הצצה חפוזה בטקסט של המניפסט מדהימה באמת. בצד הטעות אותה כבר הזכרנו: "אולם תקופתנו, תקופתה של הבורגנות, מצטיינת בכך שעשתה את ניגודי המעמדות פשוטים יותר. החברה כולה מתפלגת והולכת לשני מחנות אויבים גדולים, לשני מעמדות גדולים הניצבים במיישרים זה כנגד זה, הבורגנות והפרולטריון"; תחזית המתעלמת משלל מעמדות הביניים, מהאריסטוקרטיה הפועלית, דרך הבורגנות הזעירה והבינונית, המתחזקים 150 שנה אחרי המניפסט; לעומתם יש בו קטעים מדהימים על הגלובליזציה הקפיטליסטית כאילו נכתבו היום:
"התעשייה הגדולה כוננה את השוק העולמי אשר גילוי אמריקה הכשירו. השוק העולמי הביא לידי התפתחות לאין שיעור של המסחר, הספנות והתחבורה היבשתית. התפתחות זו השפיעה על התרחבות התעשייה, וככל שהתרחבו התעשייה והמסחר, הספנות ומסילות הברזל (ההיי-טק והמחשוב חסרים כאן…), כן התפתחה הבורגנות והִרבתה את הונה".
חשוב גם לציין שכאשר המניפסט מנסח מספר עקרונות פרוגרמתיים שימומשו כאשר הקומוניסטים יהיו בשלטון, בדרך לשינוי החברה מן היסוד, אלה הם ברובם אמצעים די מתונים:
- הפקעת קניין הקרקע ושימוש ברנטה קרקעית להוצאות המדינה.
- מס פרוגרסיבי גבוה.
- ביטול זכות הירושה.
- החרמת רכושם של המהגרים המורדים.
- ריכוז האשראי בידי המדינה באמצעות בנק לאומי…
- ריכוז התובלה בידי המדינה.
- ריבוי בתי-החרושת הלאומיים, מכשירי הייצור והכשרת הקרקעות לעיבוד…
- חובת עבודה אחת לכל…
- איחוד מפעלי החקלאות והתעשייה, פעילות לביטול מודרג של הניגוד בין העיר לכפר.
- חינוך ציבורי חינם לכל הילדים. ביטול עבודת ילדים בחרושת בצורתה כיום; האחדת החינוך עם הייצור החומרי.
ולהלן אמירה כללית החשובה גם לימינו: "על קומוניסטים לעודד את הפרולטריון, לתמוך בבורגנות בשעה שהבורגנות מופיעה כמהפכנית ובה בעת לעורר בקרב הפרולטריון ככל האפשר תודעה על הניגודים בין הפרולטריון והבורגנות".
האינטרנציול הוקם ב-1866 והתקיים עד 1876. בשנים אלה התחוללו שני מאורעות חשובים: מלחמת צרפת-גרמניה והקומונה הפריסאית, לשתיהן הוא התייחס כמובן. עוד ב-1868 עברה במועצתו החלטה להכריז על שביתה כללית ברגע שתפרוץ המלחמה (האינטרנציונל השני לא החליט החלטה כזאת!). מרקס, שהיה כבר בפועל מנהיגו של האינטרנציונל (אם כי פורמלית היה בתואר של האחראי לקשרים עם גרמניה…), היה בדעה שמעמד הפועלים אינו בשל לכך והסתפק בהכרזה על הרסנותה של המלחמה לשתי המדינות. שלושה ימים לאחר פרוץ המלחמה אישרה המועצה איגרת ובה נכתב בין היתר:
"יהיו אשר יהיו תוצאותיה של המלחמה המתועבת הצפויה בימים אלה, הרי ‘ברית פועלי כל הארצות’ סופה שתכרית את המלחמה מהעולם. שעה שצרפת הרשמית וגרמניה הרשמית משליכות עצמן לתהום המלחמה של רצח אחים, שולחים הפועלים זה לזה בשורת שלום וידידות. עובדה כבירה זו בלבד, שאין לה אח ודוגמה בהיסטוריה, קובעת את האופקים לעתיד מזהיר ביותר, ומוכיחה היא שבניגוד לחברה הישנה, על מצוקתה הכלכלית ואיוולתה הפוליטית, הולכת וקמה חברה חדשה, שעקרונה הבינלאומי יהיה השלום, כיוון שבכל אומה ואומה ישרור אותו העיקרון עצמו, העבודה. התאחדות הפועלים הבינלאומית מפלסת את דרכה של חברה חדשה זו".
באיגרת השנייה: "אם אינטרסים צבאיים הם שיקבעו את הגבולות, אז לא יהיה קץ לתביעות, משום שכל קו גבול צבאי הוא בהכרח לקוי ואפשר לשפר אותו על-ידי סיפוח כמה שטחים שמעבר לו; יותר מכך: לעולם אי אפשר לקבוע אותם באופן סופי והוגן, מפני שבהכרח הם נכפים תמיד על הנכבש בידי הכובש, לכן הם טומנים בחובם את הזרע של מלחמות חדשות".
באיגרת השנייה, כאשר היתה סכנה ממשית לכיבושה של צרפת בידי גרמניה, והוקמה ממשלת הרפובליקה החדשה (אותה ביקר מרקס על הרכבה ואי-בהירותה), הוא כתב: "בכל זאת על הפועלים הצרפתים למלא את חובתם כאזרחים ולגרש את המחשבה על מהפכה. כל ניסיון להפיל את הממשלה החדשה, בשעה שהאויב כבר כמעט בשערי פריס, לא יהיה אלא איוולת וייאוש".
אולם במארס 1871, בעקבות תבוסתה של צרפת במלחמה נגד גרמניה, הופלה הממשלה הצרפתית והוקמה הקומונה הפריסאית, אשר 14 מתוך 28 חברי מועצתה היו חברי האינטרנציונל. על מרקס הוטל לכתוב איגרת לפועלי פריס אולם זו נכתבה לאחר שלושה חודשים, ומשנכתבה היתה כבר הספד לנפילתה של הקומונה, שעשרים אלף מחבריה טבוחים ברחובות פריס. אז כתב מרקס את "מלחמת האזרחים בצרפת". ואם כי מרקס פחד מאוד מנפילתה של הקומונה, זהו מהחיבורים המשלהבים ביותר של מרקס שתורגם מיד והופץ באנגליה, צרפת וגרמניה; אחר-כך בעשרות מדינות נוספות.
בחיבורו זה מבטיח מרקס כי רוח הקומונה לא תדוכא, לא בצרפת ולא בכל מקום אחר. קרקע צמיחתה היא החברה המודרנית עצמה. אין לרומסה ואם גם ישפך דם אין קץ. אין לרומסה ולהכחידה, אלא אם-כן ירמסו ויכחידו הממשלות את שלטון הכפייה של ההון על העבודה, כלומר את עצם קיומן הטפילי על גוף החברה. פריס והפועלים שלה, תהילתם תורם על נס תמיד כמבשרת המפוארת של חברה חדשה; קדושים צרורים לנצח בלבו הגדול של מעמד הפועלים. מחריבי המהפכה כבר הוקעו כיום בידי ההיסטוריה אל אות הקלון, אשר תפילות כמריהם כולן לא יספיקו להסירם ממנו".
עם הוצאתו לאור של "מלחמת האזרחים בצרפת", הפך מרקס באחת לאישיות מפורסמת באירופה ובאמריקה. בצד הזדהותו של מעמד הפועלים, בחלקו הרדיקלי והקטן כמובן, שפכו הממשלות, דובריהן ודובריה של הכלכלה הקפיטליסטית, אש וגופרית על מגינה של "הקומונה הפריסאית". הפיכתה של "הקומונה" ולקחיה למורת דרך במערכה הכלל-עולמית בין הפרולטריון לבורגנות, לא יכלה להתקבל אחרת.
ומשהו לקראת סופו של פרק זה: בתגובה על האמירה כי אין הכרח שהמהפכה תגשים את כל חלומותיהם של הקומוניסטים, ענה מרקס המבוגר בעל הניסיון: "כל התהליכים הגדולים מתרחשים לאט. זה יהיה רק צעד לשיפור המצב".
מרקס כתב את המשפט המשמעותי הבא (אינני יודע היכן): "אין דבר גרוע יותר מכך שהמהפכנים יצטרכו לספק לחם. אם המהפכה תפרוץ אחרי אסון כלכלי, הרי תירש כמובן עולם שאין בו לחם".
אינני זוכר הרבה אמירות מרקסיסטיות משמעותיות ומרחיקות לכת יותר מזו, וזאת מהסיבה הפשוטה שהקומוניסטים, רובם ככולם, עלו לשלטון במאה ה-20, בעולם השלישי ובחלקם אחרי מלחמת העולם השניה, כאשר היה רעב, והמחסור בלחם היה סימן ההיכר העיקרי של החברות הללו. איך נכון לנהל את כלכלת המדינה בתנאים שמרקס כינה אותם "שאין גרוע מהם", התנהלו הוויכוחים בין המרקסיסטים במהלכה של המאה ה-20, והם אינם פוסקים אף בימינו.
מחבר הספר, פרנסיס ווין שואל: איך יתכן שמרקס טעה כל-כך וצדק כל-כך? תשובתו: "כשמרקס במצב רוח נבואי, האסטרטגיה גדולה והטקטיקה חלשה".
מרקס האדם
העובדה שמרקס היה מהפכן בכל נימי נפשו, לא מנעה ממנו להיות איש משפחה מסור כל ימיו. מאוהב באשתו ג’ני, בת למשפחה גרמנית של ברונים, המבוגרת ממנו בארבע שנים; אב מסור ומחנך פעיל של שבעת ילדיו ושלושת נכדיו (ארבעה ילדים ושלושה נכדים מתו עוד בימי חייו), במכתב אהבה שכתב לג’ני 13 שנים לאחר נישואיהם, כתב: "הרי את לפני, גדולה כמו החיים עצמם; ואני מרים אותך בזרועותיי, מנשק אותך מכף רגל ועד ראש ונופל על ברכי לפניך וקורא: אני אוהב אותך", (מה שלא מנע מסוכנת הבית להיכנס ממנו להריון וללדת לו בן…).
אולם מרקס, למרות היותו איש משפחה מסור ואוהב, לא הצליח לעשות אף פעם דבר משמעותי לפרנסם בכבוד. הוא, מגינם ובין בריתם של הפרולטרים, לא היה פרולטר לא באישיותו, לא באורח חייו ולא במשפחתו. יהודי שחום-עור ושעיר (מורי כונה בחיבה) נתון תדיר לסערות נפש הנעות בין התרגשות סוחפת לדיכאונות, סובל תמיד ממחלות – כיבי עור מוגלתיים, מחלת כבד, דלקת סימפונות וריאות – כל אלה בתדירות משתנה וכל אלה קשורות כמעט תמיד למצבים נפשיים (כדברי ג’ני), לא מצא לעולם, וגם לו חיפש לא היה מוצא, משרה שהכנסתה בצידה, למרות היותו ד"ר נערץ מגיל 24.
רוב האינפורמציה על אישיותו ואורח-חייו של מרקס לקוחה מדו"חות של בלשים שעקבו אחריו רוב חייו הבוגרים. מספר בלש: "עם חברים גברים בדיחות גסות וסיפורים על שערוריות מין. אולם עם חברה מעורבת, למרות אופיו הפרוע וחסר המנוחה, כאב וכבעל, מרקס הוא הרך והעדין בגברים. בדיונים כלכליים ופוליטיים, לשון גסה וביטויים המוניים. בנוכחות ילדים ונשים לשון מתונה ומעודנת. אם התגלגלה השיחה לנושא רגיש, מרקס מסמיק ומתנועע בחוסר מנוחה כבתולה בת 16″. בלש אחר: "הוא מנהל אורח חיים של אינטלקטואל ובוהמיין אמיתי. רחצה והחלפת מצעים הוא עושה לעיתים רחוקות. הוא אוהב להשתכר, ולעיתים קרובות הוא מתבטל במשך ימים בלי הפסקה. אולם, כשיש לו הרבה עבודה, הוא עובד יומם ולילה בלי לחוש עייפות. אין לו שעות קבועות לשינה ולעירות. לעיתים הוא נשאר ער כל הלילה. אחר-כך שוכב על הספה בבגדיו באמצע היום וישן עד הערב. העולם כולו יכול לצאת ולבוא בשערי הבית והדבר לא מטריד אותו כלל".
מרקס היה בכל אישיותו ובאורח חייו בן למעמד של בני טובים שירד מנכסיו. גם בתקופות שלא היה לו כסף לארון קבורה לביתו התינוקת; כאשר לא היה בבית מספיק לחם ובשר להאכיל את בני ביתו; לא היה מוכן לוותר על הרגלי חייו הבורגניים. בשנות החמישים של המאה ה-19, כאשר מצבו היה דחוק שבדחוק, לא ויתר על אחזקתו של פילולוג גרמני צעיר כמזכיר, אף שג’ני הייה להוטה לעשות את העבודה. חופשות סדירות על שפת-הים, שיעורי פסנתר לבנות ושאר אביזרים, כנאה למכובדים. לפני נסיעתה של ג’ני למשפחתה בגרמניה, היא הצטיידה במלתחה מתאימה, כי בתו של ברון לא יכולה להראות בבלויים. אותו דין לבנות, הן חייבות למצוא חתנים ראויים ועל כן זקוקות לשמלות נשף ושיעורי ריקוד, גם אם צריך לשם כך לבקש את עזרתו של אנגלס. "כך אי אפשר לנהל משק בית פרולטרי" אמר מרקס "אני ואשתי ג’ני וגם אילו היו לנו בנים, יכולים היינו. אבל לא עם הבנות". מרקס מאוכזב מהעובדה שנולדו לו בנות בעיקר ולא בנים, הן מסיבות כלכליות-חברתיות במשפחתו הענייה והן "בימים היסטוריים כאלה בהם הבנים חשובים יותר". הוא גם לא היה פמיניסט גדול: אפילו בדברו על ג’ני אשתו האהובה, אמר כי המסכנה נאלצת לסבול בשביל משהו שלא היה כלל באשמתה. כי נשים רגילות לבקש את הבלתי-אפשרי; נשים הן יצורים משונים, אפילו אלה שנחונו בשכל רב. אולם הבנות ראו אותו כאב אוהב במסירות מוחלטת, שלא כבני דורו הוא מתייחס אליהן כמי שעתידות להיות בנות תבונה. הוא קורא לפניהן את הומרוס, שיקספיר, דון קיחוטה, אלף לילה ולילה ועוד יצירות כאלה. בימי הולדת הוא קונה להן רומנים שונים מגיל 6. אתאיזם וסוציאליזם זכו לקבל מילדות; במיוחד הוא אהב את בנו שמת בזרועותיו בגיל צעיר.
בהיותו באנגליה בילה מרקס את רוב זמנו בקריאה במוזיאון הבריטי ובעבודה על "הקפיטל". אנגלס עזר לו גם בכתיבת מאמרים שהופיעו בשמו של מרקס וזיכוהו בשכר (סדרת מאמרים, 19 במספר, על המהפכה בגרמניה ומהפכת הנגד, נכתבו על-ידי אנגלס ונחתמו על-ידי מרקס).
בזכות מות אמה של ג’ני זכתה המשפחה בירושה לא גדולה. הם יצאו מהסוהו, אזור העוני של לונדון, לאזור מכובד למעמד הבינוני. אולם הם לא מסתדרים לחיות כלכלית בבית גדול ושוב נזקקים לעזרתו של אנגלס, השולח להם 5 לי"שט לחודש ("אוי, עכשיו דווקא קניתי לי סוס יפה"). ג’ני מתייחסת בביקורת לאורח חייו של אנגלס החי שנים עם נשים ללא נישואין, ביחוד כאשר האשה, נערת בית-חרושת, אנאלפביתית למחצה. הם חיו למעשה בשלושה: אנגלס ושתי אחיות איריות. דווקא כאן פרץ המשבר האישי, היחיד כנראה, בין מרקס ואנגלס: כאשר מתה מרי, נערתו של אנגלס, והוא הודיע על כך בלב שבור למרקס, ענה לו מרקס בהשתתפות לקונית בצערו. אנגלס נפגע עד עומק נשמתו וענה למרקס במכתב פורמלי. מרקס הבין את אשר עולל וביקש את סליחתו של אנגלס ככל שרק היה יכול; וכמובן שאנגלס סלח לו.
מרקס ניתק למעשה את יחסיו עם הוריו לזמן רב. כאשר מת אביו לא השתתף בהלוויתו, וכאשר מתה אמו כתב לאנגלס: "אני כבר הייתי ברגל אחת בקבר, לאור הנסיבות יש להניח שהייתי נחוץ יותר מאמי".
ג’ני היתה בדעה כי ההחמרה במצב בריאותו של מרקס היא במידה רבה תוצאה ממתח נפשי, וכאשר הוא בחברתו של אנגלס וזה מלמדו לרכב על סוס, טוב לו מאוד. אבל כשהוא חוזר לשולחן הכתיבה שלו, שוב רע לו. מרקס: "אני מתאר לעצמי כי מעולם לא כתב משהו על כסף כשיש ברשותו מעט כל-כך מהדבר עצמו".
הפמיניזם של ג’ני בא לידי ביטוי מרוכז כאשר שלושת הילדים של ביתה לאורה מתו בינקותם: "בכל המאבקים הללו נגזר עלינו הנשים לשאת בחלק הקשה, משום שהוא הפחות מוערך. גברים שואפים כוח במאבקם בעולם החיצוני ומרץ ממראה אויביהם גם אם רבו מספור. אנו נשארות בבית".
לאפרג’, חתנו של מרקס, מתאר את חדר עבודתו: "בלגן מאורגן. כל הבלגן הוא בהתאם להחלטתו של מרקס שיודע למצוא כל ספר, עיתון או פתק ברגע שהוא רוצה בהם". אולם מרקס היה מודע היטב לסתירה שבין הרגליו המעמדיים לבין השקפת עולמו ומאבקו. כאשר שאל אותו מישהו: מי יצחצח נעלים בקומוניזם? ענה לו ברוגז, אתה!; כאשר אמרה לו ידידה כי אינה יכולה לתאר את מרקס עם האריסטוקרטיות המושרשת שלו, טעמיו והרגליו, בחברה שוויונית, ענה לה מרקס: "גם אני לא. הימים האלה יגיעו אבל מוטב ששניינו נסתלק מהעולם לפני-כן".
כאשר סיים מרקס לכתוב את הכרך הראשון של "הקפיטל" הוא כתב לאנגלס: "בלעדיך לא הייתי מצליח להשלים את החיבור; ואני יכול להבטיחך שהעובדה שהנחת לכוחותיך המעולים להתבזבז ולהחליד במסחר, למעני, וכחלק מאותה עסקה נאלצת לחלוק עימי את כל הצרות הקטנות שלי, עובדה זו רובצת על מצפוני כסיוט". ושוב לאנגלס: "אז הכרך הזה גמור ורק בזכותך זה היה אפשרי. אילולי הקרבת את עצמך לא הייתי עומד בשום אופן בעבודה אינסופית שתובעים שלושת הכרכים. אני מחבק אותך. חופן תודות. חבר יקר שלא יסולא בפז".
ב-1870 מכר אנגלס את חלקו בעסק המשפחתי, עבר ללונדון ונתן למרקס 350 ליש"ט (סכום גדול מאוד!). מאז, לאחר שכבר מזמן זנח את המאבק למחייתו, חי מרקס ברווחה כלכלית.
וכתב שוב בלש: "בהתחשב בעמדותיו המנוגדות לשלי, התרשמותי לא היתה שלילית כלל ועיקר. בין שהוא רוצה בכך ובין שלא; הוא לא יהיה זה שיהפוך את העולם על פיו. ברגעיו הקודרים ביותר חשש מרקס כי זו האמת והוא לא יהפוך את העולם על פיו.
מרקס ודרווין, שגרו במרחק של מאות מטרים זה מזה ולא נפגשו מעולם, העריכו זה את זה מאוד. דרווין כתב למרקס ששלח לו את "הקפיטל": הוא אינו מבין בכלכלה אבל… למרות שמחקרנו שונים כל-כך אני מאמין כי שנינו שואפים בכנות להרחבת הידע, ואין לי ספק בטווח הרחוק הדבר יתרום לאושר של המין האנושי (דרווין מודע "לטווח הרחוק" יותר ממרקס!). ב"קפיטל" אותו שלח מרקס לדרווין כתוב: "מוקדש למר דרווין מאת מעריצו באמת ובתמים קרל מרקס". אותם ימים הפצתו של הספר היתה קשה מאוד כי "אלה שהיו עשויים יותר מכל להעריך את הספר, היו כשירים פחות מכל לקרוא אותו; ואילו בני האליטות, שהיו מסוגלים לקוראו, לא רצו לעשות זאת כלל".
המוות: כאשר מתה ג’ני ב-1881, שכב מרקס חולה אנוש בחדר אחר והרופא אסר עליו להשתתף בהלוויתה. בשנה האחרונה לחייו, חולה מאוד, נסע מרקס לצפון אפריקה כדי לנוח. ספר אלג’יראי גילח באופן יסודי את שער ראשו וזקנו אולם מרקס דאג להצטלם לפני כן, כדי שדמותו המוכרת כל-כך תישאר כפי שהיא. כאשר חזר הביתה, מצבו החמיר והלך "אני מספר לבנות את האמת אבל לא את כל האמת". בתקופות של השתפרות היה מעודד מהעובדה "שרוב בני גילו (65!) מתפגרים בהמוניהם".
מרקס מת מיתת נשיקה. בתו ראתה אותו מתנמנם על כורסתו, וכאשר נכנסו היא ואנגלס לאחר שתי דקות הוא כבר מת. אנגלס: "קומתה של האנושות נמוכה עכשיו בראש; ועוד הראש המצוין ביותר בזמננו". התגובות למותו היו שונות מהקצה אל הקצה: עיתונים סוציאליסטים: "הטוב בחבריו של מעמד הפועלים ומורהו הדגול היותר". "אסון לאנושות". "זכרו יאריך ימים הרבה לאחר שישכחו מלכים". "אחד האנשים האצילים ביותר שהתהלכו על פני כדור הארץ".
אולם האנגלים למשל, לא התרגשו מהסתלקותו: "הריני להודיע על מותו של ד"ר קרל מרקס, הסוציאליסט הגרמני". "הוא זכה לראות בחייו כיצד אותם חלקים בתיאוריה שלו שפעם הבעיתו קיסרים וראשי מדינה, הולכים ומתים… הפועלים האנגלים מעדיפים שלא להיות מזוהים עם עקרונות אלה".
אנגלס מת מסרטן הוושט ב-1895 (בן 75). עד אז ערך והוציא לאור את שני הכרכים הנותרים של "הקפיטל". 80 איש הגיעו ללוויה. גופתו נשרפה במשרפות ובתו של מרקס לאורה ושלושה חברים נסעו בסירה 10 ק"מ על פני הנהר ופיזרו את אפרו במים.
בת אחת של מרקס התאבדה. הבת השנייה, לאורה עם בעלה לפארג’ התאבדו שניהם. הדובר הראשי בהלוויתם המשותפת היה נציג הקומוניסטים הרוסים, גבר צעיר בשם ולדימיר איליץ לנין, שאמר כי הרעיונות של אביה של לאורה יוגשמו בהצלחה מוקדם מכפי שמישהו משער.
ארבעה ילדים של מרקס ושלושה נכדים מתו לפניו. שתי הבנות התאבדו אחריו. נשאר רק בנה של סוכנת הבית שלא ידע מעולם שהוא בנו של קרל מרקס.
אינני רואה דרך טובה יותר לסיים את הדברים מהבאת עיקרו של הנספח השני לספרו של פרנסיס ווין "וידויים" משחק ויקטוריאני הקיים גם היום. בנותיו שאלו אותו שאלות ואלה עיקרן של השאלות והתשובות:
הסגולה המועדפת עליך: – פשטות. // הסגולה המועדפת עליך בגבר: – חוזק.
הסגולה המועדפת עליך באשה: – חולשה. // התכונה העיקרית שלך: – דבקות במטרה.
מהו בעיניך אושר: – להיאבק. // מהי אומללות בעיניך: – להיכנע.
המגרעת הנסלחת ביותר בעיניך: – להיות פתי. // המגרעת המתועבת בעיניך: – התרפסות.
בילוי מועדף: – נבירה בספרים. // משורר נערץ: – שקספיר, איסכילוס, גיתה.
הסופר המועדף: – דידרו. // הגיבור המועדף: – ספרטקוס, קפלר.
פרח מועדף: – דפנה. // צבע מועדף: – אדום.// שם מועדף: – לאורה, ג’ני.
אימרה מועדפת: – שום דבר אנושי אינו זר לי. // מוטו מועדף: – הכל מוטל בספק.
אם הניתוח והסקירה עמוקים ומלמדים הרי שההערצה אינה הערצה עיוורת אלא הערצה שלאחר ניתוח מעמיק, ז"א הסכמה עם תוכן הדברים. עבודת אלילים, או דת לצורך העניין, באה בד"כ כאמת מוחלטת ללא כל קשר לניתוח בטקסטים דתיים. אני מסכים שיש דוגמאות רבות לאנשים שתפסו תורות פוליטיות (גם את המרכסיזם) בצורה דוגמטית, אולם אתה לא יכול להשליך מכאן על המאמר הזה, בייחוד לאחר שאתה עצמך הסכמת שיש כאן ניתוח אמיתי. לדעתי יש הרבה יותר אנשים היום שתופסים בצורה דוגמטית או מה שאתה מכנה "הערצה עיוורת" ו"עבודת אלילים" את התיאוריות של ביבי וחבר מרעיו.
הניתוח והסקירה אומנם עמוקים ומלמדים
אך נןפך של הערצה עיורת ממש עבודת אלילים שורה על הכתבה
מאמא מצויין, משדגיש את ניתוחו המעולה של מרקס.
two objections to Dany:
a=from the strict point of economic analysis there are only to main classes
workers that are living from salaries and owners of capital that are making profits from capital (their own capital o from lending money from other sources(see Borowitz brothers for example.
other "classes are much less important in any
economic analysis
b=middle classes are more and more under pressure by the capitalistic regime and decresing in importance since Marx and not the opposite as you describe.
I`m sorry but I have a problem with the computer-