איני יכול להכתיב לתנועה הפמיניסטית כיצד לפעול או מה צריכות תומכותיה ותומכיה להרגיש, אולם נראה לי שדבר מה חשוב התעקר ונעלם מהשיח – וסוגיית הסרט "בתוך גרון עמוק" ממחישה זאת. לטובת מי שאינו מכיר את העניין: "בתוך גרון עמוק" הוא סרט תיעודי אודות המאבק שהתחולל בשנות ה-70 בארה"ב בין חסידי "חופש הדיבור" שדרשו לאפשר את הקרנתו של הסרט הפורנוגרפי "גרון עמוק" (1972) לבין שולליו השמרנים. ב"גרון עמוק" השחקנית הראשית לינדה לאבלייס, פסבדון של לינדה בורמן, מגלה בבדיקה רפואית שהדגדגן שלה נמצא בגרון. היא פוצחת במסע אוראלי כדי לספק את תאוותה. הסרט היה לבון טון בעולם כולו, הפך לסמל המעבר מ-Softcore ל-Hardcore בתחום הפורנו. מה עוד אפשר להגיד על השפעת הזבל על תרבות ההמונים… ?
בתחילת שנות ה-80, לאחר שעזבה לינדה בורמן את בעלה, היא הצהירה ש"גרון עמוק" הוא למעשה אונס מתמשך על המסך. היא טענה שבמהלך כל הצילומים היה אקדח מכוון לראשה ושהיא ספגה פגיעה קשה במיתרי הקול. לא קראתי את הביוגרפיה שלה ולא העמקתי בסיפור חייה, אבל אני יודע שהיא טענה שבעלה, צ’אק טריינור, אילץ אותה לעבוד בזנות ולהשתמש בסמים.
בורמן עוררה את זעם "תעשיית הפורנו". טענו שהיא שיקרה; שכל מה שעשתה היה מרצון, שגרם לה הנאה; שהיא שקרנית פתולוגית ונקמנית. להאשמות אלה ניתן למצוא ביסוס מסוים בשתי הביוגרפיות הראשונות של בורמן, בהן סיפרה עד כמה העבודה על הסרט היתה מעשה של שחרור. זאת לפני ששינתה את גרסתה וסיפרה על הזוועות שעברה. קתרין מקינון ואנדריאה דבורקין, הפעילות הפמיניסטיות שניסו להביא לאיסור על פורנוגרפיה, הסתמכו הרבה על עדותה של בורמן.
לגוף העניין, אין זה משנה אם לינדה בורמן אכן עברה אונס או רק אמרה שעברה אונס. בזה אני לא מתכוון לומר (בשום פנים ואופן) שהייצוג והמציאות הם ברי החלפה, אלא שדי במחשבה שיכול להיות שהיא אכן נאנסה, כדי להפוך את הצפייה בסרט לאונס נוסף, גם מבחינת צרכני פורנוגרפיה מסחרית. לפני שנים אחדות התעוררה מהומה רבתי סביב אמירה של פרופ’ עדי צמח מהאוניברסיטה העברית, כאילו יש ערך אומנותי בסרטי סנאף המתעדים רצח (מדומה או אמיתי), תוך אינוס הקורבן. אני מבקש לטעון שסרטים כמו "בתוך גרון עמוק" נשענים על הנחה דומה.
במאמר של ה"בוסטון גלוב" מ-6 במרץ 2005 מצאתי את הפסקה הבאה:
"בשנים האחרונות דומה שקתרין מקינון ואנדריאה דבורקין הפסידו לא רק בקרב המשפטי, אלא גם במלחמה התרבותית. בימים אלה יש נטייה להקדיש זמן מסך לפמיניסטיות ‘סקס-פוזיטיביות’ כמו לורה קיפניס וקמיל פגליה, ובאוניברסיטאות, סביר יותר להניח שאקדמאיות בתחום לימודי הנשים יעסקו בקריאה מקרוב של האסתטיקה והפוליטיקה של הפורנוגרפיה מאשר שיערכו מצעדים כדי לאסור עליה".
בשבוע שעבר הופיעה ד"ר עמליה זיו מאוניברסיטת ת"א בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10, בראיון שעסק בסרט "בתוך גרון עמוק" ובוויכוח הציבורי סביב הלגיטימיות של הפורנוגרפיה. היא דיברה על שני קונפליקטים, האחד בין חסידי חופש הדיבור ומתנגדיו, והשני, בין הטוענים שתעשיית המין מנצלת נשים לבין המחייבים פורנוגרפיה. בשם מה בעצם? ובכן, זיו טענה ש"יש נשים שרוצות לעבוד בתעשיית המין, רוצות להיות כוכבות פורנו וראוי להאמין להן שזה רצונן".
כאן אני רוצה להביא את ההספד של אל גולדסטין, עורך העיתון הפורנגרפי "סקרו", ללינדה בורמן, אחרי שנהרגה בתאונת דרכים:
"ברוך שפטרנו מהזבל הזה. היא היתה מוצצת טובה. היא היתה חתיכת חרא. הספר שלה היה שקר מחורבן. היא היתה זונה, היא היתה חלאה, זנזונת שקרנית. אני שמח שטריינור לימד אותה למצוץ. גם לי היא מצצה כמה פעמים. הייתי רוצה לגמור בפיה פעם נוספת כך שכשהיא תלך לגיהינום, הזרע שלי ילך איתה".
מדוע ד"ר זיו לא זועקת חמס? אפשר לטעון שאין זה תפקידה, אבל היא אינה יכולה להתעלם מכך שהמקום אותו היא תופשת, של תיאורטיקנית פמיניסטית, שינה את פניו וקיבל את דמותה, כפי שהבחין הבוסטון גלוב. למה גווע הקול הפמיניסטי השולל פורנוגרפיה, ומה מקום הניתוח האסתטי של סרטי פורנו? איזו נבירה בזבל היא המחקר התרבותי של הפורנו המסחרי, שמעליו מתנוסס בעליל הדגל השחור של אונס וניצול. איזו צורה יש להשמעה של ארגומנט פרו-פורנוגרפי בטלוויזיה, בשעת צפיית שיא, גם אם הוא לא הצהרת עמדה אישית? מי שחושב שבתעשיית הפורנו מישהו מתנהל באורח תרבותי ויש יחסים שלא מושתתים על ניצול, יסולח לי, יש לו בעיה קשה. נדמה לי שזה חמור. אני סבור שנטישת המאבק האקטיבי נגד הפורנוגרפיה המסחרית היא בריחה לא ראויה ממאבק קשה וחשוב.
יש מקום לסקס פוזיטיבי אבל הוא חייב לבוא תוך הוקעה של יחסי ניצול מיניים ובכל קנה מידה. המסחור של יחסים אינטימיים הוא ניצול. מסחור האינטימיות הוא שימה בכבלים של נשים וגם של גברים משום שמעבר לאלימות, הזולות, האובייקטיפיקציה, עידוד הסיליקון והאנורקסיה, יש בזה אובייקטיפיקציה של היחסים והפיכתם לסחורה מסורסת, חסרת חיוניות ולחלוחית של ממש. גישה פוזיטיבית לסקס, אם כן, צריכה לעודד קרבה וביטוי מגוון של תשוקה ואהבה ולא את הזכות לצרוך סיליקון ללא מצרים.
החופש של תעשיית הפרונוגרפיה, חופש הזנות, החופש של אדם לסחור באיבריו וכו’ וכו’ הם כולם "סניפים" של "החופש" הבורגני – החופש לנצל בני אדם (וגם להרס הסביבה הטבעית) בידי בעלי ההון. מאחר שהמשטר לא כופה פיזית על אף אחד להיות מנוצל אלא פועל במסגרת של שיטה שבה חייבים רוב בני האדם להיות מנוצלים כדי להתקיים או אפילו לשרוד, מופיעים כל סוגי הניצול כ"חופש".
"חופש הביטוי" החשוב כשלעצמו כהישג אוניברסלי של בני אדם, כצעד חשוב לשחרור מכל סוגי הכפייה, משמש למעשה, במסגרת השיטה הקיימת, כדי לפרש את חופש הניצול כ"חופש" ולהכפיש את מתנגדי "החופש" כתומכים בדיכוי.
התנועה הפמיניסטית" התפרקה ופמיניזמים שונים מייצגים גישות מגוונות ואף סותרות, משום שהאינטרס המעמדי של נשים בחברה המעמדית גובר על האינטרס המגדרי של נשים להיות שוות זכויות לגברים כבני אדם.
במסגרת המשטר הקפיטליסטי לא ניתו להתקדם מעבר לחופש הניצול ו"חופש הביטוי" הכשלון של המשטרים "הסוציאליסטים" אינו ההוכחה להכחשת עובדה זו.
מילים כדורבנות
אני ממש לא מסכים איתך ועם הפמינזם השמרן. ראשית כל אין גבול ברור מה זה פרנוגרפיה: ביפן המסורתית זו הייתה נשיקה פה אל פה וצוואר, במדינות מסויימות באפריקה זה חשיפת רגלים, בקולנוע האמרקאי זה עירום מלא בניגוד לעירום חלקי של מהמותניים ומעלה.
גם זנות זה דבר לא ברור: מה זה זונה שעומדת בצומת ולוקחת כסף, מתגרשת סידרתית שמתחתנת רק עם עשירים, או בחורה בפאב שתמורת כוס בירה מחליפה כל יום בחור.
הרי דווקא הפמניזם ששיחרר את בני האדם מהטפות הצבועות במיוחד של הנצרות לפיו מין זה חטא ובושה. היום בערים הגדולות והלברליות במדינות המערביות כולם יכולים לשכב עם כולם, ובחורה יכולה להיות חופשית בלי מבטים של כל מיני מזועזעים, ובחור יכול להיות עם בחור.
אז עכשיו הפמיניזם השמרני מתנהג כמו בבדיחה המוכרת: שלושה ילדים עזרו לזקנה לחצות את הכביש, ולמה שלושה כי היא התנגדה.
יש נשים שמעדיפות לעבוד בזנות מכל מיני סיבות אפילו סטודנטיות משכילות שממנות כך את לימדיהן. הפמניזם צריך להילחם נגד שלוש תופעות בזנות ובפרונוגרפיה: 1. סרסורים שלוקחים רווחים מהזונות2. ניצול של קטינים, ונשים זרות שנחטפו מארצותיהן3. שוטרים שפוחדים מסרסורים, ונטפלים לזונות ועוצרים אותן.
עכשיו הפמינזם בא ומטיף מוסר לנשים האלה לא פחות גרוע מכל משטר פטראכלי או איזה איש דת שחושב שזה בושה. זה גם מנציח את הסטריאוטיפ שאישה שעושה הרבה סקס היא סמרטוט, וגבר שעושה אותו דבר הוא מאצ’ו.
דבר שני יש גברים לא עלינו שנהיו נכים קשים או זקנים שהתאלמנו שיחסי מין תמורת כסף הם האופציה היחידה שלהם האם נמשיך להטיף להם מוסר בזמן שאנשים ונשים טובי מראה ויפי נפש מתכרבלים עם בני זוגם.
ולסיום, אני רוצה להביא את יעל דיין כדוגמא לפמנסטית שלחמה למען זכותן של זונות להתפרנס בניגוד לצבועות אחרות שתקועות במגדל השן שלהן וחיות פרוטניות של שנות החמישים באמריקה.
לשי אילן. תודה לך על החידוש המרענן שחידשת בכתיבה גברית על נושא פמיניסטי מובהק, ואני מצטרפת לקריאתך להוקיע את יחסי הניצול ואת חיפצון האשה בתעשיית הפורנוגפיה. יחד עם זאת אני מסרבת לאסור על הצגת פורנוגרפיה, הן משום שנזקו של איסור כגון זה לחופש הביטוי גדול מתועלתו לחיסול התעשייה, והן מחמת הסתייגותי העקרונית מחבירה לחוגים שמרניים ודתיים (דכאניים כשלעצמם) בכל עניין שהוא, נכון וחשוב ככל שיהיה. בעידן הפוסט-פמיניסטי כבר איננו יכולות להישען על "התנועה הפמיניסטית" שהתפרקה זה מכבר לפמיניזמים שונים המייצגים גישות מגוונות, חלקן אף מנוגדות זו לזו, בשאלת הפורנוגרפיה, כמו גם בשאלות אחרות. אני מניחה שגם מחייבות הפורנוגפיה מתנגדות לסחר בנשים ולאינוסן להשתתף במופעיה, ובעניין זה יש לפעול יחד עם ארגונים חברתיים ואזרחיים בכל דרך אפשרית.
אלף, אני לא אוהב צביעות. פורנוגרפיה המצולמת ברצונם של המשתתפים, הנהנים מתשלום נכבד, היא עניינם של המצלמים והצרכנים. מרגע שהחברה האנושית יצאה מהמבנה השבטי אל מבנה עירוני, נוצרו כל הסטיות החברתיות ואי אפשר לרסן הבט זה או אחר של חיי העיר מבלי לפגוע בחירות.
שנית, אם הכותב אינו מבחין בין סנאפ ובין פורנוגרפיה – יש לו בעייה.
כמה דברים ביחס לתגובות: לא ניסיתי לכוון לדיון המורכב והראוי כשלעצמו באשר לאיסור על הקרנת ומכירת פורנוגרפיה אלא להתמקד בהיות הסרט "גרון עמוק" אונס והסרט "בתוך גרון עמוק" אונס נוסף. בעיני זה מעורר זעם. שאלת איסור הפורנו עולה אוטומטית משום שנדמה לי שכחברה וכפרטים אנו עסוקים מאוד ב"שיח הזכויות" וחרדים מאוד מהצרת צעדינו והגבלת החופש האישי. בעיני עיסוק זה בחופש האישי הוא החמצת העיקר, לעיל, האונס והחופש היחיד שאפשרי לטעמי בהקשר הזה, קרי לא לבצע אותו! הרבה יותר קשה, אולי, להגיע לדרגת חופש בה אדם בוחר לא לצרוך זבל, אבל זה מאבק ראוי, כמו גמילה מעישון (אבל מסדר מוסרי גבוה יותר). אני לא הייתי רוצה לאסור על הפצת פורנוגרפיה בחוק. לו זה היה תלוי בי, הייתי מכחיד אותה באמצעות חינוך לכבוד לגוף האישה (ולנפשה) אבל מה לעשות, האופן שבו חברה יכולה לצייר את גבולותיה המוסריים היא חוק ועל כן חוק כזה נחוץ (לצערי, ישראל לא אוכפת את חוקיה שלה בעניין זה).
שנית, חדוה, ברור לי שאין "תנועה פמיניסטית" שניתן לשאת אליה עיניים. גם זה דיון ראוי. לגרסתן של אחדות, קול אחד הוא משעמם והרבגוניות רצויה. השאלה היא אם לא כדאי, מדי פעם, להתאחד (טנטטיבית) סביב עניין כזה, אם לא כל הזרמים הפמיניסטיים אז חלקם. העלתי תמיהה באשר לקולות פמינסטיים שמחייבים פורנו (אם באמתלה של "מימזיס", אם כדי לפרק את ההגמוניה ואת הבינריות ואם בשל התענגות גרידא) ואני חושב שכדאי שיהיה לפחות דיון בין זרמים וקולות פמיניסטיים בעניין זה.
שי
מצטער על התגובה המאוחרת. רק עכשיו גיליתי את המאמר בזכות מישהי שהעבירה קישור לפורום פמיניזם בתפוז.
אני מסכים עם כל דבריו של שי אילן, ורוצה להוסיף עליהם:
לדעתי, העניין הוא לא רק האם התבצע אונס תוך כדי עשיית הסרט או לא. זו שאלה מוסרית חשובה מאד, אבל לא פחות ממנה חשובה השאלה מה סרטים פורנוגרפיים מהסוג הזה עושים לנו כחברה, ואני אף אמקד זאת ואומר – מה זה עושה לנו כגברים? ומה זה עושה לכן, כנשים? התשובה היא לדעתי שהמשך הצריכה של סרטי פורנו נותן סוג של לגיטימציה חברתית להמשך ראיית האשה כחפץ לשימושו של הגבר ובעצם מקבע את המשוואה: כל אשה = זונה בפוטנציה. וזו הבעיה העיקרית כאן לטעמי. תפיסה כזאת מעוותת את תפיסת היחסים בין המינים במוחם של גברים, ולצערי גם אצל נשים, שמפנימות את התפקיד החברתי "הזנותי" שניתן להן. הפורנוגרפיה – לצידן של תופעות כמו הזנות והסחר בנשים – מביאה לכך שנוצרת בחברה תפיסה – שברובה היא אפילו לא מודעת ולא מדוברת – שנשים מותרות לגברים מבחינה מינית. הם יכולים לעשות בהן כרצונם, מתי שיחפצו ובאיזה אופן שיחפצו.
ברמה ההמעשית השאלה לדעתי איננה (רק) האם לאסור פורנוגרפיה או להתיר אותה. אני מניח שגם אם יהיה איסור חוקי כזה לא ניתן בכלל לכפות אותו, כיוון שהיום רוב הפורנוגרפיה עוברת דרך האינטרנט, בתוך רשות הפרט. אבל זה עדיין לא אומר שלא ניתן להשמיע קול מוסרי-ציבורי חזק וברור שמתנגד לתופעה הזאת. לא כל דבר חייב לעבור דרך הפריזמה החוקית היבשה. יש גם ערך ומשקל לזעקה המוסרית, וככל שגברים נוספים – דוגמת שי אילן – יצטרפו לזעקה הזאת כך תהיה לה גם השפעה חזקה יותר ברמה החברתית.
השאלה היכן עובר הגבול. מצד אחד, המצב הקיים מדיר נשים, מרגיז ובא לי לפעמים לשבור את המסך. מצד שני, למה לאסור סקס מצולם ומבוים ולא לאסור נשיקה ברחוב. ולמה לאסור נשיקה ברחוב ולא לאסור הליכה עם גופיות?
וכו’ וכו’, הרעיון ברור – קשה מאד למקם את הגבול, ויש פה סכנה אמיתית גם מהצד הזה.
מהי הצביעות הזו.
כמו כל מוצר המוצע בשוק,ושיש מאחוריו איזה עסק או מפעל היכול להיות מוסרי (סחר-הוגן)
או לא,כך גם תעשית הפורנו,
ומה יותר חמור,בצוע אקט מיני תחת לחץ אצל בודדות או שעבוד המוני לתפירת חולצות?
הפיכת גוף האישה לחפץ,או אדישות קרה ומתנשאת לסיבלם של עבדים?
מדוע לצאת כנגד מוצר אחד באופן מופגן,ולהתעלם מהשאר?זה מעיד על משהו הלא כן?
וכמו שאין הזועמים הנ"ל יוצאים כנגד כל יצרני
הבגדים (וארהיב עוז ואומר,וגם לובשים חולצות טובות וזולות מבלי לבדוק ב"ציציותיהם" יתר על המידה),כך אין לבצע הכללות ולשלול,את תעשית הפורנו כולה.
קיימים בתעשיה זו גם דברים נפלאים ועמוקים
(ד"ר סוזאן למשל),והיא אחת מסמני השחרור של דורינו.ומי שלא רואה זאת קרוב לודאי שאינו רוצה בכך.
קיימים הרבה צופים שקצה נפשם בעלילות גבורה אלימות,בדרמות שממוניות,ובתעלולי גיחי גיחי המוכרים כקומדיות,וחפצה נפשם להיות שותפים לעלילה,וכמו במשחק מחשב אינטראקטיבי מתקדם אוחזים הם בג’ויסטיקם-פרמשתקם,והופכים לחלק אינטגרלי מחוויה רגשית חושית ולימודית.
וכמו שאין לשלול את הלגיטימיות של כלל חברתנו,בגלל אנשים כבני סלע ודומיו (קצב למשל),כך גם אתם,מתבקשים לרדת מהנושא.
ובהבנת המוסר ננוחם.
אני מבין שאתה טוען שהפורנו איננו מתקיים ללא ניצול ואונס אבל אם תוכל להביא לכך סימוכין שאינם "האמינו לי" אז אודה לך מאוד.
לגבי הפורנוגרף שדיבר כך הרי זוהי צורה מחפירה של דיבור על אדם שמת. הדבר היחיד שמאםשר לי להבין אותו (להבין, לא לסלוח) הוא שהוא נפגע מכך שהיא טענה שנאנסה. זה כמובן לא מוכיח שהיא לא נאנסה. זה מאפשר להבין אותו. מה שאני לא מבין זה איך לא קמה צעקה כמו שאני מאמין שהייתה קמה בארץ אם כתיבה בסגנון כזה על משהו שמת הייתה פורצת החוצה.
יישר כח שי אילן
מילים כדורבנות
אני שמחה שיש גם גברים שמקשיבים לליבם ולמצפונם ולא בוחרים בטיעון החופש ( החופש לנצל, כפי שנכתב באחת התגובות) כתירוץ לעוולות מוסריות.
בעולם אחר, עולם בו יחסי הכוחות אחרים, בו ישנו שיוויון ממשי, יש מקום לסרטים ארוטיים ולכל מיני דברים אחרים, אבל בעולמינו היום סרטים פורנוגרפיים מקבעים ומעמיקים את אי השיוויון בחברה, על ידי עיוות דימויה של האישה.
ןלדימוי יש כוח עצום