חברים! אני קורא את כל המאמרים, הכתבות והתגובות באתרי השמאל, ואני מוכרח לציין שאני נע באי נוחות במושבי. שוב אני נתקל בהזמנה למסיק זיתים, לערב שירה מארקסיסטי, להשתתפות בהפגנה נגד הגדר או נגד הכיבוש או בעד סרבנות או… תגידו, איפה אנחנו חיים? אנחנו עיוורים לשורש הבעיה, למסלול האמיתי לפתרונה!
מי אנחנו, קוראי האתרים הללו, משתתפי מיצגי המחאה ברחובות הערים? אנחנו אשכנזים, חילונים, דור שני ומעלה בארץ, הורינו משכילים, מבוססים כלכלית ומתגוררים במרכז הארץ (זה כולל את חיפה והקיבוצים) בבתי מידות עם גגות רעפים. אני טועה?
אני טועה כשאני מנחש שאנו סטודנטים "תפרנים" בעבר או בעתיד, ולמרות זאת מעולם לא נחסכו מאיתנו אמצעים, אהבה וחינוך? לכמה מאיתנו יש רכב פרטי, כמה מאיתנו יוצאים לבלות לפחות פעם בשבוע? לכמה מאיתנו יש יותר מ-3 אחים, וכמה מאיתנו לובשים בגדים משומשים שלא ניקנו בשווקי שינקין או קאמדן? לכמה מאיתנו יש מחשב עם אינטרנט מהיר בבית, דרכו נוכל להשתתף בפורומים הנ"ל?
רבותי, אנחנו מפספסים ונמשיך לפספס, אם לא נקלוט את זה עכשיו – רק ברית אמיתית עם המזרחים, החרדים, הערבים, העולים, המסורתיים, תושבי הפריפריה ודרום הערים, רק ברית כזו תביא לשינוי. בלעדיה, כל זעקותינו יפלו, מקסימום, על אוזני פעילי אנטי-גלובליזציה מאוסטריה. ואני אחזור על זה פעם אחת בלבד: משמעות "פועלי כל העולם התאחדו" אינה סולידריות בין פעילי שלום לבין חבריהם. היא מעל הכל סולידריות עם האחר. האחר הוא השונה, המפחיד, גם אם הוא לא בראש שלך, גם אם הוא לא ערבי מבילעין אלא מבני ברק.
הדרך לביטול הדיכוי החברתי היא ע"י חיבור עם הנחות מעמדית ממך (וע"י כך הפלת החיץ המעמדי). וזה מה שאנו לא עושים: אנו לא עוברים לאורך החתך המעמדי. הרי במלחמה הנצחית, אין מי שיעמוד לצד החלשים, ואם אנו, ממעמד הביניים, המשכיל, החזק, לא נצהיר בכל כפר ועיר "אנחנו אתכם", אזי – אנחנו נגדכם, אנחנו עם בעלי הממון (שהם למעשה חברינו ה"מוצלחים יותר" לרקע הסוציו-אקונומי).
זהו כישלוננו: כל בני המעמדות הנמוכים במדינה, שרובם גם עניים, דתיים, ושחורים – כולם – תומכי ימין. (גם הערבים, שמצביעים שמאלה, למעשה מחזיקים באידיאולוגיות חברתיות ולאומיות ימניות, שבמצב המטורף במדינה מחוברות לתנועות שמאל). אז כן, אנו, השמאל, מנותקים מהעם. עובדה. ופה כישלוננו, הרי גם הימין מנותק מהעם! למעשה, העם (אזרחי ישראל), פשוט מנותק! מתהלך כעדר טועה בשבילים המופגזים, החרושים, הנבולים, הנגזלים והנאנסים, ואין רועה.
והכל היה פשוט יותר, אילו היינו מגיעים אליהם, אילו היינו ניגשים וצועקים: "אנחנו מבינים אתכם. משתינים עליכם, אז אתם משתינים על ההם מעבר ל"גדר", אבל עדיין משתינים עליכם. הרי אי אפשר להשתין כלפי מעלה! תמיד נשתין על מי שמתחתינו…" והנה, על אצבע אחת (בקושי) כל הפתרון. לדבר אל העם בגובה העם.
אל תטעו לרגע – אנחנו יושבים בדיוק בתוך המשבצת המיועדת לנו ע"י בעלי המאה, בתוך משחק ה"הפרד ומשול" שהם משחקים בכל מי שמתחתם.
ברגע שנשבור את הקשר הגורדי בעיני העם, בין השמאל (אנחנו) לבין המדכאים האמיתיים, קשר שצבעו לבן כצבע חזיתות בתי הקפה ברוטשילד, אז ישתנו סדרי העדיפויות. אז תתחיל באמת המהפכה, ואז נדבר על מסיקי זיתים, ויהיה מי שיבין ויקשיב.
על מה אתה מדבר?
אני פשוט לא מבין.
על מה כל ההתרגשות?
על זה, שכל החברים שלך לפעילות הפוליטית. הם אשכנזים-מערביים בעלי-השכלה, מן המעמד הבינוני-הגבוה.
אז מה! אז מה… אם זה ככה. אם לא היית סטודנט תפרן ואידיאליסט. בן להורים אמידים. אשר דואגים, לכל צרכייך החומריים. אז בכלל, לא היה לך איכפת. היית כל הזמן טרוד בבעיות פרנסה. אם היית במקום זאת- בחור עני ממשפחה מרובת ילדים. מן המעמד הנמוך. אידיאולוגיה סוציאליסטית, בכלל לא היתה מעניינת אותך. אבל- עבודה, כסף, בחורות ומסיבות. דווקא כן היו מעניינים אותך.
אז תירגע. זה לא נורא. אתה אם אנשים כמותך, כי איתם אתה יכול לחלוק חוויות משותפות. בתחושת ביטחון ושלווה, ולא- בתחושת זרות וניכור.
——-
יניב שלום,
למרות הטון הסרקסטי שלך, כנראה שלא הסברתי היטב את כוונתי. לא הלנתי על עצם החתך הסוציו אקונומי המרכיב את תומכי השמאל בארץ. ההסבר לקיומו מובן וברור. הבעיה שלי היא עניינית, עם דרכי הפעולה של השמאל.
כל מאבקי השמאל הם חיוניים ואני מריע לכל הנאבקים. אך כוונתי היא שאנו פועלים בחלל ריק, בו חוץ מרוח לא ניתן להזיז דבר. והרי מה שאנו רוצים בסופו של יום, הוא שינוי.
טענתי היא שהטקטיקה אינה נכונה, שאנו הולכים ומרחיקים מאיתנו את הגייסות שאמורים להיות שותפינו הטבעיים. זאת ועוד, שמאבקים אלו, צודקים ודחופים ככל שיהיו, צריכים להיות משולבים, אולי אפילו כשותפים זוטרים, בהסברה פנימה. ישנה הסיסמה הנבובה "השלום מתחיל בתוכנו". אני מסכים איתה, אך מכיוון אחר.
דעתי היא שרק שילוב ידיים בין השמאל האידיאולוגי – אותו מגזר שאנו משתייכים אליו – לבין מיליוני האזרחים אשר, כדבריך, מעניין אותם רק "עבודה, כסף, בחורות ומסיבות", רק שילוב כזה יצדיק, וגם יאפשר, טיפול במחדלים האחרים.
שים לב לתאריך המכתב – כשבועיים לפני בחירת פרץ. לבטח ראית כיצד הבחירה טלטלה את כל המערכת, וכיצד רבים וטובים – עניים מרודים, ש"סניקים, ערבים וגם שמאלנים אמיתיים חשו משב של תקווה, רוח של שינוי. אם זהו אכן מניצני המהפכה או רק סטיה זמנית בגרף המדכא של השבשבת הציבורית, לא יודע, אך על זה בדיוק דיברתי.
שלום לך, אם נפגעת מן הטון שלי. אז אני מתנצל, על כך. כתבתי את תגובתי, תוך כדי סערת רגשות קטנה. גם אני שמתי לב, שאנו בשמאל המתון-רדיקלי. פועלים בתוך בועה סוציו-אקונומית. אבל היום אני מבין… שבשבילי… זה לא היה כל כך נורא. אני חיפשתי בעצם… חיי-חברה, ולא מהפכה חברתית.
בתגובתי הכתובה, אל מאמרך. השלכתי את רגשותיי האישיים. על דעתך האישית, בנושא הפעילות הפוליטית. של השמאל המתון-רדיקלי בישראל. לכן כתבתי את מה שכתבתי.
היום אני כבר לא עוסק יותר, בפעילות פוליטית. כי- חיי-החברה שלי, כבר לא נמצאים שם.
——-