לפני חצי שנה התגלגל לכיווני פרויקט ייעוץ סטטיסטי מעניין. כתבת של העיתון המקומי השני בגודלו (Seattle P-I) חקרה את נושא הלוואות ה-Payday – המקבילה המקומית לשוק האפור. בניגוד לשוק האפור בישראל, בוואשינגטון (כמו ברוב מדינות ארה"ב) הלוואות אלה הן חוקיות למהדרין מאז 1993. "עסקי הנשך" מתרבים כמו פטריות לאחר הגשם – מ-2000 ועד 2003 מספר הסניפים במדינה הוכפל. כיום יש יותר מ"סניף נשך" אחד על כל שלושה סניפי בנק במדינת וואשינגטון, וכבר ב-2003 עבר סכום ההלוואות הכולל שסיפקו במדינה זו בלבד את סף מיליארד הדולר. יש מדינות (בעיקר בדרום) בהן ה"נשך" נפוץ עוד יותר. הוקמו "חברות נשך" כלל-ארציות הנסחרות בבורסה, וגם בנקים גדולים משתפים עימן פעולה בדרכים שונות.
בד בבד עם פריחתם החלו "עסקי הנשך" לספוג ביקורת חריפה. ארגונים חברתיים ומחקרים אקדמיים טענו כי "סניפי הנשך" מתמקמים בעיקר בשכונות של שחורים או ליד בסיסים צבאיים גדולים. במלים אחרות, הם "מתעלקים" על החוליות החלשות ביותר בחברה. הדוברים של תעשייה זו מכחישים מכל וכל. לדבריהם, הם קיימים אך ורק כדי לספק שירות כלכלי חיוני: עזרה לטווח קצר במקרה שמישהו זקוק לסכום כסף מזומן ומסיבות שונות אינו יכול להשיג אותו בבנק. "אנו משרתים את המעמד הבינוני העובד", טוען אתר האינטרנט שלהם.
הכתבת (בחורה חרוצה ויסודית בשם פונג לה, בת לפליטים מויטנאם) מצאה סיפורים אישיים נוגעים ללב המוכיחים את ההיפך, ומראים כיצד התפתות לקחת "הלוואת נשך" מביאה פעמים רבות להתמוטטות כלכלית מוחלטת של הלווה. היא גם אספה נתונים דמוגרפיים ממפקד האוכלוסין האחרון, ונתונים של ממשל וואשינגטון על סניפי בנקים ו"סניפי נשך", ופנתה עימם לאוניברסיטת וואשינגטון בבקשה שיבדקו אם יש מתאם בין ריכוזי שחורים או בסיסי צבא, לבין העסקים האלה. כך התגלגל הפרויקט אלי.
כבר אחרי הצצה של כמה דקות בנתונים "חשכו עיני" כמו שאומרים. לא משנה איך חתכתי את הנתונים, "סניפי הנשך" התרבו כמעט בכל מקום בו התרכזו שחורים (אגב, סניפי בנק הראו מגמה הפוכה). ביקשתי וקיבלתי מפונג נתונים על שאר הקבוצות הגזעיות, אבל רק השחורים הראו מתאם כה חזק, שלא נעלם גם כשהוספתי תיקונים למשתני הכנסה ועוני. והריכוז הגדול ביותר של "סניפי נשך" במדינת וואשינגטון – גדול בהרבה מכל ריכוז אחר – נמצא דווקא בפרבר של עיר בינונית, בדיוק על הכביש היוצא משער הבסיס הצבאי הגדול ביותר במדינה. זה בנוסף לעובדה ששיעור השחורים ומיעוטים אחרים המשרתים בצבא ארה"ב גבוה משיעור חלקם באוכלוסייה – בדרך-כלל כאמצעי לצאת ממעגל המצוקה.
את דו"חות הניתוח שלי לפונג ליוויתי במלים חריפות ביותר, ניתן לומר "לא אקדמיות", לפחות לא בתרבות האמריקאית. כתבתי שאין ספק כי "עסקי הנשך" מתבייתים על ריכוזי שחורים ובסיסי צבא, והבעתי עוינות גלויה כלפיהם וכלפי טיעוניהם כפי שנמסרו לי. מלים אלה גרמו לעורך העיתון חששות שמצא את הסטטיסטיקאי הלא נכון, ונציגי "עסקי הנשך" שקיבלו לידיהם אחד מדו"חות הביניים, הזדרזו לטעון כי אני סובל מהטייה מוקדמת כנגדם. בצר לו פנה העורך לפרופ’ הממונה על הייעוץ במחלקה שלנו, וקיבל ממנו גיבוי מוחלט לכל הדו"ח שלי כולל הסגנון. פשוט מאוד, קשה להתווכח עם הנתונים, עם המגמה הברורה העולה מהם, ועם המשמעות האנושית שלהם.
כשהתפרסמה הכתבה בסוף מאי (ראו את שני חלקיה כאן וגם כאן) הגשתי דו"ח מסודר יותר. בחנתי את שאלת ה"התבייתות" באופן שיטתי. מדובר בשאלה קלאסית בחשיבה סטטיסטית: מתי הופך מתאם מובהק להוכחה לקשר סיבתי? השתמשתי בהנחיות שהתפתחו בעקבות המחלוקת על הקשר בין עישון לסרטן (אגב, גם שם טענו נציגי תעשיית הסיגריות טענות מיתממות, הדומות באופיין לאלה של "עסקי הנשך". הם הצליחו למנוע הסקת מסקנות משך שנים ארוכות, וכך להרוויח מיליארדים עבור חברות הסיגריות ולהרוג עשרות אלפי בני אדם. עד שנות ה-80, הרבה לאחר שרשויות הבריאות פעלו סוף-סוף, עדיין התעקש קומץ חוקרים-מטעם שכל העדויות הן נסיבתיות בלבד). הראיתי כי הקשר בין מיקום "סניפי נשך" לבין ריכוזי שחורים, וכן לבסיסים הצבאיים הגדולים ביותר, עונה על כל הקריטריונים המקובלים להסקת קשר סיבתי. כלומר, יש "התבייתות" מכוונת. בהתאם למסקנה זו נתתי לדו"ח את הכותרת "טרף קל".
בפרק נפרד בסיום הדו"ח, הבעתי גם את דעתי האישית. "סניפי הנשך", אמרתי, הם רק סימפטום. הבעייה היא שהחברה הרשתה לגורמים עסקיים לפתוח בציד פרוע על הקבוצות הפגיעות ביותר, ואפילו לא נשארה בסביבה כדי לפקח על הציידים. הוספתי שזהו רק פן אחד של הדרך בה מזניחה החברה האמריקאית את מחויבותה להגן על החלשים. וכשתחתית החברה מתמוטטת, כל החברה עשויה לבוא בעקבותיה.
כל הסיפור נרגע ונעלם במהירות, ולא ברור אם הכתבה והדו"ח השפיעו במשהו על נושא "הלוואות הנשך". הכוחות-שכנגד חזקים מאוד: המפקח הקודם על עסקים אלה מטעם המדינה, הוא היום ראש הלובי הפועל מטעמם. אני נשארתי עם קצת נקיפות מצפון. אולי לא הייתי צריך לפתוח את הפה? לא התכוונתי לכך מראש, פשוט ככל שלמדתי את הנושא וניתחתי את הנתונים, נוכחתי שמדובר בעוול בלתי-נסבל, שאיני יכול להתחבא מפניו על-ידי ניסוחים לא מחייבים. אבל בכך חרגתי מן המוסכמות של המקצוע שלי. ניתן למצוא אמירות מוסריות נוקבות מפי חוקרים אקדמיים – אבל רק במדעי הרוח ובתחומים מסוימים במדעי החברה. לא מפי סטטיסטיקאי מדעי בתוך הדו"ח שלו. האם פסלתי את עצמי כיועץ לפרויקטים עתידיים?
כשהוצפה ניו-אורליאנס על שחוריה העניים, כשהסיוע לא הגיע, וכששמעתי איך הפליטים נשארו כלואים בעירם הנרקבת תחת איומי רובים של שוטרים שחסמו את הדרך לפרברים הסמוכים – נזכרתי בסיפור הנ"ל והייתי גאה במה שכתבתי.
אבל לא הבאתי את הסיפור כאן כדי להתגאות, אלא כדי לתת דוגמא אשר פרטיה מוכרים לי, כיצד עובדת השיטה. קודם משסים את "כוחות השוק" בשכבות החלשות – במקרה ה"נשך", נותנים לכמה עשירים להתעשר על-ידי שדידת שחורים וחיילים ודחיפתם עמוק יותר לתוך מעגל המצוקה – ומיד אחר-כך הנושא הופך "לא מעניין". כשמישהו בא לעורר אותו מחדש, הוא נקלע למלכודת משולשת: המוסכמות התרבותיות המעודדות "אנדר-סטייטמנט" ומוקיעות "בכיינות", הטיעונים-שכנגד מפי גורמים אינטרסנטיים עתירי ממון, וחוסר היכולת לעבור את סף האדישות של הציבור.
מה שקרה באמריקה מאז מהפכת זכויות האזרח של שנות ה-50 וה-60, הוא שהגזענות עברה מן המישור הפוליטי-חוקתי הגלוי והבוטה, אל המישור החברתי-כלכלי הסמוי מן העין. רוב האמריקאים מחנכים את ילדיהם באמת ובתמים "לכבד את השונה ולהעריך את תרבותו", ומנהיגיהם מתיימרים לחנך את כל העולם איך עושים זאת. אבל בינתיים, מתחת לפני השטח, ממשיכה המערכת האמריקאית לעשות בעיקר את ההיפך הגמור.
האמת היא, שצריך להיות עיוור כדי לא לראות עדויות ל"דפיקת השחורים" בארה"ב – ולאו רק בדרום (שם כמובן המצב חמור בהרבה) אלא בכל רחבי הארץ. כשחיפשנו בית-ספר בסיאטל לבננו הבכור, היה ברור שביצועי כל בית-ספר קשורים קשר הפוך לאחוז התלמידים השחורים (בתי-הספר חייבים לפרסם נתוני ביצועים ודמוגרפיה). אחרי שהיכרנו את המערכת, הבנו גם למה. מימון החינוך הציבורי כאן הוא מגוחך עד שערורייתי. את הסכום הדרוש להבטיח רמה נאותה, משלימים ההורים בעבודת נמלים של גיוס תרומות – מעצמם, ממעסיקיהם ומבעלי עסקים בשכונה. בשכונות העניות, ובאזורי מיעוטים שאין להם קשרים חברתיים מרופדים, נשאר החינוך הרחק מאחור בלי שום סיכוי להתקדם.
לא קשה לתת עוד דוגמאות:
- חוקרים לגיאוגרפיה חברתית מצביעים על הסבסוד הממשלתי העמוק אך סמוי, לאורך דורות, של תרבות הפרברים – תרבות שהוציאה את הלבנים ממרכזי הערים וכלאה שם את השחורים עם מערכות רקובות ופושטות-רגל.
- העובדה שאוכלוסיית בתי הכלא בארה"ב גדלה פי עשר בדור האחרון – מה שמציב אותה במקום הראשון בעולם מבחינת אחוז האסירים – ומורכבת ברובה ממיעוטים אתניים וגזעיים, היתה צריכה להיות ידועה היטב – אלא שהיא מופיעה רק פה ושם בכתבות תחקיר של עיתונים. על פי פרסומי הממשלה, כ-5% מכל הזכרים השחורים בארה"ב (כולל תינוקות וזקנים!) נמצאים כעת בכלא. במדינות דרום אחדות (ולואיזיאנה היא אחת הגרועות שבהן) מגיע אחוז הגברים השחורים הכלואים לרמה כזו, שניתן בפירוש לומר כי העבדות חזרה בדלת האחורית.
- הקיץ התפרסמה סדרת מחקרים שהראתה כי לקשישים שחורים המתאשפזים בבתי חולים יש פחות סיכוי לקבל טיפולי לב מאריכי-חיים מלקשישים לבנים (ונשים מופלות עוד יותר מגברים), וכי ברוב המדדים הפער רק גדל עם השנים.
בקיצור, הסיפורים האלה צצים כל פעם, ונעלמים מהר מאוד לפני שנוצרת תמונה כוללת. לא אוהבים לעורר שדים מרבצם. בערך כמו שבישראל לא אוהבים לשמוע על הכיבוש, על הנכבה ועל אפליית הערבים. כמו הישראלים, האמריקאים פיתחו לעצמם עיוורון סלקטיבי ויכולת אינסופית לייפות את המציאות.
אבל עכשיו כולם רואים את התמונה במערומיה. אם יש אמריקאים שמסרבים עדיין לראות – יבואו הזעם והגועל מצד שאר העולם ויפקחו את עיניהם למציאות. והמציאות היא שהשיטה האמריקאית מעולם לא נגמלה מן הגזענות המבנית שלה. המערכת עדיין מתייחסת אל השחורים, האינדיאנים, ואוכלוסיות פגיעות אחרות כאל פסולת אנושית.
אם מישהו באמת רוצה שמשהו ישתנה לפני שארה"ב תלך בעקבותיה של בריה"מ, צריך לפרק את כל המערכת הפוליטית-כלכלית שלה, כמעט עד היסוד, ולבנות מחדש. הסיכויים לכך לא גדולים. עוד על השוואה מדאיגה זו במאמר הבא.
תודה לך אסף, המאמר מרתק! כסטודנט בארה"ב במיוחד נגעו לליבי טכניקות ההדחקה הפשטניות שגורמות גם לאלו שאיבדו הכל להאמין באשמתם ובסיכוייהם השוים להשתקם . ושוב – תודה וישר כח.
מאמר מרתק ומלומד. תודה.
הצלחת גם להאיר עוד אחת מאינספור הפינות החשוכות בהן מתחבאים המנגנונים המדכאים, וגם להציג בצורה תמציתית ומושכלת את ההתלבטות האינטלקטואלית בין הנטייה (המובנית?) לאנדרסטייטמנט לבין הרצון האנושי לזעוק את מה שאין ספק שצריך לזעוק.
נותר רק לצפות למאמר ההמשך.
כנראה שאסץ "שכח" שראש עירית ניו אורליאנס הינו
שחור, שידע שלאלפי אזרחים אין מכוניות ולכן לא
יוכלו להתפנות. הוא גם ידע שלעיריה יש מאות אוטובוסים (שמסיעים תלמידים) שעמדו במגרשי החניה.
הוא היה יכול להססיע את מרבית השחורים העניים באותם אוטובוסים והוא לא עשה זאת. השוטרים לא חסמו אף אחד אלא ניסו למנוע ביזה. העוינות לאמריקה מסנוורת את אסף וגורמת לו לראות מהרהורי ליבו ולהתעלם מהעובדות. אם באמריקה כל כך רע, איך
קורה שמיליוני אנשים עושים הכל על מנת לעבור לגור שם…
תודה על כתבה מעניינת. באופן לא מפתיע, הפופ-אפס שנפתחים כשקוראים את הכתבות ב- seattlepi.com הם של חברות נשך אינטרנטיות מהסוג שתיארת.
להלפרין,
אבל אם ניקח את ההתפתחויות מאז שנות השישים, בהחלט ניתן להגיד שמשהו התקדם בחברה האמריקאית הלבנה ביחסה לשחורים.
זה שרואה את חצי הכוס הריקה יגיד- זה לא מספיק
זה שרואה את חצי הכוס המלאה יגיד- לפחות הדרך נכונה!
אני בהחלט מצפה, שכאשר מישהו מטיח האשמה כה בוטה, שלפחות ינסה להוכיחה במעשים ועובדות. אתה טוען שלהוכיח לא ניתן, אז אולי מן הראוי לפחות למתן את דרך הטלת האשמות.
עוני בניו-אורלינס: יש
רוב שחור בניו-אורלינס: יש ויש
אולם,
ראש עיר שחור בניו-אורלינס: גם יש
אוכלוסייה לבנה שנפגעה: יש ויש
אם להביט על המכלול ,כטענתך, אז לפחות מן הראוי לעשות זאת גם בראייה היסטורית.
הירידה לפרטים, כמו למצוא שכונונת לבנה שגם אותה הפקירו, טובה ונכונה לעורכי דין בהיכלות המשפט.
אנשים פוליטיים אינם זקוקים ל"הוכחה מעבר לספק סביר", אלא מביטים על המכלול. הזיקה גזע-עוני-הזנחה בולטת באסון הזה לכל ילד ולכל יצור מהמאדים שינחת כאן.
"להוכיח" אי אפשר, כי מדובר במציאות היסטורית העוברת בהיסח הדעת וכמובן מאליו לאורך הדורות, גם בלי שבוש או פקיד אחר בממשל אמר: "זה שחורים, בואו נפקיר אותם."
קראתי היום כתבה מקיפה בDIE ZEIT, שבועון גרמני בעל זיקה שמאלנית.
כל הנסיונות להפוך את התנהגות השלטונות לבעלת גוון גזעני בטיפולה בנפגעי הקתרינה היא מצוצה לחלוטין מן האצבע.
להלן מספר עובדות:
1. ראש עיריית ניו-אורלינס הוא שחור. טעותו הגדולה בכך שלא חזה את מימדי האסון. הוא שלח אוטובוסים לחילוץ, ואילו שקעו. למושלת לואיזינה לקח ימים לארגן אוטובוסים חלופיים.
2. השיטה הפדרלית באמריקה הופכת את העזרה למדינות אחרות ליותר קלה מאשר באמריקה עצמה. ראש עיריית ניו-אורלינס פונה למושלו כאשר האמצעים העומדים לרשותו אינם מספיקים, וזה(זאת) פונה לנשיא כאשר אמצעיה אינם מספקים. בכך הולך הרבה זמן לאיבוד!
3. דרומית-מזרחית לסכר שנפרץ ממוקמת עיר קטנה(תכלס פרבר של ניו-אורלינס) בשם סנט ברנהרד פאריש. 88% של 66000 תושביה הם לבנים. עיר קטנה זו נפגעה לא פחות מניו-אורלינס, וזכתה לפחות עזרה, למרות היותה "עיר לבנה".
4. לא היה שלטון בתולדות ארה"ב בו היו חברים בתפקידים בכירים כל-כך הרבה שחורים. אפשר, ואף יהיה נכון להטיח בבוש הרבה האשמות. גזענות על רקע צבע, לא תהיה האשמה קולעת ביותר!
5. מאז שנות השישים והחקיקה המתקנת גדל שכר השחורים בארה"ב ב47%. שכר הלבנים גדל באותו זמן ב31%. ראו את בוסטון לדוגמא, בה נעלמו ה"סלאמס" כמעט לחלוטין בעקבות עלייה ברמת החיים של השחורים, או אטלנטה והתפתחות ה"בומטאונס" בשטחה.
6. לפני כשנה דאג ביל קוסבי, פילנטרופ ידוע למען קהילת השחורים, למרמור בקרב השחורים.
הוא האשים הורים שחורים בכך, שכאשר הם מבקרים את ילדיהם בבתי הכלא(לבושים חליפות כתומות), הם באים בטענות אל המדינה, במקום לשאול עצמם היכן הם היו, כאשר ילדיהם היו בני שנתיים? בני 12? וכיצד "לא ידעו" כאשר ילדיהם מחומשים בנשק חם?
קוסבי תקף את השלמת הורים שחורים רבים עם בריחת ילדיהם מבתי הספר, כמו גם שיטות חינוך של הורים התומכות באלימות.
להזכירכם שביל קוסבי אינו לבן. קולו הוא קול אוטנטי של שחור, המבין שבמרבית מדינותיה של אמריקה אין גזענות מבנית כנגד שחורים.
אז נכון שהבעיות באמריקה עדיין קיימות, ויקחו עוד שנים לא מעטות עד לקבלת האוכלוסייה השחורה באופן מלא באוכלוסייה. אך מכאן ועד שימוש בקתרינה כסמל לגזענות בארה"ב…יסלח לי אסף אורון הדרך ארוכה בהחלט!
יעקב
חלק גדול ממיליוני האנשים הללו הם עניים מרודים ממדינות העולם השלישי, שברור שהחיים בהן קשים מהחיים בארה"ב. תוסיף לזה כמה מאות אלפי ישראלים שטופי מוח, ועוד מיליונרים או תאבי התעשרות שקיימים בכל מקום (חלקם מזן הציידים ונושכי הנשך), ותקבל תמונה די כוללת של ההגירה לארה"ב…
עוד לא ראיתי גל הגירה של המעמד הבינוני הנורבגי בימינו (שזה רב החברה שם) לארה"ב…
עופר
כמה מילים לאסף וליעקב (המגיב למעלה). לאסף, באמת תודה על המאמר החשוב שלימדנו רבות. אני מניח שהמצב אצלנו באותו תחום דומה. נראה לי כי אנשי חינוך צריכים לדחוף (הלוואי יכלתי להדגיש מילה זו) אל תכנית הלימודים, וכבר בביה"ס היסודי, שיעורי הכנה לחיים שיכללו מושגים כמו כסף, הלוואה, ריבית!, נשך! וכו’. אני זוכר למשל שלמדנו את הריבית דריבית כעניין מתמטי מבלי להתעכב על הצד החברתי. כל כך הרבה ניתן לשפר באמצעות תכנית לימודים נכונה ועשירה ואולי זו החולייה שניתן להשפיע באמצעותה. וליעקב, אז מה אם ראש העיר שחור? זה אומר שכל השחורים אשמים במצבם? ואם ראשי ש"ס אצלנו נוסעים במכוניות יקרות ולובשים חליפות ורסצ’ה, זה אומר שהעם רע? אני מאחל לך, כן – מאחל מכל הלב – שתחטוף בעצמך איזה שטוזה אישית כלכלית או אפילו רפואית-מינורית, ואז תזדקק לעזרת הזולת ואז תבין משהו ובעיקר שאינך יותר חזק או חכם או טוב מהאומללים שכלכלה "חופשית" כביכול מאמללת אותם לכל חייהם וחיי הדורות הבאים. לא שטוזה שלא קמים ממנה, אלא משהו מאלף שאולי יזיז לך את הראש הקצת מטומטם שלך, שאינו רואה את הזולת וחושב שאני ואפסי.
עופר,
לא יודע למה אתה קורא "בעייה קטנה יחסית". חמישה אחוז מן הזכרים השחורים בכלא זה לא בעייה קטנה, לא יחסית ולא אבסולוטית.
בכל מקרה, הנה עוד קישור שבדיוק הגיע אלי – ראיון עם סופר שכבר מתריע שנים על כך שההפרדה והאפלייה הגזעית בבתי-הספר הולכת ומעמיקה במקום להיעלם, כביכול מסיבות "כלכליות". הוא בדיוק הוציא ספר חדש וזועם יותר מקודמיו.
הסופר הוא Jonathan Kozol והספר נקרא "The Shame of the Nation."
— קישור —
קודם כל אתייחס לקבוצה מופלית באתר – עורכי הדין! למרות שאנחנו נמצאים בקרב המגיבים והכותבים יותר מחלקנו באוכלוסייה, מאשימים אותנו בכל הצרות. ולידיעת יובל הלפרין – במשפט אזרח שכולל את רוב התיקים בבתי המשפט, מספיק להוכיח לפי "מירב ההסתברויות" כלומר 51אחוז.
לעניין החברה האמריקאית, כיום בארה"ב ישנו הפער המעמדי השני בגודלו בין כל המדינות המפותחות עם 13 אחוז מתחת לקו העוני (ולא צריך לומר איזו מדינה במקום הראשון עם 25 אחוז…).
אבל מעבר לפער הכלכלי, ישנה גם אפלייה (מעטה)על בסיס מעמדי, וזו נראית בעיה קטנה יחסית, כפי שרמז אסף אורון במאמריו באנגלית שהוא מפנה אליהם.אני מייחל ליום שבו יופיע בגדה כתבו מאמר על השחורים המתעשרים שדוחקים החוצה את הלבנים הקשישים ממרכז ניו-יורק, או על הלבנים העניים במערב ארה"ב (בין המיסיסיפי לקליפורניה)
לכל המגיבים שלום ותודה,
אשר יגורתי בא.
לא שאני מכיר את אשר, אבל כשראיתי את התגובה של יעקב ישר חששתי שמעכשיו, כל המגיבים יתעסקו ב"מי אשם בקתרינה" ו"האם זה מוכיח שיש גזענות". ואכן זה השפיע על חלק מהתגובות.
שימו לב שבמאמר אין שום חלוקת אשמה לגבי קתרינה עצמה. אגב, יש די אשמה בפיאסקו הזה עבור כל הרמות – ראש העיר הקשקשן, אשר עפ"י כתבים מהשטח הוא חבר טוב מאוד של עשירי ניו-אורליאנס, המושלת הליצנית שהכריזה על "יום תפילה" ביום שאחרי ההוריקן, ובראש ובראשונה כמובן החבורה המושחתת של בוש (שהרי אסון בקנה מידה כזה אינו עניין מקומי).
אבל זה בכלל לא נושא המאמר, אלא האפלייה המערכתית של השחורים. ובכוונה פירטתי נושא ספציפי שאני מכיר היטב, של הלוואות הנשך. נושא שגם לגביו ניתן לטעון (ואכן טוענים) ש"זה רק עניין של חינוך", "צריך ללמד אותם (הפרימיטיביים האלה) איך להתנהג עם כסף", ו"מי גזעני? אנחנו? מה אתם מדברים, תראו את מייקל ג’ורדן וקונדוליצה!"
הציבור האמריקני אכן התקדם בגישתו כלפי צבעים ותרבויות אחרות מאז שנות ה-50, וזה גם כתוב במפורש במאמר. אבל המערכת שמריצה את הציביליזציה הזו נשארה גזענית ופלוטוקרטית כשהיתה.
הפטנט של "אפלייה מתקנת" – שמוגבלת רק לשפיץ של הצמרת – הוא גאוני. מספיק לקחת קונדוליצה אחת – והנה, בוש הנאור שם אישה שחורה בתפקיד שלא היתה בו מעולם. נו, אז מה? יש עוד 10 מיליון נשים שחורות שחיות במיץ של הזבל ודופקים אותן על כל צעד ושעל. היא לא מייצגת אותן בשום דרך, בטח שלא בדעות שלה, ולא פעלה למענן אפילו שנייה אחת בחמש השנים שהיא משרתת את בוש. זה לא מעניין אותה בכלל.
ארה"ב היא אולי סמל של "העולם הראשון", אבל מה שנחשף בקתרינה – ואת זה שום ענני מילים לא יצליחו לטשטש – הוא שרוב השחורים בארה"ב עדיין חיים עמוק בעולם השלישי, ולאף אחד למעלה לא ממש אכפת (אגב, כמעט ללא הבדל מפלגתי למעט כמה יוצאים-מן-הכלל באגף שמאל של הדמוקרטים).
הכתבה ניסתה לתאר איך הגזענות המערכתית עובדת. מי שמעדיף לטמון חזרה את הראש בחול ולהגיד שאין חיה כזאת, שהכל בכיוון הנכון ורק צריך סבלנות – שיהיה בריא. נראה שהוא לא לבד. לפי סקרים מן השבוע שעבר, אפשר להמשיך לדפוק את השחורים – כי למרות ש-70% מהשחורים מקשרים בין קתרינה לבעיות גזע, 70% מהלבנים טוענים שאין קשר.
כן, חמישה אחוז מהשחורים זה לא מעט – אבל איזה אחוז משאר האוכלוסייה בכלא?, וחשוב נכך – איזה אחוז מהלבנים העניים?
המאמר שאתה מפנה אליו דווקא מראה למה הבעייה הגזעית היא הרבה פות חמורה מן הבעייה המעמדית. מדברים שם על בי"ס שיש בו 49 אחוז שחורים, 49 אחוז היספאנים (נניח שהם לא מהגזע הלבן), ו-2 אחוז משאר הגזעים. נעזוב את זה שאין שם נתונים לגבי כלל ארה"ב, בעיני גם בי"ס עם 50 אחוז מכל אחת משתי הקבוצות הראשונות הוא בכל זאת הטרוגני.
ובעצם הנושאים שאותו מאמר עוסק בהם מראים של תפיסה שלדעתי היא לא נכונה, כלומר התעסקות ב"שוויון הזדמנויות" וב"מימוש הפוטנציאל", ענייו די מיתר גם על רקע מעמדי – מובן שמי שיש לו יותר כסף יתן, כלומר יקנה לילדיו חינוך יותר טוב ממש כמו בגדים יותר טובים; הדרך היחידה לצמצם פערים חברתיים היא לקחת רכוש מהעשירים ולחלק לעניים, אחרת אנחנו פשוט מנסים לרבע את המעגל.
בארה"ב, אחוז האסירים מתוך כלל האוכלוסיה הוא בין חצי אחוז לאחוז (שזה המון).
אם אחוז האסירים מבין השחורים הוא 5 אחוז אז הכמות של שחורים בכלא ביחס לאחוזם באכולוסיה היא 1 ל-5 עד 1 ל-10, שזה המון.
זה גדל עוד הרבה יותר באחוז העצירים והעצירים לשעבר.
אגב, ארה"ב הנאורה היא המובילה בעולם הן באחוז האיסרים (אותו ציינתי) והן במספרם האבסולוטי. גם באחוז האיסרים הפוליטיים היא במקום גבוה מאד.
מאמר של עתונאית מפורטלנד, על איך המדיניות הפדרלית של הענשת בתי-הספר החלשים, גורמת לשיכוב גזעי וכלכלי המחמיר עם השנים ומאיים לחסל את מערכת החינוך הציבורי כולה. המצב בסיאטל לא הרבה יותר טוב.
— קישור —
מאמר של אסושייטד פרס, המנתח מאגר מידע ממשלתי ומגיע למסקנה כי לשחורים יש סיכוי גבוה כמעט פי שתיים לגור באזורים בעלי זיהום אוויר ברמה מסוכנת. הסיבה: אין להם כוח פוליטי להילחם במזהמים, ואף אחד אחר לא נלחם בשבילם.
זה רחוק מלהיות חדש. קלינטון בראשית כהונתו ב-1993 נתן צו נשיאותי המורה לפעול למען "צדק סביבתי" כלומר שהממשלה תילחם עבור החלשים. כפי שהמאמר מראה, זה פשוט לא קרה.
קישור: — קישור —