האצבע שהעברתי על אחד העלים היתה מכוסה בשכבה עבה של אבק. כאילו העברתי אותה על מדף ישן. מתחת לשכבת האבק אפשר היה להבחין כי צבעו של העלה לא היה ירוק זית, אלא יותר נטה לירוק חאקי, שלא לומר חום. מגע העלה היה יבש, מעט מת. פסעתי צעד לאחור והתבוננתי בכל נוף העלים. העץ נראה כאילו ממש "צבעו" אותו בשכבה של אבק. כולו היה מכוסה. כך גם היו יתר העצים. בעל המטע עמד לידי ושתק. ייאוש ניבט בעיניו. דמיינתי את אבי, גם הוא חקלאי, עומד במטע שלו ומתבונן איך עמל של שנים יורד לטמיון. אבל לא התכוונתי לכתוב סקירה בוטנית, ואולי כלל לא הייתי מזכיר זאת אם לא היה מדובר בבני אדם שאיבדו את כל פרנסתם. אם לא היה מדובר באנשי הכפר בילעין.
ואג’י ואני שותקים. ייאוש כנראה יכול להיות דבר מדבק. איך אפשר שלא להיות מיואש. האבק הזה, האבק הזה שחונק עכשיו את מטעי הזיתים של אנשי בילעין, מקורו בגדר ההפרדה הנבנית בקצב מטורף. בשביל להקים את תוואי הגדר משתמשים באדמת מחצבה המובאת בידי בולדוזרים המעלים כמויות עצומות של אבק. לא מדובר רק בפגיעה בעלוות העלים. גרגר אבק הנוחת על הפרח הורס כל סיכוי להאבקה, ובהעדר האבקת התפרחת אין פרי. ואכן מטע הזיתים שאנחנו עומדים בו עכשיו דליל בזיתים, והפגיעה בפרנסת התושבים היא אנושה.
כמה עשרות מטר מאתנו ניצב התוואי. מעבר לתוואי כבר נכרתו ונעקרו על פי ואג’י כ-1,000 עצי זית. עצי זית בני מאות שנים (יש אומרים 1000 שנה) נכרתו כך באחת בתוך כמה חודשים. עצים שעליהם פרנסת הכפר. 2,400 דונם אדמות נלקחו/הופקעו מהכפר בכדי לבנות על חלקן שכונה חדשה לתושבי ההתנחלות מודיעין עלית. 2,400 דונם מתוך מעט יותר מ-4,000 דונם אדמה חקלאית. יותר ממחצית.
ואג’י לבוש חגיגי. הוא בא מחתונה שנערכה זמן קצר קודם בכפר. יום שישי בצהרים, ההפגנה השבועית בבילעין. אני חושב לעצמי, חתונה – איזה עתיד מצפה לזוג הצעיר שזה עתה נישא? איזה עתיד מצפה לילדם שייוולד לאחר שיבלו יחד את ליל הכלולות? הרי גם אם מחר בבוקר יקרה נס וכל אדמות הכפר יוחזרו לבעליהם, יעברו 20 שנה עד ששתילי עצי הזית ייתנו פרי כמו אלה שנעקרו. יעבור דור עד שאפשר יהיה לשוב להתפרנס מהמטע העקור הזה. כיצד הזוג הצעיר יגדל ויפרנס את בניהם ובנותיהם עד אז?
כוחות רבים של חיילים זורמים עכשיו לכיווננו בכדי למנוע מאתנו לעבור את התוואי שטרם הושלם. אני מתאמץ לאתר את החייל שניסה שעה קודם למנוע ממני בכוח להגיע לכפר. גם אביו של אותו חייל הוא חקלאי. אני יודע זאת כי שאלתי אותו. אביו מגדל קיווי במושב דבורה שליד עמק יזרעאל. חשבתי שאולי הוא, מבין כל החיילים, יבין את גודל הזוועה. ניסיתי לדבר אל ליבו כבן של חקלאי אל בן של חקלאי. לשווא.
זה היה דקות אחדות לאחר שאני ושאר המפגינים מתל אביב חצינו את כביש 443 ומיהרנו לדרך צדדית שתיקח אותנו לכפר. אבל לא, התגלינו על ידי ג’יפ צבאי שמיהר להזעיק כוחות נוספים. ניסינו למהר, להתחמק, לרוץ בזיגזג. החיילים הצליחו לעצור מחצית מאתנו.
אולי נהגתי באגרסיביות כשצרחתי על החיילים שעצרו אותי. בסיטואציה אחרת יכול להיות שהייתי מדבר בנועם. ניסיתי שיבינו כי הם מעורבים בפשע מלחמה. החייל שהאיץ בי ללכת לכיוון ניידת המשטרה שהוזעקה למקום עשה זאת במבטא רוסי. "כמה שנים אתה בארץ?" שאלתי אותו בכעס. "יותר מהילדים בני ה-12 האלה שזורקים פה אבנים", הוא השיב. "איך אתה מעז", צעקתי עליו, "איך אתה, שבאת לכאן לפני 12 שנה, מעז לקחת מאנשים החיים פה 500 שנה ויותר את אדמתם? איך אתה מעז לגזול את פרנסתם? איך אתה, שכלל לא נולדת כאן, מעז כך לבוא ולהתנהג למי שאבות אבותיו עיבדו את האדמה הזו?", רתחתי. החיילים מסביב שתקו. הם ידעו שיש משהו בדברי, אבל בכל זאת אילצו אותי לעזוב את האזור בטענה של שטח צבאי סגור.
עד לניידת הספקתי לספור 3 מכוניות של ישראלים שעברו אותנו באין מפריע, מפרים את צו האלוף כביכול. אבל הם לא נגד הכיבוש, הם חלק מהכיבוש והצו הזה לא נועד בשבילם.
בדרך לא דרך הצלחנו להגיע באיחור להפגנה שבכפר. כעת החיילים נעמדים בשרשרת בכדי למנוע מאתנו מעבר. מאחוריהם נראים השלדים של השכונה החדשה של מודיעין עלית. בדרך כלל, קודם בונים חומה בטוענה של צורכי ביטחון, ואז מפקיעים את האדמה בטוענה שממילא אין החקלאים מעבדים אותה יותר. במקרה של בילעין, עוד לא יבש הבטון עליו תוקם הגדר, וכבר החלו לבנות שכונה שלפי התוכנית תשתרע גם על אדמות בילעין. עוד אתר בנייה, עוד אבק התורם להיכחדות מטעי הזיתים של בילעין.
עד כמה מצבם של התושבים הדרדר לעוני מחפיר יכולתי להתרשם אצל מוכר הפלאפל. מנת פלאפל כזו, בדיוק כמו בתל אביב – פיתה עם חומוס, סלט וכדורי פלאפל עולה בבילעין שני שקלים. שני שקלים! כיצד יעברו את החורף מאות משפחות הכפר בהעדר פרנסה?
החיילים עימם התווכחתי ניסו לומר כי אין ברירה בהקמת הגדר מכיוון שהפלסטינים מסרבים לחיות אתנו בשלום. כבר 8 חודשים באים ישראלים שבוע אחר שבוע לבילעין, ואיש לא יכול לומר ולו מלה אחת רעה על תושבי הכפר כאילו אינם רוצים בשלום. במאבק על הגדר לא נורתה מהכפר ירייה אחת. מיותר לציין שאין בכפר חמושים, ובכל זמן המאבק לא נעשה כל שימוש בחומרי נפץ. אבל את החיילים זה לא מעניין. "בטח שהם מקבלים אתכם יפה, זה האינטרס שלהם להציג את זה ככה", אומר לי אחד החיילים. "תראה את האבנים שהם זורקים, תראה מה מצויר על קירות הבתים".
אצל החיילים הכל מנותק מההקשר. אין כיבוש, ואין חומה, ואין גזל אדמות. אפילו את העובדה שהם לובשים מדים ונושאים נשק הם לא רואים כדבר המעורר התנגדות. ובלא הקשר אפשר לצייר כל תמונת עולם שרוצים. תמונת עולם פשוטה של הטובים נגד הרעים.
אני יודע שבתוך תוכם החיילים הם בדיוק כמוני. בדיוק כמוני גם הם אומרים לעצמם כל העת שאינם רוצים להרע לאיש. אבל, מי שיבוא בלי נשק ובלי מדים ויישב עם תושבי הכפר על כוס תה, יראה עד כמה הדברים האלה שקריים.
לעת ערב אני חוזר הביתה. לא יכול לשכוח את מבטם הכבוי של חלק מאנשי הכפר. אח"כ אפגוש את הורי שקפצו לביקור. אבי נושא שקית תפוחים, פרי עמלו וגאוותו שהביא במיוחד בשבילי. בשנייה זו אני מבין כי לא רק את פרנסתם של החקלאים הפלסטינים לקחו, ובדיוק כמו אצל אבי, מדובר פה בשארית גאוותם.
חבורת המניאקים המקימים את גדר ההפרדה, אריק שרון, שמעון פרס וחבריהם, סבורים שבכוחם להכניע את הפלסטינים ולדחוק אותם אל מעבר לגדר. לתפיסתם, הגדר ומגיניה הגיבורים לא יובסו לעולם. אכן, גם בוני האניה המפלצתית טיטניק סברו כי מדובא האנייה שאיננה ניתנת להטבעה. כל האמינו, אך לא כך היה. סופה של אניית הטיטנים נחרץ כבר בהפלגתה הראשונה והיא מצאה עצמה במצולות ים. מי יתן והגדר הרשעה הזו תתפרק לחלקים עוד בטרם השלימה חבורת הפושעים שהגו והקימו אותה את מלאכתם.
רשימה יפה מאוד וחבל שכותב לא מרבה בכתיבה באתר "הגדה השמאלית". זו רשימה שצריכה להתפרסם גם באתרים נוספים!
אני בטוח שגם החיל מזדעזע מכריתת עצי זית והשמדתם אפילו אם אביו אינו חקלאי אבל אז הוא נזכר במלון פארק ובאוטובוסים המתפוצצים ומזה הוא מזדעזע הרבה יותר. עצים חדשים אפשר לטעת אבל חיים שנכרתו אי אפשר להשיבם. לכן במאזן הנזקים תועלתה של הגדר רבה מנזקה ואם ואג’י רוצה שלא יכרתו עצי הזית שלו ושל שכניו הוא יודע את הכתובת – מתכנני הפגועים. את הגדר התחילו להקים אחרי מאןת אזרחים הרוגים בתוך הקו הירוק ולכן האחריות על הקמתה ועל הנזקים שהיא גורמת היא על ואג’י עצמו וחבריו שלא רק שלא עושים דבר כדי למנוע את הפגועים אלא שמחים וצוהלים בכל פעם שנהרגים כמה ילדים ונשים ישראלים בפגוע. ועוד הערה קטנה – הסיכוי שהכפר בילעין קים חמש מאות שנה הוא קטן לאין שעור מהסיכוי שאחד מאבותיו של אמיר ישב על האדמה הזו ועבד אותה לפני אלפים שנה.
רק ראש קולוניאליסטי ללא תקנה יכול לכתוב כמו המגיב ע.ג.. האדונים הישראלים יכבשו ואם הפלסטינים יתנגדו אנו נהרוג בהם ונעקור עציהם -שידעו להם!. על "מוסר" כזה שום מדינה לא תתקיים לאורך ימים.
מה שבלט לעיניי בקטע הייתה דווקא הגזענות של הכותב נגד החייל הרוסי. מה הקשר בין העובדה שהחייל הגיע מרוסיה לפני אי אילו שנים לבין הגדר? לא ברור.הגדר לא מוצדקת וראוי להילחם בה, אבל לעשות זאת תוך כדי צעקות על חיילים ושוטרים שסבך של נסיבות ומיקומם החברתי-מעמדי מביאים אותם לשם? ברגעים כאלה פורצת הגזענות הלטנטית של המשאל הישראלי מהסוג הנינוח, הפוסל רוסים ואף מזרחיים מלומר את דברם, לא כל שכן להיות ימניים רחמנא ליצלן.
אז רק כדי להבהיר את עמדתי: אני נגד הגדר וחושב שחייבים להילחם בה. אבל גם אם אנו יודעים שהחיילים טועים, כאנשי שמאל אנו חייבים להיות אמפטיים גם אליהם ולבטח לא להטיח בהם דברי גזענות. אמפתיה כזו כרוכה בהבנת המורכבות של השקפתם ולא פסילתם כמי ש"לא חושבים" או "שטופי מוח". הפחד של החיילים ובני משפחותיהם מפיגועים הוא אמיתי – ונשען על תמונה חלקית אך עדיין בעלת תוקף של המציאות – ויש להתמודד איתו ולא להפוך אותם למעין "פסולי עדות".
writes ע.ג
"האחריות על הקמתה ועל הנזקים שהיא גורמת היא על ואג’י עצמו וחבריו שלא רק שלא עושים דבר כדי למנוע את הפגועים אלא שמחים וצוהלים בכל פעם"
This is the rationale for "reprisal" operations against non-combatant civilians, that, according to the post-WW II Nuremberg Principles, led to the conviction of many war criminals (but not all — see: Dresden, Hiroshima, etc.).
It is disturbing to see how the war criminal mentality is so widespread among the Israeli Jeiwsh population
אינני מבין איך אנשים רבים אינם מבינים את הקרשר שבין הכיבוש ובין הטרור. אני מצדיק את הטרור אבל הרי הקשר בינו ובין הכיבוש הוא פשוט וברור. אולי אין הם מוכנים לראות? אולי איננו עושים די כדי להבהיר את הדברים?
כל הכבוד לך אמיר הלל. פעם שמעת אישה שעברה אסון מאוד כבד שאסונות צריכים לתאר בשפה יומיומית כלשונם, ולא בשפה מנופחת ומליצית. הנסיון שלך לתאר את הנעשה בטח בלי לעשות סנסציה דביקה או פרשנות ארוכה ומיותרת הופכת אותך בעיני לעיתונאי מהשורה הראשונה שחסר כל כך בארץ כולל באתר זה.
ולעניין אחר, לפני כמה שבועות כתבתי מכתב ביקורתי מאוד על תמיכתו של מאיר וילנר בשלטון העריצי והחשוך של ברה"מ. לא כתבתי שום דברי נאצה או גזענות, ולכן הצנזורה על מכתבי מהווה תמיהה שמה חזרנו לימי התעמולה הפרו סובייטים.
לרמי,
גם אני אינני מבין איך אנשים רבים אינם מבינים את הקשר שבין הטרור לבין הכיבוש. עובדה: הפיגוע האחרון באי באלי נעשה בתגובה לכיבוש.
מי המדינה שקלגסיה מדכאים את תושבי באלי?
מישהו יודע?
המשפט "אני מצדיק את הטרור" הוא פליטת מיקלדת מעניינת מאד (מן הבחינה הפסיכולוגית אני מתכוון)
ראשית, את הגדה לא כבשנו מהםפלשתינים. מה לעשות ולא היתה מדינה פלשתינית אלא ירדן (אלא אם כן אתה מתכוון להגיד כמו הימין שירדן היא המדינה הפלשתינית) ושנית, הבעיה אינה ההתנגדות לכבוש אלא הדרך. במשך 35 שנים לא ראתה ישראל לנכון לבנות את הגדר כי הלחימה התנהלה ברובה בשטחים. הגדר החלה להבנות כאשר הפלשתינים עברו לפגוע באזרחים ואך ורק באזרחים בתוך הקו הירוק. לכן הגדר היא תוצאה של התנהגות הפלשתינים ולא תוצאה ישירה של הכבוש.אגב ורק בשביל הדיוק ההיסטורי – הרצחנות הפלשתינית נגד אזרחים לא החלה עם הכבוש אלא עוד לפני קום המדינה. למי שלא זוכר – מכונית תופת ברח’ ממילא, שלש מכוניות תופת ברח’ בן יהודה ועוד. אז נחמד לדבר על התנגדות לכבוש אבל לא מתאים לעובדות.
רוב האנשים כן מבינים את הקשר בין כבוש לטרור אבל הם לא מוכנים לקבל בשום אופן את המשואה כבוש = אני ארצח נשים וילדים ללא אבחנה
כתבה מצוינת. נוגעת ללב.
עד המסיק ב-2002,היתה שליטה מוחלטת של המתנחלים על כל כרמי הזיתים שהיו גובלים בהתנחלויות.במשך שנים רבות החקלאים הפלסטינים לא העזו למסוק את עצי הזית מחשש לאלימות המתנחלים. עד אותה שנה הצבא עמד מנגד ולא מנע מהמתנחלים לעשות שפטים בחקלאים, לשדוד את זיתיהם, ולכרות את העצים.
מסקר שערכתי באותה שנה הזדעזתי להיווכח ששטח כרמים בסדר גודל של כ- 90,000 דונם לא נמסק שנים ולפלסטינים לא היתה גישה למטעים.
כתוצאה מהתערבות של ארגוני שלום וזכויות אדם באמצעות השתתפות מסיבית של פעילים במסיק, ומסע הסברה חובק עולם, המדינה והצבא הגיעו למסקנה שהמראות הללו בכל רחבי העולם מזיקים לתדמית של ישראל. החל מהמסיק ב-2003 שלטונות הצבא החלו לפעול להסדרת המסיק והחריש באותם שטחים שמכונים על ידו "אזורי חיכוך",אומנם לא לשביעות רצוננו המלאה אולם הלחצים שהפעלנו
כולל בג"צ גרמו להתחייבות של המדינה בפני הבג"צ לאפשר לחקלאים למסוק את זיתיהם בכל המקומות כפוף להסדרי שמירה של הצבא למניעת התנכליות המתנחלים.
תופעה דומה שמוזכרת בכתבה התגלתה לעינינו בעת בניית הגדר הצפונית, מסיקים שתוכננו מעבר לגדר בוטלו או שהפעילים חזרו כלעומת שבאו לכשנגלו לעיניהם ממדי האסון.
למרבה הצער השנה יבול הזיתים דל, הוסף את המכשולים הנוספים במעבר החומות ומניעת חקלאים להגיע אל כרמיהם, כל אלו יגרמו למשבר כלכלי חמור מאד במגזר הכפרי. התגיסותנו המסיבית למסוק עד הזית האחרון חשובה השנה
לא רק פוליטית אלא בעיקר אנושית והומניטרית.
זו כמובן פליטת קולמוס וצריך להיות "איני", ואולךי בהדגשה: "אינני". ולגופו של עניין תרשה לי לנסות להסביר לך משהו, ואל תראה בכך משום התנשאות. ובכן, בכל עם ומדינה יש כל מיני אנשים, יש כאלו שלא ירימו יד אפילו בנסיבות אלימות ביותר, ואחרים ימהרו להכות ולירות ויזמו אלימות בכל הזדמנות. זה עניין של אישיות. והטרור? ובכן, אנשים תרבותיים ופחות אלימים מטבעם (ותודה לאל כאלו הם הרוב, גם אצלנו וגם אצלהם) לא יגיבו על הכיבוש באלימות חסרת אבחנה של רצח אזרחים חפים מפשע כמו המקרים הנוראים שקרו באינטיפדה האחרונה. אבל בני אדם מן הסוג האלים קיימים בכל חברה ובכל אתר והם מגיבים על הכיבוש בטרור חסר אבחנה. גם אצלנו היו ויש כאלו. קח למשל את שלמה בן יוסף שהדבר היחיד שניתן לומר לזכותו הוא גילו הצעיר וכן העובדה שהתקופה היתה אלימה מאוד. אלימות זה גם עניין של תקופות. כשמנחם בגין בא לארץ בתחילת שנות הארבעים הוא עצר לחלוטין את הטרור האזרחי והקפיד על טוהר נשק הטרור (מלבד פיצוץ מלון קנד דוייוד בו נרצחו 92 בני אדם לרבות יהודים וטרם הוקם את רזכרון לשמם), אבל לפני בגין – הטרור האצ"לי חגג והונחו פצצות בככרות העיר ובכל מני מקומות ביפו ובחיפה ובעכו וגרמו למותם של עשרות ומאות אזרחים ערבים חפים מפשע.
אז השורה התחתונה אלישע היא שהטרור הוא רע ואדם הגון ירחק ממנו אך הכיבוש הוא אשר מוציא את זרע הטרור בחברות השונות ואי אפשר להכניע את הטרור כי אם על ידי ייבוש ביצת הטרור היא הכיבוש.
בדרך כלל אינני נוהג לענות לגבבי שטויות המתפרסמים באתר. אך לעתים, כשמספר שטויות אויליות במיוחד (שחלקן גובל בהוצאת דיבה שקרית) חוברות יחד, נגדשת אפילו סאת הסובלנות שלי. ע. ג. (העלום, שמשום מה לא מזדהה בשמו ואפילו לא מנעים את הקריאה בכנוי דוגמת, נניח, "תן עיור", "עירוני פועה" או "ימין רגשי") הצליח הפעם לדחוס במספר שורות כל כך הרבה דברים רעים ומרושעים, שמחייבים תגובה ולו קצרה.
ובכן, אינני בטוח כלל שאותו חייל שמתאר אמיר הלל הזדעזע מכריתת עצי זית. חיילים רבים מאד ובנאליים מאד לא הזדעזעו מדברים חמורים בהרבה בשנים האחרונות: לא מירי בילדים, לא מהרס של בתים, לא מהשפלת קשישים. גם אני, כששרתתי בשרות סדיר, כבר לא הזדעזעתי בפעם השניה שבה ראיתי גופה מרוטשת, או כשמישהו מת לי בידיים. להרבה דברים (ואני מהסס האם לא לכתוב "להכל") אפשר להתרגל, ומהר בהרבה ממה שחושבים.
לענין מתכנני הפיגועים, אני מרשה לעצמי להניח שהקשר בין וג’יה או כל תושב אחר של בילעין לבין מתכנני פיגועים בישראל זהה לקשר של "ע.ג." לאותם רוצחים. אלא מאי? וגיה הוא "פלסטיני", ולכן אפשר להטיל עליו כל אשמה ולהטיח בו כל עלבון. בתרבות הישראלית הרווחת, זה הוא שצריך להוכיח שאין לו אחות. האמת היא שיכולתו של וג’יה להפסיק את הפיגועים נגד אזרחים ישראלים קטנה מזו של האחרונים, מכיון שוג’יה איננו אזרח, אלא נתין: איש לא שואל לדעתו בבחירות של מדינה ריבונית פעם בכמה שנים, למועצה המקומית שלו אין שליטה אפילו על נחלתה המצומצמת, וחייו מנוהלים על ידי צבא של מדינה שמסרבת לתת לו זכויות מינימליות. אבל כאמור, וגיה הוא "ערבי", "פלסטיני", ולכן יכול "ע.ג." להשליך עליו את כל הדעות הקדומות האפלות ביותר שלו ולהאשים אותו ללא פקפוק בכל דבר, מהטבעת הטיטאניק ועד רצח ארלוזורוב.
אבל כל הבורות שחושף "ע.ג." מתגמדת לעומת האמירה שוג’יה וחבריו "שמחים וצוהלים בכל פעם שנהרגים כמה ילדים ונשים ישראלים בפגוע". זה כבר לא בורות, אלא השמצה מטופשת ומשוללת כל יסוד, הוצאת דיבה ולשון הרע לשמה, שאינו מעידות דבר וחצי דבר, זולת על צרות אופקיו וטמטומו של המעלה אותן. לולי היה "ע.ג." מוג לב, היה נתבע אולי בדרישה לתשלום פיצויים.
ובאשר להערת האויל המשריש שבסוף הדברים, מומלץ ל"ע.ג." לעיין במאמריו האחרונים של מגן ברושי, ודי לחכימא.
לפי שיטתו של ע.ג,
לאחר פרשת פולארד- כל הישראלים והיהודים מרגלים למען ישראל.
הייתה הצדקה להיטלר לחסל את הגזע היהודי, כיוון שלטענתו בגללם הייתה שותפה גרמניה להסכמי כניעה משפילים בתום מלחמת העולם הראשונה.
כאשר משליכים על הכלל מן האחד(או מן האחדים), ניתן להגיע להרבה מאוד תובנות בחיים.
מי שעושה הקשר מחייב בין מחבל מתועב המתפוצץ בלב אוכלוסייה אזרחית לחקלאי פלשתיני, שכל אשמתו היא ברצונו לפרנס את משפחתו בשלום, בשלווה ובגאווה, חייב לעמוד מאחורי הקשרים הנעשים לרעתו מהצד השני.
הקשרים שכאלו ניתן לעשות לאחר פליטות פה לא אקראיות מצד רבנים(הרב עובדיה לדוגמא), כמו גם לאחר איומים מצד פוליטיקאים חסרי אחריות(אביגדור ליברמן).
מה שכותב דן תמיר בתגובתו לע.ג נכון אחד לאחד. טיפשות ובורות לא ניתנים לרפוי- ניתן,אבל, להקל עליהן בשתיקה!
עדיף היה שכותב המאמר לא היה אומר לחיל "הרוסי" את דברי ההבל שאמר.
יש כאן בפרוש היטפלות (שלא לאמר התנפלות) דווקא על החוליה החלשה בחברה הישראלית.
מספר השנים שאותו חיל נמצא בארץ לא קשורה כלל לנושא.
עבור ע.ג, תשובה על כל נקודה שהעלית:
מלון פארק והאוטובוסים המתפוצצים, הם (בלשון פשוטה ונקיה מערכיות ורומנטיזציה מיותרת), מלחמת גרילה. ולמלחמת גרילה ת מ י ד יש סיבה.
מאות ה"אזרחים" (=היהודים) ההרוגים אחריהם הוקמה הגדר, באו אחרי מ א ו ת א ל פ י ה"תושבים" (סוג ז’ בעיני השלטון) הנכבשים, המופקעים, וה"נוכחים-נפקדים", הפלסטינים.
ובהעדר טיעון נורמאלי של אינטלקט, הרי חייבים להוציא מהנפטלין גם את סיפור הזכות ההסטורית, אלפיים שנה וכו’. אם אתה מתעקש, לפני אלפיים שנה "אנחנו" (מי זה אנחנו בכלל? היהודים? בני אברהם? בני אור?!) באנו וכבשנו את הארץ בכוח הזרוע. אלא שכל הסיפור הזה של מנהרת הזמן הוא עורבא פרח, כיוון שתמיד ניתן ללכת אחורה בזמן יותר ויותר.
תודה לאמיר על הרשימה החזקה.
המבקרים באשר לצעקה על החייל – יזכרו נא שלו נמצאו במקומו של אמיר – נגררים מדרך שעשו בקשיים, בשמש, ולמראה העוול – אולי גם הם לא היו מדברים בנומך קול.
הרשימה מעולה ואם רק יורשה לי, בשמחה אביא אותך גם בבלוג הצנוע שלי ב"רשימות":
— קישור —
תודה אמיר.