י כשאפשר לקרוא את מארקס במקור – *בגרמנית*. כך גם נשמעת האנטישמיות יותר ‘אותנטית’, כי לביטויים האנטישמיים הגרמניים יש היסטוריה של מאות שנים:
Betrachten wir den wirklichen weltlichen Juden, nicht den Sabbatsjuden, wie Bauer es tut, sondern den Alltagsjuden.
Suchen wir das Geheimnis des Juden nicht in seiner Religion, sondern suchen wir das Geheimnis der Religion im wirklichen Juden,
Welches ist der weltliche Grund des Judentums? Das praktische Bedürfnis, der Eigennutz.
Welches ist der weltliche Kultus des Juden? Der Schacher. Welches ist sein weltlicher Gott? Das Geld.
Nun wohl! Die Emanzipation vom Schacher und vom Geld, also vom praktischen, realen Judentum wäre die Selbstemanzipation unsrer Zeit…
Die Judenemanzipation in ihrer letzten Bedeutung ist die Emanzipation der Menschheit vom Judentum.
Karl Marx/ Friedrich Engels – Werke. (Karl) Dietz Verlag, Berlin. Band 1. Berlin/DDR. 1976. S. 372-3.
חוץ מזה, תשאיר ליהודים לקבוע מה זה אנטישמיות ומה לא אם אינך רוצה שהם יקבעו לך דברים שמפריעים לך.
הקשקוש לגבי האנטישמיות כביכול של מארקס בחיבורו "לשאלה היהודית" ממוחזר לעייפה.
ניתן לקרוא על כך כאן:
— קישור —
האנטישמיות אינה בעייתם של היהודים בלבד, כשם שגזענות נגד ערבים (ששמץ ממנה היה בהודעתך הקודמת) אינה בעייתם של הערבים בלבד.
המאמר מאוד עזר לי לעבודה ע-נ-ק-י-ת שהייתי אמורה לעשות… :))
אזז.. תודה נשמות! 3>
ביייי.. 333333333>
תודה לך על ציטוט דבריו של קארל מארקס בנושא האנטישמיות, חבל רק שלא הבנתי אף מילה וכמוני עוד קוראים רבים.
"הגדה השמאלית" הוא אתר בשפה העברית וכולנו נשמח לקבל תרגום לעברית של הדברים.
זה יפה אבל תוסיף לפה את התורה שלו כי אני מחפש את תורת קראל מרקס
בתור שרות לקוראים ולמען השכלה כללית, להלן תרגום המובאות של קארל מרקס כפי שניתנו לעיל:
"הבה נבחן את היהודים האמיתיים של העולם, לא את היהודים של שבת. כפי שעושה באואר, אלא את היהודים של היומיום.
אין לחפש את סוד היהודים בדתם, אלא יש לחפש את סוד הדת ביהודים האמיתיים.
מהו הבסיס העולמי של היהדות? הצורך הפרקטי, האנוכיות.
מהו הפולחן העולמי של היהודים? המיקוח. מהו האלוהים העולמי שלהם? הכסף.
הנה איפוא! השחרור מהמיקוח ומהכסף, דהיינו מהיהדות הפרקטית. הריאלית, הוא השחרור העצמי של זמננו.
השחרור היהודי במשמעותו הסופית הוא השחרור של האנושות מן היהדות."
קארל מארקס\פרידריך אנגלס, עבודות, הוצאת דיץ, ברלין, כרך 1, גרמניה המזרחית DDR 1976, עמ. 372-3
שזה כמובן לא רע בכלל בשביל בן של יהודי מומר.
סיבה נוספת, לדעתי, לכישלונו של הסוציאליזם, נובעות בראש ובראשונה מהטעות החשיבתית של מרכס. הוא הסתכל על הפער בין בעלי ההון לבין הפועלים דרך הפריזמה של ההכנסות, אך אם נבחן את הפער הזה דרך היבט הצריכה, נראה שהוא שונה במהותו. גם האדם העשיר ביותר בעולם אינו יכול לאכול יותר ממנה אחת וללבוש יותר מחולצה אחת. הצריכה שלו מוגבלת, רוב הכסף שהוא מרוויח מיועד להשקעות, שהן חיוניות להתפתחותה וקידומה של המדינה ובאופן מעשי מגדילות את מספר מקומות העבודה ואת התוצר הלאומי שמעשיר כל אחד מאתנו.
אפשר לומר שהשימוש בהכנסתו של העשיר מורכבת משני חלקים: החלק שהוא צורך והחלק שהוא קובע איך להשקיע אותו ולכן היחס בין הצריכה של העשירונים הגבוהים לצריכה של העשירונים האחרים, קטנה בהרבה מהיחס של ההכנסות, וזה אומר שהפער ברמת החיים יותר קטן. בסופו של דבר השקעתם של העשירונים העליונים הוכחה כיעילה ומועילה לכלל המשק, בגלל הניסיון והידע בתחומים בהם הם עוסקים ובהם בדרך כלל גם משקיעים. במשק ציבורי וסוציאליסטי ההשקעה מתבצעת ע"י וועדות ציבוריות ופקידי ממשלה, שם הראיה וההחלטות מושפעות מגורמים לא רלוונטית מבחינה כלכלית.