ישראל היא בעלת ייחוד היסטורי עגום שעדיין במאה ה-21 היא היחידה הממשיכה בשיטות הקולוניאליות הישנות – השיטות "הקלאסיות". המעצמות הקולוניאליות הישנות עברו מזמן לשיטות חדשות של שליטה עקיפה על מושבותיהן לשעבר (בעיקר דרך הגלובליזציה). אפילו המדינה האימפריאליסטית האגרסיבית ביותר כמו ארה"ב, מנסה להסתתר מאחורי "ממשלות מקומיות" בעיראק ובאפגניסטן. ואילו ישראל ממשיכה את השיטות המסורתיות של קולוניאליזם. אמנם יש לציין שגם ישראל עשתה ניסיון קצר מאוד של "מודרניזציה" של הקולוניאליזם הישראלי. הכוונה היא להסכם אוסלו. אבל כאשר נוכחה שכוונת הפלסטינים היא עצמאות מדינית אמיתית, היא נסוגה מהגשמת סעיפי אוסלו שיכלו לקרב את העצמאות הפלסטינית – והאשימה את הפלסטינים בכישלון אוסלו. גם לאחר אוסלו ישראל המשיכה בשלה בשיטת הכיבוש הצבאי הישיר ואף הגבירה אותו מעת לעת. מול ההתנגדות של העם הפלסטיני היא נקטה בחיסולים של מנהיגי ההתנגדות; במאסר של אלפי לוחמים ואזרחים פלסטינים; הציבה מחסומים בכל כניסה ויציאה ליישוב; הקימה חומות וגדרות הפרדה; גייסה צבא משת"פים ענק, ובעיקר עסקה בהקמת התנחלויות חדשות, "עיבוי" התנחלויות ישנות, תוך גזילת אדמות והשתלטות על מקורות המים.
גם במציאות הבינלאומית המשתנה, כאשר דעת הקהל בעולם ברובה ניצבת נגד כיבוש וקולוניאליזם, ממשיכה ישראל את שליטתה בשטחים הכבושים. אפילו כאשר היא נסוגה קמעה תחת לחץ ההתנגדות של הפלסטינים ודעת הקהל העולמית היא רואה עצמה רשאית, כפרס על פינוי רצועת עזה, לשלוט גם להבא ברוב השטחים הכבושים. מירון בן בנישתי, מי שהיה סגן ראש עיריית ירושלים, טען לאחרונה ב"הארץ" ששרון מתכוון להשאיר לפלסטינים כ-8% מפלסטין ההיסטורית. במציאות זו הדיון בקולוניאליזם הישראלי נשאר לצערנו אקטואלי ביותר – הכחשת קיומו של הקולוניאליזם ישראלי היא למעשה צידוק המשכו, והמשכו הוא דיכוי העם הפלסטיני בשטחים הכבושים מאז 67′.
אבל הקולוניאליזם הזה הוא מיוחד
"כל המקרים הם מיוחדים,
ודומים מאוד לאחרים",
ט.ס. אליוט
הנקודה הרגישה ביותר בהיסטוריוגרפיה הישראלית ובאתוס הציוני בכלל היא ההשוואה של ההתיישבות הציונית לקולוניאליזם – זהו חטא שלא יכופר. האתוס הציוני יצר מילון עשיר ומגוון לפיאור ההתיישבות והמתיישבים. אתוס זה שואב את כוחו הבלתי מבוטל ממקורות חילוניים-ציוניים ומשיחיים-דתיים:
גאולת הקרקע, עלייה, קיבוץ גלויות, הפרחת השממה, יבוש ביצות, חלוצים, כיבוש העבודה, פרודוקטיביזציה
ועוד כהנה וכהנה. האידיאולוגיה הציונית תמיד הדגישה את ההבדל בין קולוניזציה (יישוב ופיתוח) לבין קולוניאליזם (כיבוש ארצות – ניצול, ולעתים גירוש ואף הכחדה של האוכלוסייה המקומית). שכן, כמעט מראשית ההתיישבות הציונית היא היתה חשופה לטענה של קולוניאליזם. חומת ההגנה האידיאולוגית שהוצבה מול האשמה זו היתה טענת "הייחוד": הציונות היא מיוחדת במינה, אין כמוה ואין אפוא מה להשוות (בכל זאת עולה שאלה מנקרת: אם אין להשוות כיצד יודעים שזה שונה?).
ואולם, כאשר מכוון זרקור של השוואה בהיסטוריוגרפיה הציונית, היא מתחילה "למצמץ". מבין הסוציולוגים הישראלים הראשונים להתעמת עם "הייחוד" היה ברוך קימרלינג שהגדיר את הפרויקט הציוני כתת-קטגוריה של הקולוניאליזם. הוא מיקם את הציונות הפוליטית בתוך התקופה האירופית-קולוניאלית "שראתה כמובנת מאיליה את זכות האירופאים להתיישב בכל ארץ מצויה לא-אירופית"[1].
מלבד קימרלינג חקרו את הקולוניזציה הציונית באופן ביקורתי גם אילן פפה[2], בועז עברון[3], אורי רם[4], דרק י. פנסלר[5], מקסים רודינסון[6], אדוארד סעיד[7], נורמן ג. פינקלשטיין[8] ורבים אחרים. גרשון שפיר הוא ההיסטוריון המקיף ביותר של הקולוניזציה הציונית לפני מלחמת העולם הראשונה. בספרו Land Labor and the Origins of the Israeli-Palestinian conflict / 1882-1914, [9] הוא מתאר בפירוט רב את היווצרות היישוב היהודי בפלסטינה בין השנים 1882 ל-1914.
להלן בקצרה הקולוניזציה הציונית המוקדמת (ציטוטים בלי ציון המקור הם מספר זה).
ארץ שממה
"פלסטינה לפני המנדט היתה במצב של ניוון מוחלט,
פרובינציה עזובה…",
ואלטר לקוור, "תולדות הציוניות".
"ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", סיסמתו המפורסמת של הסופר היהודי בריטי זנגביל היתה אכן תשתית ההשקפה או יותר נכון תעמולה ציונית אשר ההיסטוריוגרפיה הציונית התמכרה לה. היסטוריוגרפיה זו אפילו לא טרחה לקרא את שכתב אחד העם אחרי שחזר ממסעו בארץ. במאמרו "אמת מארץ ישראל" שנתפרסם עוד ב-1981 בעיתון "המליץ" הוא כתב:
"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוּע, ועל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו".
אכן לפי עדותו של אחד העם פלסטינה לא היתה ארץ שממה. באותם ימים פלסטינה דווקא היתה מאוכלסת די בצפיפות בחלקה ההררי, חוץ ממישור החוף. רק שם היה איכלוס פחות צפוף – ולכן הפך הוא, ולא ישראל ההיסטורית, למטרה של ההתיישבות היהודית.
פלסטינה גם לא היתה חרבה ועזובה כפי שהיא מתוארת בהיסטוריוגרפיה הציונית המקובלת. פרופ’ גבריאל בר, מהמומחים הידועים על המזרח התיכון באוניברסיטה העברית, כתב כי "שינויים כלכליים בפלשתינה של המאה ה-19 היו קטנים ביותר לא רק במונחים אבסולוטיים אלא גם בהשוואה לארצות השכנות". הערכות אלה ודומיהן לא היו נכונות כלל, והן משקפות בדרך כלל את הסתכלות המערב על המזרח. במקרה שלנו דווקא הקונסולים של בריטניה, צרפת, גרמניה ואוסטריה שהוצבו באותה תקופה ביפו, עכו וחיפה, מעידים על ההתפתחות הכלכלית של פלסטינה בצורה שונה מאוד. הם מדווחים שבתקופה זו פלסטינה התנסתה בתנופה כלכלית ראויה לציון ב-25 השנים לאחר מלחמת קרים" (1854-1856).
בעיקר מדובר במגזר החקלאי שהגדיל את ייצורו באופן מובהק, ובמיוחד את היצוא לאירופה. היצוא מפלסטינה עלה אף על היבוא! היצוא המרכזי היה חיטה, אך משנות ה-80 של המאה ה-19 היתה גם התפתחות מהירה של מטעי ההדרים ובשנת 1904 הפכו התפוזים ליצוא המרכזי.
כאשר הגיעו המהגרים היהודיים הראשונים לפלסטינה, היתה האימפריה העותומנית אחרי תנועת רפורמה גדולה הידועה בשם "תנזימת". בין השנים 1839-1878 נעשתה רפורמה במיסוי, בחוקי חכירת קרקע, ובנוהלי אדמיניסטרציה. בכך, מציין שפיר בספרו: "התנזימת יצר את התנאים החוקיים והכלכליים ששימשו את הרקע לקולוניזציה היהודית".
החדירה הכלכלית האירופית הפכה במאה ה-19 את המזרח התיכון (כולל האימפריה העותומנית) לייצרן של חומרי גלם ולשוק למוצרי תעשיה אירופאים, ואילו ההון הפיננסי האירופאי השתלט על הבנקים, התחבורה הימית, הרכבות ואספקת כוח ומים. אלה היו גם תנאי הבסיס להגירה אירופאית. עצם החדירה הציונית היתה אפשרית (למרות ההתנגדות של השלטונות התורכיים מעת לעת), רק על בסיס ובמסגרת החדירה וההתערבות של המעצמות האירופיות באזורי השליטה של האימפריה העותומנית.
התנאים הפוליטיים באימפריה העותומנית לא היו קלים להתיישבות הציונית, אך אין זאת אומרת שהיא היתה חסרת הגנה. יש לזכור שהמעצמות האירופיות הכריחו את השלטונות להעניק להם "קפיטולאציות", אותן זכויות יתר שנתנו לאזרחי חוץ מעמד כמעט אקסטרה-טריטוריאלי, וזכויות מועדפות אחרות. ואכן, כותב שפיר, "ההגנה ע"י הקפיטולאציות וההתערבות הנמרצת של השגרירים האירופיים באיסטנבול והקונסולים הזרים בירושלים, היו במקרים קריטיים שונים בהתגברות על התנגדות עותומנית להגירה וקניית קרקע יהודיים".
קולוניאליזם סכמטי?
אולי כבר כאן המקום להקדים כמה מלים על מהות הקולוניאליזם. מי שמתעקש לצייר קולוניאליזם בצורה סכמטית של עליית קלגסים לבנים על החוף תוך גירוש המוני של ילידים ואף חיסולים וניכוס קרקעותיהם נוסח הספרדים במרכז ודרום אמריקה, או האנגלים בצפון אמריקה – יוכל לטעון שראשית החדירה הציונית היתה שונה לגמרי (אף כי כדאי להזכיר מיד שגירוש וניכוס הקרקע לא בוששו לבוא). אולם מי שרוצה להבין כיצד פועל קולוניאליזם למעשה, ימצא פה את האלמנטים היסודיים: מתיישבים לבנים (בד"כ אבל לא רק, אין לשכוח את הקולוניאליסטים היפאניים) באים לארץ לפי בחירתם ומתחילים לדחוק את תושבי המקום ממקורות פרנסתם (קרקע ועבודה). הם מקימים בתוכה חברה אקסקלוסיבית ומתנשאת תוך הגנה חלקית של השלטון, ובתמיכת הון חיצוני. יוצא שכבר בראשית ההתיישבות הציונית ניתן למצוא את כל האלמנטים האלה ובעיקר את האלמנט המרכזי שבלעדיו אין קולוניאליזם – אלמנט הכוח העדיף – כלכלי, פוליטי, טכנולוגי ולרוב גם צבאי.
אין דגם קבוע וסכמטי של קולוניאליזם, שאם כל פרטיו לא חלים על המקרה הנדון איננו קולוניאליזם. מעניין שאלה המאשימים תדיר את המרקסיסטים בדוגמטיות, הם אלה שבהגנה על הקולוניאליזם תובעים מהם להוכיח שההתיישבות הציונית התנהלה בדיוק לפי שולחן ערוך קולוניאלי אחד – בלי יוצאים מן הכלל. בלי השוני המתבקש מהתנאים השונים בהם פועל קולוניאליזם מסוים.
אכן, לקולוניאליזם הציוני לא היתה ארץ אם, וגם לא כוח צבאי בתחילתו, ואת הקרקע היה צריך לקנות בתחילה (לא נתעכב כרגע באלה תנאים נעשתה "קנייה" זו – תוך שוחד, לחץ, רמייה ונישול – בדומה לרכישת קרקע בגדה המערבית ובירושלים עד היום – המעוניין לדעת יפנה אל תיאורו המצמרר של יצחק אפשטיין[10] איש העלייה הראשונה, המתאר את גירוש הדרוזים ממטולה ואת "קניית" הקרקע ע"י אנשי הברון). אבל כאמור, התנאים היסודיים להתפתחות הקולוניאליזם נמצאו כבר בפלסטינה העותומנית. וכך שפיר כותב: "עלינו למקם את הציונות בקונטקסט הרחב של ההתערבות והחדירה של כוחות חיצוניים (הכוונה למעצמות אירופה, ש.א.) לתוך האימפריה העותומנית. קולוניזציה יהודית היתה חלק מתהליך זה – אחרת למעשה היא לא היתה מתרחשת, למרות שכמובן לציונות היתה אג’נדה ואיכות משלה. במובן זה אפשר לכנות את ‘התקופה העותומנית המאוחרת’ בה התרחשה ההתיישבות היהודית, בתואר ‘התקופה הטרום-מנדטורית’, שבעקבותיה המשך והתרחבות נוספת של קולוניזציה במשך המנדט הבריטי".
נבהיר רק – האימפריאליזם עליו מדובר כאן הוא תופעה חדשה ושונה מהקולוניאליזם בתקופה הטרום-קפיטליסטית. לנין, שהיה בין הראשונים לכתוב על התופעה, כינה אותה "השלב הגבוה ביותר (ולא האחרון!) של הקפיטליזם". הובסבאם, ההיסטוריון המרקסיסטי הנודע, מיקם בסיפרו[11] את תקופת האימפריאליזם הזה בין השנים 1875-1914. ספרו של שפיר המטפל בקורות התחלת הציונות מטפל גם הוא בשנים 1882-1914. חפיפת פרקי הזמן אינה מקרית. הציונות שנוסדה בפלסטינה בתקופת שיא האימפריאליזם העולמי המודרני, היא נולדה בצלמו, והיא צאצא חוקי שלו.
Baruch Kimmerling, , Academic History Caught in the Crossfire: The Case of Israeli-Jewish Historiography In: History and Memory vol.1, 1995. Ed: Gulie Neeman.
Ilan Pappe, Critique and Agenda: The Post-Zionist Scholars in Israel. History and Memory vol.1, 1995. Ed: Gulie Neeman.
Boaz Evron, Jewish State or Israeli Nation? Indiana University Press, 1995. First published in Hebrew, Dvir, 1988.
Uri Ram, The Colonization Perspective in Israeli Sociology. In The Israel/Palestinian Question. Edited by Ilan Pappe. Rout ledge, London and New York, 1999
Penslar, J. Derek, Zionism and Technocracy, The Engineering of Jewish Settlements in Palestine, 1870 – 1918. Indiana University Press, 1991
Maxim Rodinson, Israel, A Colonial Settler State? A Pathfinder Book. New York. 1973
Edward W. Said, The Question Of Palestine. Times Books. 1979
Norman G. Finkelstein. Image And Reality Of The Israel-Palestine Conflict. Verso. London New York, 1995.
Gershon Shafir, Land, Labor and The Origins Of The Israeli-Palestinian Conflict, 1882-1914. University of California Press. Berkely. Updated Edition, 1996.
Yitzhak Epstein, A Hidden Question (1907) In Prophets Outcast. Edited by Adam Shatz, Nation Books, New York. 2004.
Eric Hobsbawm, The Age Of Empire, Vintage Books, New York, 1989.
מאמר מצויין של שמואל!
שוב ללקק שפתיים מחומריו של שמואל, שמתגלה כאחד הכותבים העקביים והנאורים יותר של אתר זו.
דווקא הפרגמנטריות של המאמר והתמצתיות שלו, עושים בעיני את עבודת הביקורת לטובה.
מקורותיו הביבליוגרפיים והמקורות המחקריים שעומדים בבסיס הרשימה הם מן החשובים ביותר, לעיון בסוגייה הציונית – גם אם אפשר להוסיף מספר ספרים ומאמרים נוספים.
מיותר לומר שאני מסכים עם הפרגידמה הקולוניאלית לניתוח התופעה הציונית – גם אם המסקנה המתבקשת מאנליזה זו, חוששני, לא מובילה אותי ואת כותב המאמר לאותה מסקנה פוליטית; גם ביחס לעמדה של איש שמאל ביחס לתוכנית החלוקה, וגם ביחס למה שאשר לצפות מעמדה עקרונית של שמאל נאור ביחס לפתרון המציאות הקולוניאלית שממשיכה לתבוע את קורבנותיה באיזורינו!
אפשר רק לחכות בציפה לשני החלקים הבאים של העבודה, ולתעודד מכמות התגובות הרבה שהמאמר עורר, גם אם לא מאכויותיהם של התגובות – שהיו לטעמי מאכזבות למדי.
אני חושב שיש מקום בהחלט לפורום לימודי בנושא. קבוצת לימוד אשר תעסוק ב"ביקורות הציונות" באופן פחות וירטאלי, ואשר תיבנה באופן מעמיק ומקיף, יכולה לתרום למחשבה השמאלית במחוזותינו תרומה משמעותית – מחשבה שמאלית ביקורתית ששמואל כל-כך, שוקד לטפח אותה במסירות.
שלוש הערות קטנות:
1.אם מזכירים את ספרו של בעז עברון, ראוי לציין לקורא העברי את המהדורה המקורית של הספר: בעברית הוא יצא תחת הכותרת "החשבון הלאומי".
2.אם קולוניאליזם הנו "מתיישבים לבנים… [ה]באים לארץ לפי בחירתם ומתחילים לדחוק את תושבי המקום ממקורות פרנסתם… מקימים בתוכה חברה אקסקלוסיבית ומתנשאת תוך הגנה חלקית של השלטון, ובתמיכת הון חיצוני" ואם "האלמנט המרכזי שבלעדיו אין קולוניאליזם" הנו "אלמנט הכוח העדיף – כלכלי, פוליטי, טכנולוגי ולרוב גם צבאי, הרי שההיסטוריה רצופה ארועים קולוניאליים, לפחות החל מראשית האלף השלישי לפני הספירה, אם לא מוקדם יותר.
3.השימוש בביטויים המוזכרים דוגמת "גאולת הקרקע, עלייה, קיבוץ גלויות, הפרחת השממה, יבוש ביצות, חלוצים, כיבוש העבודה, פרודוקטיביזציה היו בשימוש בעיקר על ידי אותם חלקים במחנה הציוני שהתבישו במעשיהם וניסו לכבס את שפתם, קרי "תנועת העבודה" לפלגיה. דבריהן של סיעות אחרות בתנועה הציונית לא הססו לכנות עצמם קולוניזטורים ולראות במעשיהם את הקמתה של עמדה קדמית של אירופה במערב אסיה. אדרבה, הם התגאו בכך, ובמידה רבה של צדק, לשיטתם. ראוי להזהר בהכללות דוגמת "ה-אידיאולוגיה ה-ציונית".
אין ספק שמר אמיר ממשיך בדבקות את השקר הקבוע על הקולוניאליזם היהודי בארץ ישראל. מה חבל שהוא סותר את עצמו תוך כדי כתיבתו הנלהבת ואביא רק כמה דוגמאות מהפיסקה השלישית אחרי הצטוט של לקוור:
ראשית הוא כותב שארץ ישראל היא ישראל ההיסטורית. ההשלכה המידית של אמירה כזו היא שהקולוניאליסטים הם הערבים ואילו היהודים זכאים למעשה לא רק למה שקנו בכסף ואח"כ לקחו במלחמה אלא לכל שטח א"י. נחמד לקרוא רעיון כזה באתר של השמאל.
שנית, מודה הכותב שהיהודים הלכו להתישב במקומות שבהם היתה אוכלוסיה דלילה וויתרו למעשה על ארץ ישראל ההיטרית בגב ההר. אפילו כותב מגמתי כמו אמיר היה צריך להרים גבה לנוכח קולוניאליזם מוזר כזה.
שתי הערות נוספות הן שאמיר מדבר על הגדלת יצוא פרי ההדר בסביבות 1904 ומתעלם מכך שעשרים השנה הקודמות הן בדיוק שנות הנטיעה המסיבית של העליה הראשונה ולכן השפור הכלכלי בארץ הושג ע"י היהודים ולא ע"י הערבים. ההערה השניה היא שאדוארד סעיד לא היה מדען אלא תועמלן ערבי שסעודיה קנתה עבורו קתדרה באוניברסיטה אמריקאית ורק משום כך היתה לפורע הפרחח הזה "הילה" של מדען. רוב המצוטטים האחרים הם פוסט ציונים שמניעיהם חשודים לא פחות ממניעיהם של מדענים ציונים.
מאמר מעניין ומלמד, אבל בעצם – האם אין אנו יודעים היטב מי אנו ומה מעשינו (בהווה!!!) כאן? והרי היטיב אמיר להביא מדברי קימרלינג לאמור כי הקולוניאליסט רואה כמובן מאליו את "זכותו" להכנס לכל ארץ לא אירופאית ולנחול אותה. ואם באירופה דאז נבע הדבר (היינו ההנחה שאין פגם במעשה הקולניאליסטי) מן הפסיכולוגיה של אני ואפסי, שלא נתקלה בביקורת אינטלקטואלית או אופוזיציה פוליטית, הרי כאו ועכשיו ממלאים תפקיד מרדים זה הלאומנות היהודית, וראו למשל את דבריו של המגיב ע.ג. למעלה.
אז מה עושים? דווקא הייחוד בקולוניאליזם שלנו מהווה נקודת משען למנוף מיגורו. הייחוד בא לידי ביטוי בכך שאיננו יודעים אל נכון איך לכנות קולוניאליזם זה: יהודי או עברי או ישראלי או אירופי? העובדה היא שבאנו לכאן על מנת להשאר כאן ולא לקפל דגל ולחזור מצריימה. הקולוניאליסט הצרפתי או הבלגי או הגרמני חזר בסופו של דבר – כעבוד דור או שניים – לארצו. הקולוניאליסט הציוני בא לכאן ואין בדעתו לסגת. גם אין מפלגות השמאל, לרבות חד"ש, מציעים לו כך לעשות.
ובכן, תחת חשיבה בדיונית כיצד לבטל את הקולוניאליזם הציוני, עלינו לשאוף להענקת שיווי זכויות מלא לכל תושבי הארץ הכבושה, מן הים התיכון ועד נהר הירדן. הם ואנו יחד. מדינת כל אזרחיה. לחדול ממשחק טריטוריאלי ולהסית הדגש למשחק האמיתי: שוויון זכויות מלא בישרפלסטין לכל תושביה (יהודים, ערבים ו"זרים" שהובאו לכאן ככוח עבודה ומבקשים להשאר). משטר פרלמנטרי מפלגתי יחסי ובחירות חופשיות וחשאיות. חוקה סוציאל דמוקרטית.
הרבה יותר קל וצודק ובעל אפיל בינלאומי לתבוע ממדינת ישראל להעניק זכויות פוליטיות מלאות לתושבים הפלסטינים של הגדה המערבית ורצועת עזה, מאשר לגרום לנסיגה משטחים אלו ופירוק הקולוניות הישראליות שהוקמו בהם.
לתביעה כזו, לאחר שתובהר הבהר היטב לנוער ולצעירים, יהיה משקל מוסרי אדיר וכפי שהם מוכנים היום, מתוך עיוורון מוחלט לאי המוסריות של הכיבוש, לשים נפשם בכפם ביחידות העלית של צה"ל, כך יחרפו נפשם למען אידיאל שראוי לעשות זאת לשמו, ואם לצטט מ-יל"פ: "אלע מענטשן זיינען ברידער/מן איין מאמע, איין טאטע".
וגם הישראלי החילוני יתמוך בכך, בין השאר משיקולי נוחות. מדינה דמוקרטית חילונית תקיים תחבורה ציבורית בכל ימי השנה וכן תאפשר מסחר לא מוגבל וכן תאפשר מזון יותר איכותי וזול, פטור מעלויות של בודקי ציציות וכשרות. אפשר וצריך להבהיר לישראלי הנהנתן החילוני מה הוא משלם בעד היותו כביכול אדונו של הערבי, ומהם היתרונות שיפיק מהסרת המגבלות האתניות של הרפובליקה הנכחית.
Rami makes a very important point when he
writes
דווקא הייחוד בקולוניאליזם שלנו מהווה נקודת משען למנוף מיגורו
Rami’s conclusion is the only one that contains the potential for future co-existence between Arabs and Jews (whether or not one understands the words of YL"P in their original)
Human beings have human rights and must enjoy them equally. Any regime that denies those rights has no right to exist.
This position has many supporters in the Palestinian community. One such position paper was published by BADIL, in response to the Geneva Initiative, as follows:
"
We believe that we can reach a comprehensive and just peace, a peace in which this land accommodates both peoples within a democratic secular state; a peace that recognizes the rights and duties of both Palestinians and Israelis; a peace that removes borders, walls and checkpoints; a peace that is not based on displacement and the separation of cities, but rather one that is based on the return of Palestinian refugees; a peace in which everyone is a winner and not a compromiser; and, a peace in which both parties triumph and no one loses.
"
See:
— קישור —
BADIL has published much material in Hebrew, but has not yet translated this important statement
ה"צ’רטר" המפורסם של הרצל אינו אלא ניסיון למצוא ארץ אם לקולוניאליזם הציוני. הצהרת בלפור אינה אלא הודעה שבריטניה משמשת כאותה ארץ האם.
כפי שעולה מדבריו של שמואל, לא פעם ארץ האם הייתה החוליה האחרונה, שנרתמה לסייע ולהעניק חסות לבעלי הון, למיסיון דתי או לגורמים אחרים שקראו לה לעזרה.
יש גם במקרים שארץ האם מתנתקת, והקולוניאליזם נותר קולוניאליזם. דרום אפריקה, למשל. ארצות הברית נשארה ישות קולוניאלית גם אחרי 1776. צ’ילה כפתה את ריבונותה על חציה הדרומי, תוך דיכוי והשמדה בקנה מידה נרחב של תושביו, רק בסוף המאה ה-19.
עניין אחר, ישראל היא לא בדיוק השריד האחרון לקולוניאליזם ה"קלאסי". יש פורטו ריקו וקלדוניה החדשה וגיברלטר ועוד. זה שהמקומות קטנים בשטחם לא אומר שהם לא קיימים. גם ישראל והשטחים הכבושים לא כך גדולים.
ויש גם קולוניזציה קלאסית מאוחרת, שכרגע מוסווית עדיין במעטפת ה"נאו-קולוניאליזם". לדעתי בעוד 30-20 שנה נגלה שעיראק וקוסובו, וארצות אחרות שארצות הברית או מעצמות אחרות יפשלו אליהן בשם רעיון "נע(ק)לה" כלשהו, הן קולוניות לכל דבר ועניין (גם במרוקו הצרפתית הסולטאן נשאר סולטאן), והדבר יתקבל כמובן מאליו, כמו בימים הטובים ההם.
לישראל פוטרמן,
אתה כמובן צודק גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה פוליטית, אבל אני חולק על הנחת היסוד המשתמעת מדבריך, כאילו ישראל היא מדינה חזקה דיה כדי להכתיב תנאי כניעה לשכנים לעולמי-עולמים.
ישראל זקוקה לשלום כיוון שלא תשרוד בתנאים של מלחמה מתמשכת. אני לא מדבר רק על הגוף המדיני הנקרא ישראל, אלא גם על תושבי המדינה שהיעדר שלום ימיט עליהם אסון ביום מן הימים.
המקור הקולוניאליסטי הוא חשוב לצורך ניתוח רעיוני גם משום שהמלחמה על הארץ עדיין נמשכת.אבל לא הקולוניאליזם של תחילת המאה העשרים קובע את מידת הלגיטימציה של ישראל ושל אומות אחרות, אלא המדיניות בשנת 2005.
מזמן מזמן,כשבגרוש היה חור,גרו בפלשתינה היקרה שלכם עם קשה עורף שקרא לעצמו "יהודים" ולארצו יהודה.
את ארצו כבשה האימפריה הרומית והפכה אותה לפרובינקיה.שמה עליו נציבים ולאחר מסכת של השפלות דתיות ולאומיות יצא הוא למרד שנכשל.
ולאחר פחות מ 70 שנה יצא למרד נוסף שגם הוא דוכא באכזריות. לאחר כ150 שנה של תור זהב יצאו שוב אותם שליטים שאז כינו עצמם ביזנטים
והעבירו את העם היהודי מסכת של עינויים והתעללויות. במאה ה 7 נכבשה ארץ יהודה בידי הערבים שהגיעו מהמדבר. תוך 200 שנה התמעטו אוכלוסי הארץ מ3 מליונים בקירוב ל 300 אלף נפש. מסעות הצלב הכחידו את הקהילות היהודיות החקלאיות שבגליל ויהודים נותרו ב4 "ערי הקודש" בלבד.
בסוף המאה ה ;19 חזרו היהודים לארצם שנחמסה ונהרסה על ידי זרים.אותם "הלניסטים" או "ביזנטים" שחמסו את ארצם המירו דתם ברובם לאיסלם ועברו "שיערוב" יחד עם הגירה של הערבים המנצחים (יישוב חיילים לשעבר בעיקר) והגעת קבוצות אתניות לא ערביות כמו סודאנים,מוגרבים,בוסנים,צ’צ’נים,ודרוזים.
היהודים חזרו לארצם וגילו שצאצאיהם של החומסים ההם מסרבים לקבל את הבנים השבים לארצם ומלחמה פרצה.היא נמשכת עד היום. מי פה הקולוניאליסט ? ומי לוחם החופש?
כפי ששמאול אמיר עצמו רומז, אין חידוש בטענותיו – הן כבר הופיעו המחקרים רבים, כולל באתר זה ואף מפי אמיר עצמו.
לאמיתו של דבר, כמעט אין מדינה בעולם כולו שלא היתה חלק מהקולוניאליזם האירופי, בין אם בצד הכובש או הנכבש ומדינת ישראל אינה יוצאת דופן בעניין זה. אבל מפה ועד לנסיון להצדיק באמצעות עובדות אלה הקמת מדינה דו-לאומית יש דרך ארוכה.
המאמר מעניין ואני מסכים בדרך כלל עם הגישה של שמואל אמיר. אבל, משהו בפתיחה מפריע לי, מה שנאמר על הסכם אוסלו וכריכתו בתוך התיאוריה הכללית של הקולוניאליזם הישראלי. כאילו אין גישות שונות בין קובעי המדיניות בישראל, וכאילו קיים מישהו, שליט גדול, הקובע מהלכים עקיבים מראש. הסכם אוסלו נעשה משום שחותמיו האמינו באמת ובתמים בשלום עם ויתורים. ייתכן ובהמשך, אחרי ההסכם, הויתורים שרבין היה מוכן אליהם לא היו מספיקים כדי להגיע לחוזה שלום, את זה אי אפשר לבדוק. ובודאי שאהוד ברק לא היה מוכן לויתורים מספיקים ואני מאמין שלא התכוון כלל לשלום.אבל לכנות המהלכים האלה כ"ניסיון קצר מאוד של מודרניזציה של הקולוניאליזם הישראלי" נראית לי קביעה לא מבוססת: א) הלואי והיינו מגעים לרגע של השלום, נסיגת ישראל מהשטחים הכבושים והמשך הקולוניאליזם הישראלי הכלכלי בלבד… הכיבוש הישראלי האכזרי הוא הרבה יותר מ"הקולניאליזם הישן" ומצב של שלום והמשך ניצול כלכלי של ישראל את המדינה הפלשתינית שתקום הוא שלום ולא רק המשך הקולוניאליזם. . ב) הכיבוש הישראלי רחוק מלהיות קולוניאליזם קלאסי מתוכנן וגו’. האלמנט הלאומני, הדתי משיחי מרכזי במוטיבציה לשמור על השטחים הכבושים וגם בכיבושם. הצד הכלכלי קיים אבל לדעתי לא נכון יהיה לדבר על תיאוריית קונספירציה כאילו היה תכנון מראש לכבוש את השטחים ממניעים כלכליים ישראלים הקשורים במעצמות זרות.ולא נכון לראות מרכיב זה כמרכזי. נכון לראות את ההתיישבות הציונית בא"י כסוג של קולוניאליזם, בחסות המעצמות, אבל לא בהכרח קולוניאליזם מסורתי או קלאסי.
1.מהמשפט הראשון אין אתה מדייק. במידה ונכון הדבר שאנו קולוניאליסטים (מוטל בספק) ישנם מדינות נוספות שהקולוניליזים שלהם אינו מוטל בספק כגון סין בטיבט רוסיה בצצניה וירדן האשמית בירדן (70%-80% פלסטינים) ובמידה דומה לשלנו יש את ספרד בקטלוניה ואנגליה באיי פוקלנד וכו.
2.באשר ל נושא מי אחראי לכישלון אוסלו, במקרה הטוב מבחינתך ניתן ליחס לנו ולפלסטינים חלקים שווים לכישלון.
3.בקשר ל מדיניות המדינה והצבא בטיפול בבעיה. נשאלת השאלה מי מה קדם למה? המדיניות הישראלית לטרור או הטרור למדיניות הישראלית? לי התשובה ברורה: הטרור של מי שנקראים פלסטינים קדם למדיניות הישראלית ויתרה מזות הוא קדם לקום מדינת ישראל. לדוגמה מאורעות תרפ"ט.
4. 8% מפלסטין האסטורית? כאשר " פלסטין" האיסטורית היא מה שניקרה היום ירדן, סוריה וישראל, גם אים ניתן להם את כול מדינת ישראל לא יקבלו הפלסטינים אפילו 30%.
כמו בלעם בשעתו מר אמיר בא לקלל ויוצא מברך. אם עד קריאת המאמר חשבתי שהאשמת הציונות בקולוניאליזם מופרכת אבל מבוססת על בקורת השוואתית ראציונאלית, מקריאת המאמר הסתבר כי לא כך היא.
הציונות מסתבר אינה עומדת בשום קריטריון של קולוניאליזם. ראשית כל, אין ארץ אם, מר הלפרין מוסיף שישנם מקרים בהם ארץ האם מתנתקת, נכון אבל יש ארץ אם שהחלה ומשם האינרציה, הוא אף מוסיף שלעתים ארץ האם מסייעת לבעלי הון או מסיון, שוב, יש ארץ אם עליה המסיון או בעלי ההון מסתמכים.
יותר מכך הציונים לא הגיעו לארץ חרבה ריקה, הם הגיעו למחוז של האיפריה העותומנית האדירה בדיוק כמו שיהודים הגיעו לארה"ב או אוסטרליה או קנדה, קנו אדמות(בקורת על אופן ההתנהלות העסקית של הרוכשים יש להפנות לגורמים הרשמיים שאישררו את העסקות באותה תקופה) כדת וכדין והתיישבו בארץ כמהגרים חוקיים לכל דבר, ההתיישבות בא"י בשלהי המאה ה19 ובתחילת המאה העשרים היא התנהלות יהודית קלאסית של מעבר מגלות לגלות.
"באים לארץ לפי בחירתם ומתחילים לדחוק את תושבי המקום ממקורות פרנסתם (קרקע ועבודה). הם מקימים בתוכה חברה אקסקלוסיבית ומתנשאת תוך הגנה חלקית של השלטון" מיהו השלטון? אם שלטון מקומי מעניק לקבוצת מהגרים עדיפות הרי שהוא עושה זאת מתוך אינטרס או פחד. מה האינטרס העותומני? האם האימפריה פחדה מעולי העליה הראשונה? מה זה לדחוק? קניית קרקע ועיבודה היא דחיקה? ממתי בדיוק?
השאלה הראשונה שלי למר עמיר היא פשוטה, האם העליה הראשונה הייתה מעשה קולוניאליסטי. ואם כן כיצד בדיוק העליה הזו עונה לקריטריונים שהוא הציב? קרי, גיבוי שלטוני, דחיקה ובעיקר אותו דבר שבלעדיו אין קולוניאליזם, קרי, כח עדיף.
בשניה מתוך "ההערות הקטנות" מלמדנו דן תמיר "שההיסטוריה רצופה ארועים קולוניאליים, לפחות החל מראשית האלף השלישי לפני הספירה, אם לא מוקדם יותר.
אמיתות ההערה היא ענין להיסטוריונים. באשר לי, אני תוהה לפשר המסקנות שעלי להסיק מעובדה זו, שהרי אם סתם להשכילנו בא תמיר במה תרם לדיון?
הנחה אחת היא "טבע העולם", כלומר שהחזקים נוחלים את החלשים. אם כך אולי עלי להסיק שההתנגדות של החלשים היא בנגוד "לטבע העולם" ולכן אולי בלתי מוסרית?
הנחה אחרת, היא שבין כך ובין כך החלשים מושמדים או שמתערבים בחזקים ומאבדים את יחודם. וכמסקנה, כתוצאה מהסכסוך עם ישראל החזקה יעלמו הפלסטינים בדרך זו או אחרת (והמשמעות הפוליטית ברורה).
יכול שקיימות הנחות נוספות שלא עלו כרגע בדעתי.
אפשר קיימות במחשבתו של דן תמיר?
יאיר נא את עינינו
"הנחת היסוד" היא לא שלי. היא משתמעת לפי הבנתי מההערה של דן תמיר אלא אם כן יעמידני זה על טעותי
י.פ
אם הקשר בין בציונות לקולוניאליזם כל כך מופרך, אולי מישהו יסביר מודע הרצל בחר לכנות את הבנק שהקים "הבנק הקולוניאלי הציוני", ומהי ה-ק’ בראשי התיבות פיק"א (ה-פ’ היא ‘פלסטינה’), ואיך אומרים ‘מושבות’ בלועזית.
הציונים התגאו בהיותם קולוניאליסטים כל עוד נחשב המושג לגיטימי.
לעודד,
לא אתחיל שוב להסביר מדוע הטענה לפיה אנחנו "יורשיהם החוקיים" של היהודים שחיו כאן מזמן מזמן מופרכת מיסודה. אם נחפש להם צאצאים, סביר שיהיו אלה הפלסטינים ולא יהודי התפוצות. אתה באמת מאמין שיהודי פולין ויהודי תימן יוצאים מקנה אחד?! ומה עם יהודי אתיופיה?
אבל גרוע מזה, להיתלות ביישוב הישן כטענה ללגיטימיות של הציונות? אותו יישוב ישן שהציונים רמסוהו בפיהם וברגליהם, ואין ביטוי של בוז ושאט נפש שלא טפלו עליו? זה מה שנקרא "ירקת וגם ירשת".
שמואל אמיר הוא אדם מאושר. יש לו תיאוריה שמכסה את כל הארועים מאז תחילת ההגירה הציונית בתקופת האימפריה העותומנית ועד היום. באחת, הכל קולוניאליזם קלאסי כפי שכתוב בספרים.
אבל מה לעשות,והעובדות לא כל כך מסתדרות עם התיאוריה, אז או שמכופפים את העובדות, או את התיאוריה או שפשוט מתעלמים מעובדות לא נוחות.
לטעון כי כמה עשרות יהודים שהגיעו מרוסיה בשנות ה-80 של המאה ה-19 בנסגרת תנועת ביל"ו, סבלו כאן חרפת רעב שעה שקיבלו פרוטות בעבודה חקלאית, ואחר כך הקימו את גדרה – הם חלק מאיזו מזימה קולוניאליסטית אימפריאליסטית, זה פשוט לא רציני.
יש נתון אחד למשל, שלא כתוב בספרי התיאוריה של הקולוניאליזם, והוא, שאנשי העליות השונות שהגיעו לכאן, סברו שהם מגיעים למולדתם. זהו נתון שלא מאפיין בשום מקום את הקולוניאליזם. האנגלים לא הגיעו להודו כי היה להם קשר היסטורי איתה, או הצרפתים עם חוף השנהב, ההולנדים עם אינדונזיה והבלגים עם קונגו.
אלה באו לעשות קופה, וכאשר ראו ברבות הימים כי העסק הופך להיות יקר מדי ולא כדאי, חזרו למולדתם.
בלי תחושת "חזרנו הביתה למולדתנו ההיסטורית" הציונות והציונים לא היה מחזיקים מעמד ולא היו מגיעים לכדי הקמת מדינת ישראל. שום תמיכה אימפריאליסטית לא יכולה להסביר את הנחישות, העקשנות והנכונות להילחם ולהקריב אלפי קורבנות בלי אותה הכרה סוביקטיבית עמוקה של "זו מולדתנו העתיקה".
מההיבט הקולוניאלי הקלאסי, שהליבה שלו היא ניצול כלכלי והרווחים שהם מביאים למדינת האם, הציונות היא פארש אחד מוחלט. אכן נוצרו עם השנים מערכות יחסים עם הפלסטינים שהיו בהם יסודות קולוניאלים, אבל הם לא יכולים להסביר את הצלחת הפרויקט הציוני.
גם הכיבוש הישראלי מאז 1967, שיש בו הרבה סימני היכר קולוניאליים, הרי בכל מה שקשור להיבט הכלכלי, זו בוודאי לא השקעה שמניבה רווחים במובן הקולוניאלי הקלאסי. ההשקעות באחזקת השטחים ובבניית ההתנחלויות שמגיעות ב-38 שנות הכיבוש לקרוב למאה מיליארד דולר,
לא החזירו לישראל את ההשקעה.
גם פרויקט חידוש השפה העברית, הוא נתון שלא מופיע באף ספר על הקולוניאיזם הקלאסי. הפרויקט הזה לא היה מצליח אלמלא אותה הכרה ציונית עמוקה של "חידוש ימינו כקדם" שאין לה מחיר כלכלי.
האירוני הוא, שהצלחת הפרויקט הציוני היא כה סוחפת, עד שגם מתנגדי הציונות החיים בישראל רואים בה את מולדתם ואת העברית כשפתם.
הפרויקט הציוני הצליח לדעתי בגלל הצדדים הלא קולוניאליים שלו, והוא סובל כיום מאיבוד נוזלים חמור, בגלל שאימץ סימני היכר קולוניאליים ועוולות נוספות שמסכנים את יציבותו עג כדי כישלון עתידי של התיבשות וקמילה.
המסקנה מדברי תמיר היא די פשוטה, ההגדרה לקולוניאליזם שמציע אמיר כה כוללנית שכמעט כל תנודת אוכלוסין משמעותית בהסטוריה האינושית וסביר להניח שכמה בפרה-היסטוריה האינושית יוגדרו תחת תנאיה כפעילות קולוניאליסטית. הגדרה כזו מעקרת את הדיון על קולוניאליזם ולמעשה מבטלת את משמעות הקולוניאליזם האירופאי בהסטוריה האינושית וממסמסת כל לקח משמעותי שניתן להפיק מניתוח התופעה. למשל, גם קהילות הערבים בפרברי צרפת או המקסיקנים בקליפורניה הם "מתיישבים … [ה]באים לארץ לפי בחירתם ומתחילים לדחוק את תושבי המקום ממקורות פרנסתם… מקימים בתוכה חברה אקסקלוסיבית ומתנשאת תוך הגנה חלקית של השלטון, ובתמיכת הון חיצוני". זו לא הגדרה לקולוניאליזם זו הגדרה להגירה.
שמואל אמיר מתייחס בפירוש במאמר לקולוניאליזם בעידן הקפיטליזם: "נבהיר רק – האימפריאליזם עליו מדובר כאן הוא תופעה חדשה ושונה מהקולוניאליזם בתקופה הטרום-קפיטליסטית"
י.פ
ההארה של ספירו, שגם מתנגדי הציונות דהיום (ומי איש מצפון לא יתנגד לציונות התוקפנית דכאנית וגנבה מן המודל הנכחי) דוברים בשפת הציונית ונאמנים למולדתה, היא נקודת מוצא חשובה. אכן, נוצרו כאן עובדות ואין לחשוב בכלל על נסיגה מהן. צריך לחשוב קדימה. צריך לא רק להתנגד לציונות גונבת האדמות אלא להציע דרך להביס אותה ולהכותה אל החומש. אני ממש לא מוכן להמשיך לחיות ולגדל ילדים במדינה שהתואר "קולוניאליסטים" היא לגביה ברכה. אז אני מצפה מידענים כמו אמיר וחכמים כמו חיים ברעם ואינטלקטואלים כמו הלפרין ואנשי מוסר כמו פוטרמן להציע דרך כיצד לצאת מן המצב הזה ולהגיע לסדר עניינים שיאפשר גם חיים וגם שקט מצפוני.
תודה גדעון,
ממש "תשובה ציונית הולמת"
לשמואל אמיר,
אתה טועה. זו לא תגובה ציונית הולמת, אלא ניסיון לראות מנקודת תצפית לא ציונית איך בכל זאת העסק הזה הלך וגדל וצמח ופרש כנפיים מאז ימי ביל"ו ועד הקמת המדינה. במלחמת 1948 האימפריאליזם והקולוניאליזם המערבי פנו עורף לישראל. אינני יכול להסביר את כל מה שהתרחש כאן רק בתמיכת האינמפריאליזם. האוניברסיטה העברית, או הטכנין או התנועה הקיבוצית אינם תוצר של האימפריאליזם והקולוניאליזם כפי שמרקס חזה אותם. אלברט אינשטיין לא היה תומך בהקמת האוניברסיטה ומוריש לה את כל זכויותיו אילו סבר שמדובר אך ורק באיזה מוצב אימפריאליסטי. האימפריאליזם האמריקאי השקיע הרבה יותר מאמצים וכספים ומשאבים אחרים בהצלת דרום ויטנאם ונכשל. יש עוד מרכיבים שתורמים לרצונה של אומה ומדינה להתקיים מעבר לרצון האימפריאליסטי.
יכול להיות שאני טועה, אבל ההסברים שלך לא משכנעים אותי.
מה תרמה הערתי בדיוק לדיון ימים יגידו. כונתי, על כל פנים, היתה להסב את תשומת לבנו לעובדה שההתפתחויות החברתיות בארץ ישראל במאה וחמישים השנים האחרונות אינן תופעה יוצאת דופן בהיסטוריה האנושית לא רק בעת החדשה, אלא בהיסטוריה האנושית בכלל. לפיכך, אם ברצוננו לשפר את מצבנו כאן ולהעמיק בדיון מעבר לתלית תגיות אופנתיות, אזי מן הראוי לבחון תהליכים דומים לכל אורך ההיסטוריה.
אני נוטה להסכים באופן בסיסי עם הנחתו הראשונה של ישראל פוטרמן לגבי "טבע העולם"; אני זוכר, בכל אופן, שלכל חד-גדיא יש חוליה אחרונה וכל משחקי החזק-חלש בטלים בששים שבששים לעומת כחה של ההשגחה העליונה.
אינני חושב שהתנגדות של "חלשים" מנוגדת לטבע העולם; הראיה שהיא קיימת.
ממילא אינני יכול לחוות דעתי על הקשר בינה לבין אי-מוסריות.
אני נוטה לקבל את ההנחה שציבור חלש "מושמד" (אינני אוהב את המילה הזאת) או מתערב ונטמע (זו נראית לי מלה מתאימה יותר) בציבור חזק יותר (ר’ לעיל הערתי לגבי היחסיות של "חזק" ו"חלש"). עם זאת, לא היתי נחפז להסיק שבסכסוך בין "ישראל" לבין "פלסטין" ישראל היא החזקה יותר כרגע. הכניעה ל"קרעכציות" ולמסכנות השמשון-נעבעכית והמגעילה של ועד הקהילה (המתכנה "ממשלת ישראל") היא גורם החולשה מספר אחת של החברה העברית בארץ. מסכנות זו היא הערובה כרגע לאי-העלמותם ואי-טמיעתם של ה"פלסטינים" בתוך ה"ישראלים". כולי תקוה לקיומו של תהליך זה, אך התנאי לו הוא הפיכתה של החברה הישראלית מחברה שמתכחשת לכוחה לחברה המכירה בכוחה.
ועוד הערה, הפעם למשהו שנזכר אצל גדעון:
הקשר בין הציונות לבין השפה העברית ותחיתה הוא כמו הקשר בין סוס לרוכבו. תחית השפה העברית החלה שנים רבות לפני כל קונגרס ציוני שהוא. ראוי להזכיר את הדברים, במיוחד לאור המתקפה המתחוללת בימינו על השפה העברית.
גדעון ספירו מאבחן את המניע לפעולות של בני אדם ותנועות חברתיות באידיאולוגיה שלהם. בכך הוא הופך את היוצרות, אבל גם מנקודה מבט זו אבחנתו היא סלקטיבית:
"הקולוניאליזם הקלאסי", היה רק בחלקו מטעמי ניצול כלכלי ויבוא הרווח למדינת האם.
צורה אחרת, ההתנחלותית, נבעה ברוב המקרים דוקא מטעמי מצוקה של המתנחלים. אם יבדוק ספירו את מניעיהם המוצהרים ימצא שלרובם ככולם היתה אידיאולוגיה "נשגבה" דתית, משיחית ואחרת. הציונות אינה יחודית בנושא זה. הציונות היתה נשארת "אידיאולוגיה מתה" ללא מצוקת ההגירה של יהודים עקב נעילת שערים להגירה באמריקה וללא כסף (גדול בקנה מידה של אז) של הבורגנות היהודית מטעמים אינטרסנטים שלה.
האבחנה אם הגירה היא קולוניאלית נמדדת מנקודת מבטם של הילידים: הגירה שמטרתה לנשל אותם, לגרשם, להשמידם באופן מלא או חלקי ולבוא במקומם או להשתמש בהם ככוח עבודה זול מחוסר זכויות, או אחת מכל אלו, היא תנועה קולוניאלית ולא משנה מה האמצעים שננקטים בשלבי הנישול השונים.
הציונות בדיוק עונה לאבחנה הזאת, לא משנה מה האידיאולוגיה שלה, כמה סבלו "החלוצים", מה היה לפני אלפיים שנה ואיך הגיבו הילידים. הציונים לא הגיעו כדי להיות סתם מהגרים ולחיות בשוויון עם הערבים ילידי הארץ ומהגריה, כפי שהגיעו לאמריקה, ולמקומות אחרים. הם הגיעו במטרה לנשלם בשיטת דונם, עז ונשק גרעיני, מאז ועד היום הזה.
מה ענין "תחיית השפה העברית" לצורך שלילת הציונות כתנועה קולוניאלית לא ברור לי. מה שברור לי שהעברית היא הבסיס הלשוני המשותף של קהילות יהודיות שונות שהיוו את החומר האנושי לקולוניאליזם הציוני ולכן הגיוני מאוד שיחדשו אותה.
האזרחות ושוויון הזכויות שמציע דן תמיר לפלסטינים הוא על מנת (או אולי כתנאי) שיעלמו ויטמעו בישראלים.
הרעיון עצמו הוא מצחיק (לאור העובדה שהפלסטינים הם חלק מהאומה הערבית), השאלה היא למה לא יכול תמיר לקבל אותם כפי שהם וכפי שהם רוצים להיות אלא צריך לבולל אותם כדי שיהנו משוויון זכויות?
י.פ
לגדעון ספירו
הצלחת הפרויקט הציוני אינה אומרת דבר וחצי דבר על אופיו. לקולוניאליסטים הצלחות כמעט בכל מקום שבו פעלו עד שהובסו במקומות בהם הובסו (ולפעמים אפילו לא פחותות מההצלחה של הציונות).
להגיד שהציונות לא נתמכה בכל שלביה עד היום הזה ע"י מעצמות אימפריאליסטיות (למרות חילוקי דעות ומאבקים) זו קביעה מופרכת בגדול.
תודה "שהשכנוע העמוק" של מתנחלי יש"ע לא מנקה את "מפעלם" מקולוניאליזם. כך, אם כל הכבוד לאביך ואולי למישהו ממשפחתי.
אבל, שים לב שרוב מתנחלי יש"ע הגיעו לשם ממניעים חומריים, על אחת כמה וכמה "העולים" בכל שלבי ההתנחלות הציונית
הלך הזרזיר אצל העורב
האזרחות ושוויון הזכויות שמציע דן תמיר ל"פלסטינים" אינן מותנות בדבר ואינן קשורות בדבר. הן פרוגרמה פוליטית אלמנטרית לכל מי שמעונין לחיות במדינה מתוקנת בארצו. מכאן שגם הרמיזה המוטעית בסוף היציאה המדומה של המרצע אין בה ולו דבר. קצת מעליבה נקיטת גוף שלישי רבים כלפי ציבור שלם של אנשים חושבים (בעברית פשוטה קוראים לזה הכללה גסה), אבל נניח לזה כרגע.
כך או כך, אני שמח שהצלחתי להעלות בת צחוק על פניו של י.פ.; אכן, זכות גדולה נפלה בחיקי.
בגלל דעותיך הנבונות והחכמות אני ועוד רבים אחרים מעריכים אותך מאוד. השמאליות- שמאליסטית שלך והאובססיות {ואנ. וכו} שנחות עליך מפעם לפעם כרוח שטות- כאפס מול עמדותיך הריאליות והאמיתיות שאתה באומץ מעלה אותם באתר השמאלי הזה ומסתכן בלהקרא ציוני על ידי ש.אמיר-רחמנא לצלן…
אמיר מעלה שוב ושוב ושוב את אותו נושא בצורות שונות. כנראה שהנושא: ציונות, קולוניאליזם, נישול, גזל, וכו. הוא תמצית דעותיו המאוחרות ו"שירת הברבור" שלו לעת זיקנה. אין לו מוח יצירתי וביקורת עצמית קונסטרוקטיבית בנוגע לציונות ולקולוניאליזם.
המכנה עצמו דוקטור שוירק עושה את זה יותר טוב ובפחות מילים ומאמץ.
מר ספירו אתה גדול. החזק מעמד ותהיה לי בריא.
לישראל פוטרמן,
אינני חולק על הגדרתך כי מנקודת מבטו של העם הילידי, ההגירה הציונית מבטאת קולוניאליזם.
אולם זה לא מסביר מדוע הצליח הפרויקט הציוני.
צריך לצאת מתבניות של סיסמאות ולנסות לבדוק בראש פתוח מדוע זה עבד. תמיכת הבורגנות היהודית אינה מסבירה מדוע הסכימו צעירים, שבחלקם הלא קטן באו ממשפחות מבוססות, לבוא לפלשתינה, לחלות בקדחת וליבש ביצות. ואין זה נכון כי כל מי שבאו להנה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 עשו זאת משום שלא יכלו להגר לארה"ב. במקביל להגירה היהודית הגדולה לארה"ב היה זרם של מהגרים ציונים שבאו לפלשתינה מתוך בחירה ותחושת שליחות לאומית.
אתה פשוט מתעלם מהנתון הזה. איזה אימפריאליזם תמך בהעפלה, כאשר המחתרות היהודיות הבריחו לפלשתינה מהגרים יהודים תוך עימות עם האימפריאליזם הבריטי?
אינני סבור כי נכון לומר שמטרת הציונות היתה לנשל או להשמיד את הערבים. המטרה היתה להקים ישות לאומית. באותם מקרים בהם היה נישול(אני מדבר על התקופה שלפני החלטת האו"ם) הוא היה פועל יוצא מהמטרה הלאומית. כפי שאינני חושב שנכון לומר שמטרת הערבים היתה להרוג יהודים, כפי שתועמלנים ציונים רבים מנסים להציג זאת, כאילו יש לערבים איזה תחביב בנושא. מטרתם היתה למנוע את הקמת הישות הלאומית היהודית.
אימפריאליזם, קולוניאליזם, בורגנות ועוד מונחים מהלקסיקון השמאלי, אינם הסבר מספק מדוע הצליח הפרויקט הציוני. לכן אני מגיע למסקנה שבלי השכנוע העמוק של בני העליות השונות שהם חוזרים למולדתם העתיקה להקים בית לאומי לעם היהודי (וזה בכלל לא חשוב כרגע אם אתה מסכים לכך או לא) העסק פשוט לא היה עובד.
כאשר ההורים שלי נאלצו לצאת מגרמניה הם יכלו להגר לארה"ב, היתה להם שם משפחה והיתה להם ויזת הגירה, ובכל את החליטו להגר לפלשתינה. שום אימפריאליזם לא עמד מאחורי החלטתם, מלבד העובדה שאבי השתייך בגרמניה לאגודת סטודנטים ציונית. זה מה שקבע את יעד הגירתו. לכן אני היום ישראלי דובר עברית שרואה בישראל את מולדתו, בלי שאהיה ציוני. וכך אף אתה.
אזרחות ושוויון זכויות עולות בקנה אחד, עפ"י תפיסה דמוקרטית, עם רב תרבותיות ולא עם "טבע העולם" שבו החזק בולע את החלש (רק שעפ"י "הקרעכציות" החזק עדיין לא ממלא את יעודו).
מי שבוחן תהליכים לכל אורך ההיטוריה ומסיק מסקנות להשקפת עולמו מבלי לראות את השינויים שמתחוללים בתפיסות של בני אדם כתוצאה מתהליכים אלו, עלול עפ"י "תגית אופנתית" להקרא ריאקציונר.
י.פ
נ.ב.
נשגב מבינתי לצורך מה השתרבבה הערת אגב זו לעינייננו:
"קצת מעליבה נקיטת גוף שלישי רבים כלפי ציבור שלם של אנשים חושבים (בעברית פשוטה קוראים לזה הכללה גסה)"
י.פ. טוען שעל פי תפיסתו הדמוקרטית אזרחות ושוויון זכויות עולות בקנה אחד עם רב תרבותיות ולא עם "טבע העולם" שבו החזק בולע את החלש. זו דעתו והיא לגיטימית.
ההערה ש"קצת מעליבה נקיטת גוף שלישי רבים כלפי ציבור שלם של אנשים חושבים" השתרבבה לצורך הבעת רתיעה מהתיחסות רב תרבותיות" המדביקה לאנשים תגיות קבוציות המודבקות לאנשים ("הפלסטינים", "הציונים", "הישראלים", "המתישבים", המהגרים) במקום לראות בהם פרטים חושבים: "ה"פלסטינים הם חלק מ"ה"אומה "ה"ערבית והשאיפה לקבל "אותם" כפי ש"הם" וכפי ש"הם" רוצים להיות [הדגשת הא' הידוע שלי].
לישראל פוטרמן,
אני עושה אבחנה ברורה בין התקופה שבטרם הקמת המדינה ובין התקוןפה שלאחר הקמתה. מרגע שהמדינה קמה, זוהי אופרה חדשה, ודעתי על הכיבוש ועל המתנחלים הרי ידועה לך.
כמובן מי שרוצה להעלים, להטמיע, לבולל (וגם לנצל) נוח לראות פרטים ולא קבוצות מאורגנות. ("אנשים חושבים" טוב לצורך החזות הליברלית).
אבל לצורך הגנה מדיכוי וניצול בני אדם (גם כאלה שחושבים) מתארגנים בקבוצות כמו איגודים מקצועיים וגם כלאום נגד דיכוי לאומי. ולכן לגיטימי להתייחס אליהם כך בהקשר זה.
שאלת,
"אם הקשר בין בציונות לקולוניאליזם כל כך מופרך, אולי מישהו יסביר מודע הרצל בחר לכנות את הבנק שהקים "הבנק הקולוניאלי הציוני"…"
התשובה: "איך אומרים ‘מושבות’ בלועזית?".
תרגום מלא של שם הבנק לעברית יהיה "בנק המושבות הציוני" שם הולם לבנק שיעודו עידוד ומימון מושבות מהגרים בפלסטינה. מאידך יתכן שאתה באמת מתכוון שכל מתיישב באשר הוא הינו קולוניאליסט, זו בערך אותה מסקנה אליה מגיעים מקריאת מאמרו של אמיר, מסקנה די מופרכת לדעתי.
ששמואל אמיר מתייחס בפירוש במאמר לקולוניאליזם בעידן הקפיטליזם, את זה הבנתי.
הקושי שלי הוא האופן בו קולוניאליזם בעידן הקפיטליסטי מוגדר. אם אנסה לדייק יותר, עם הרחבת ההגדרה לקולוניאליזם בעידן הקפיטליסטי באופן מלאכותי ומאולץ כדי שתהלום גם את הציונות. מזכיר קצת את הפתרון הדחוק של הקשת המצייר את המטרה אחרי שליחת החץ.
לבעלי אסכולת "הצלחת הפרוייקט הציוני " כמו גדעון ספירו ודומיו !!!
בואו נבחן לרגע ברצינות את "הצלחת הפרוייקט " הזה.
אם לאחר 57 שנות עצמאות ( אם ל"עצמאות" ייקרא להיות מדינת ווסאלים של ארה"ב ) , ישראל היא המקום המסוכן ליהודים ביותר עלי אדמות כי אז יש למושג " הצלחה " של ספירו משמעות ביזארית ביותר..
" הפרוייקט הציוני " הבטיח בטחון לעם היהודי אבל הביא אותו למקום חסר הביטחון ביותר שניתן לעלות על הדעת עבור העם היהודי. מבחינה זאת אפשר לאמץ בקלות את האמירה של גראוצ’ו מארקס ולומר : " שלקח לישרל 57 שנות " עצמאות" ( ואפשר שגם הרבה יותר – אם נספור מתחילת " הפרוייקט הציוני " ממש !! ) כדי להגיע מכלום לשום דבר !!
אירונית הגורל היא ש"ההישג " היחיד שאולי הציונית רשאית להיתגאות בו ( ואשר ספירו מזכיר אותו ) – תחית השפה העברית. לא היתה בכלל מטרה ציונית !!
הרצל כותב בספרו " מדינת היהודים " כדלקמן :
"..אולי יחשוב מישהו, שיהיה בכך משום קושי, שאין לנו עוד שפה משותפת. הרי איננו יכולים לדבר זה עם זה עברית. מי מאיתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת ? זה לא קיים…כל אחד יחזיק בשפתו.. לעולם לא נחדל לאהוב מתוך צער וגעגועים את ארצות-מולדתינו שמהן גורשנו.."
הרצל קיווה שבמדינה היהודית ידברו גרמנית. שוויץ היתה בעיניו מופת של ריבוי שפות עם הגמוניה של הגרמנית. את העברית דחה מכל וכל.
אבל גם "תחייתה של העברית" ( שגם היא באה על חשבון של רדוקציה תרבותית ובערות של הישראלים בכל מה שנוגע לתרבות העולם..) מה הקשר בינב לבין " הפרוייקט הציוני " ? בקלות ניתן היה לחשוב על אלטרנטיבה פחות מדממת , פחות גזענית, לא קולוניאליסטית, " עטורת עברית" ( אם על זה גאוותו של גדעון ספירו ) מאשר ישראל !!!!
No doubt Zionism has "succeeded", temporarily, thanks to its generous funding, strong military, and powerful friends. However, the secret of its success, in my view, is the relative social cohesion of Israeli Jewish society.
Zionism has successfully prevented the growth of separatist political tendencies among Oriental Jews. Zionism has successfully prevented the creation of labour unions, controlled by their membership, and a mass-based workers party. Zionism has successfully prevented youth and soldiers’ organizing on an anti-militarist basis.
As long as this relative social cohesion persists, Zionism will continue to dominate Palestine.
Of course the Zionist "left", as well as the "non-Zionist left" and the "anti-Zionist left" have contributed their share to these Zionist successes.
Also, the Palestinian independence movement, by treating Israeli society as one reactionary block, instead of as a necessary target of political-democratic and social agitation — has contributed its share.
But, let us not forget that the success of Zionism is still relatively short-lived. Like all regimes that are hostile to the human needs and human rights of the population, Zionism will be replaced, sooner or later.
מדבריו האחרונים של עופר יהלום ניתן להבין ש"זכות שיבה" ל"פליטים ומדינה אחת מהירדן עד הים הינו הך הן ולא כך. מדובר בשני דברים שונים לחלוטין, שלמרות שאינם מוציאים אחד את השני, הם גם אינם מחיבים זה את זה. המאבק להפיכת המדינה האחת (הקימת בפועל) בין הירדן לבין הים התיכון למדינה בעלת שויון זכויות אזרחי מלא אינו תלוי בשום דבר.
1. תמיד ישבו יהודים בארץ ישראל. מנינם בעת תחילת העליה הראשונה היווה כ % 10 מתושבי הארץ. אכן מעוט אבל בהחלט חלק מהתושבים הילדיים. זהו ניגוד לקולנאיליסטים הבריטים, צרפתים וספרדים שהגיעו לארצות בהם לא ישבו מעולם.
2. בשנת 1948 היו בבעלות היהודים % 7 מאדמות הארץ (אני מסתמך על מקורות פלסטינאים כוליד חלידי, אדוארד סעיד) אז היכן כאן הנישול ?
גם אחוזים בודדים אלו נקנו בכסף מלא מבעליהם הערבים
3. העם "הילידי" המיתולוגי לא היה הומוגני כלל וכלל. רבים ממנו הגיעו במאה ה 19 ממצרים (תוך מסע הכיבושים של מוחמד עלי)בוסניה וצפון אפריקה (המוגרבים) ועוד יותר הגרו לכאן בשנות המנדט הבריטי.
לנח מאננע,
יש מדדים שוניםלמדוד את הצלחתה הפרויקט הציוני. כאשר אני מדבר על הצלחה כוונתי לאותן מטרות שהיו משותפות לכל המפלגות הציוניות, מימין ומשמאל:
1) הקמת מדינת ישראל
2) הבאת מיליוני יהודים למדינה.
3) קבלתה כחברה במשפחת האומות.
את הדיון שמתנהל כאן אפשר לחלק לשני חלקים, הראשון עוסק בעבר כלומר בהצלחת הפרוייקט הציוני והשני עוסק בעתיד כלומר בדמותו של ההסדר בין ישראל לפלסטינים.
לעניין העבר – כבר הערתי בתגובה למאמר אחר באתר, שלדעתי מאז שקמה מדינת ישראל הגדרות כמו "ציוני" או "אניטי-ציוני" הן חסרות ערך ממש כמו תמיכה או התנגדות לעצמאות ניו-זילנד, שהרי מטרתה העיקרית של הציונות הושגה עם הקמת מדינה ריבונית עם רוב יהודי(אם זו מטרה חיובית או לא זו כבר שאלה אחרת).כל שאר העניינים החשובים כשלעצמם שקשורים בדמות המדינה, הן פחות חשובות לציונות (ולמתנגדיה), ובכל מקרה עוצבו לאחר שכבר הוקמה מדינת ישראל.
להצלחתו של הפרויקט הציוני היו סיבות רבות, בין השאר לגיטימציה בקרב היהודים מסיבות דתיות, האנטישמיות באירופה, סגירת שערי ארה"ב להגירה בשנות ה-20, ותמיכת המעצמות – כולל בריטניה עד שלב מאוחר מאוד.
לעניין העתיד – למקרא המאמרים והתגובות באתר בחודשים האחרונים, נראה לי שרוב תומכי חד"ש/מק"י רוצים בפיתרון שכולל זכות שיבה לפליטים, כלומר מדינה אחת מהירדן עד הים.לא ידוע לי אם זו עמדתה הרשמית של המפלגה, אבל מה כבר אפשר לצפות ממנה, שהרי בעשור שאחרי ששת הימים תמכה בנסיגה חד-צדדית והחזרת השטחים לידי מדינות ערב, והחלה לתמוך בפיתרון של שתי מדינות שנים אחרי שזו היתה עמדתן של מפלגות כמו "העולם הזה" ורצ.
בניו זילנד אין שום סכסוך הנובע מהעבר הקולוניאלי של המדינה. זה ההבדל ("הקטן")ודרך החור במחט הזאת אי אפשר להעביר את הפיל של הסכסוך הציוני פלסטיני.
יהלום קובע את הקמת מדינת ישראל כסיום הפרויקט הציוני, כאילו שאנחנו אחרי שריקת הסיום של שופט במשחק כדורגל. במציאות, אנחנו נמצאים בלב הסכסוך הנובעים מהאופי הקולוניאלי של הציונות שקרבנותיה חיים ובועטים בפנינו והמדינה היא המשכו של הפרויקט באמצעים הרבה יותר אלימים.
הסכסוך שימיו כימי הציונות לא יסתיים אלא כאשר יעלמו סיבותיו ולכן חשוב לדעת את מקורותיהם.
מי שמפחד מהמסקנות המתבקשות וטומן את ראשו בחול (משווה את מדינת ישראל לניו זילנד) רק מרמה את עצמו ו/או מפריח אשליות.
כמובן שכדאי לצטט הרבה מקורות, כדי לשוות רצינות ותמיכה מדעית לעבודות, לפני שבונים את התזה.
ציטוט "מלבד קימרלינג חקרו את הקולוניזציה הציונית באופן ביקורתי אדוארד סעיף, פפה, אברון.." ממש חוקרים אובייקטיבים.
כל חוקר רציני וכל איש אוביקטווי שמכיר את הנושא, יודע שלא היתה פה כמעט אולוסיה ערבית.
וממצב של פחות ממאה אלף איש באופן קבוע לאורך המאה ה 19, לעומת פיצוץ האוכלוסין שמתחיל תחילת הציונות ועד למלחמת העצמאות האוכלוסיה הערבית קפצה פי 12.
ברגע שיודעים שזאת המציאות, כל הבסיס האידיולוגי והעובדתי של השמאל מתרסק, הציונות זה לא התפצלות של הקולניאליזם ולעבים שהיגרו לפה על גבי הפתוח היודי אין זכויות ייתר, יש להם זכיות כמו ליהודים בתנאי שיקבלו את הרעיון שלהיהודים יש גם כן זזכויות.
ברו למה האדון הנכבד שמואל אמיר בחר להביא את ההסטוריונים הדגולים והאובייקטיבים כדי להראות שזאת לא היתה "ארץ ללא עם ועם ללא ארץ."
מה לעשות כמו רוב הקיצונים שכותבים פה, וממצאים היסטוריה ומפברקים את האמת האובייקטיבית, אתם דוחים את הסיכוי לפתרון סביר, ומקדמים את האסון הבא של הערבים שהיגרו לכאן, ומוגדרים באופן מלאכותי פלסטינים ופליטים, כי למה להם להתפשר הם בטוחים שיש סיכוי לתאוריות ההזויות של רוב המגיבים באתר ההזוי הזה.
יש אתר מקביל אליכם כמעט תמונת ראי קוראים לו DEBKA, רק ששם יש הרבה םחות צביעות והתנשאות
וכדרכי מהסוף להתחלה:
ל"הכל נכון" – דווקא לא הכל נכון. באתרי ימין כמו "דבקה" או "הלמו" יש לא פחות צביעות והתנשאות מאשר כאן. ואמנם בסמכותה של הכנסת להחליט מי ייכנס לארץ ומי לא, אבל מרגע שנכנס וקיבל אזרחות ישראלית זכותו על הארץ זהה למי שאבותיו באו לכאן לפני 50 או 5000 שנה.
לעניין ניו זילנד – זו רק דוגמה, אבל כמדומני שגם שם היה נישול של המאורים. בכל מקרה, ישראל שייכת לאותם מקומות שבהם יש סכסוכים אתניים, שתמיד החלו כתוצאה מהגעת מתיישבים בעבר.
לדן תמיר – אבהיר את המושגים: זכות שיבה אינה קשורה לשאלה הכלכלית של החזרת הנכס שעזב או פיצוי במקומו. זכות שיבה משמעותה זכות הכניסה לאותה מדינה שבה נמצא המקום שעזב, וקבלת אזרחות שלה.
בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני קיימים, באופן תיאורטי, ארבעה פתרונות אפשרייים:
א) מדינה אחת עם שיבה (אכנה אותה בשם "הפיתרון הבלגי").
ב) מדינה אחת ללא שיבה ("בלגיה לבלגים").
ג) שתי מדינות ללא שיבה ("קווי ז’נווה").
ד) שתי מדינות עם שיבה ("אוי ווי").
מובן שכל אחד מהפתרונות יעורר קשיים פוליטיים עצומים כולל התפרצויות של אלימות משני הצדדים, אבל את זה אפשר לומר גם על המצב הנוכחי.נראה לי שמעשית, אפשריים רק הפתרון הראשון ("בלגיה") או השלישי ("ז’נווה") ואסביר מדוע.
במדינה אחת ללא שיבה אין שום הגיון, מכיוון שנותנת את השיבה רק לאותם פליטים שנמצאים בגדה וברצועה אבל לא לאלה שחיים במדינות אחרות.
גם הקמת שתי מדינות עם זכות שיבה אינה הגיונית, מכיוון שמשמעותה הפיכת מדינת ישראל למדינה דו-לאומית של יהודים ופלסטינים, ולצידה מדינה פלסטינית.גם לא נראה לי שהפליטים ירצו לקבל אזרחות ישראלית דווקא, וכל הפלסטינים יעדיפו לחיות במדינה אחת.
דעתי האישית היא שמבין שני הפתרונות הריאליים עדיפות שתי מדינות מכיוון שכך עדיף לשני העמים, שלכל אחד מדינה משלו. אבל גם כאן יש נקודה של מה ריאלי: כיום אותו מיעוט מאזרחי ישראל הרוצים מדינה אחת הולך ונהיה קטן וקיצוני, ממש כמו לפני 47: אז היו אלה אנשי השומר הצעיר והרביזיוניסטים, כיום אלה הקומוניסטים והאיחוד הלאומי. יש דברים שלא משתנים.
"ניו זילנד היא רק דוגמא". אבל היא לא דוגמא בכלל מאחר שאין בה שום סכסוך על הרקע שבו אנחנו עוסקים. סכסוכים אתניים הם על רקע של נישול, ניצול או הזנחה בהווה ולא על רקע מה שהיה בעבר. אם הכוונה היא שגורלם של הפלסטינים סופו כגורל המאורים אז יהלום חולם באספמיה.
כל הפתרונות שמביא יהלום הם "חשבון בלי בעל הבית". הבעיה היא אופייה הקולוניאלי-גזעני של מדינת ישראל. המאבק נגדו ימשך במדינה אחת, בשתיים או בעשר מדינות. הפתרון הפוליטי הוא משני בחשיבותו
אני מודה לכל המגיבים אבל לא אוכל כמובן לענות על כל התגובות. מלבד זאת המאמר לעיל הוא הראשון מתוך שלושה. במאמרים הבאים נדונות כמה מן השאלות שהמגיבים העלו.
כאן אשתדל להתייחס רק בקיצור לכמה מן התגובות.
לגדעון ספירו: אתה כותב שב 48 האימפריאליזם המערבי פנה עורף לישוב היהודי. זה לא מדויק האנגלים עם יציאתם מסרו את הארץ בסדר מופתי ליישוב היהודי. הם התערבו רק פעם כאשר ישראל עברה לשטח שלא יועד לה בתכנית החלוקה. כל זה תוכל לקרא אצל תום שגב בספרו "ימי הכלניות". (קריאת חובה לכל ציוני). האמריקאים התלבטו והכירו דה פקטו בתחילה. הם חשדו שיבואו קומוניסטים לארץ ר"ל! למעשה אמריקה עזרה ליישוב היהודי ב 48 (היהודים שבה הרימו עזרה כלכלית עצומה ללא התנגדות הממשל). אבל זאת רק התייחסות ל 48. במשך כל תקופת המנדאט אנגליה (האימפריאליזם הבריטי) הגנה ותמכה בישוב היהודי. בלי חסות המנדט היישוב היהודי לא היה מתפתח. ליוצאים מגדרם על תחיית השפה העברית יש להזכיר כי למנדט הייתה גם תרומה עצומה כאן הם הכירו בעברית כשפה רשמית. כלומר כשפת בתי המשפט, המשרדים הממשלתיים למיניהם בתי ספר , בתי חולים. בחינות ממשלתיות וכו.
האם זה הפך את כל היהודים לקולוניאליסטים? כן ולא. בתודעתם בודאי שלא או רק מיעוט ביישוב. האלמנט הקולוניאליסטי של הקיבוצניקים למשל היה בכך שהם חשבו לטבעי ביותר שהם רצו ליישב את הארץ בלי להתחשב שבכך הם דוחקים את התושבים הפלסטינים, בלי לדבר כבר על כך שהם התיישבו על אדמות שבהרבה מקרים גורשו מהם הפלחים הערבים; שהם יושבים על אדמות פלסטיניות שנקנו בניגוד לרצונם והסכמתם. התודעה הקולוניאליסטית של היישוב היהודי הייתה בכך שהם היו תומכים נלהבים בכל זה. הם לא חשבו על ההקשר הרחב של החלוציות הציונית חוץ מיוצאים מן הכלל מעטים מאוד.
כרגיל כאשר דנים בנושא ציוני יקפוץ, כמו גם הפעם, מישהו "שיודע" שבארץ לא ישבו כמעט פלסטינים, ואלה שיישבו בה הם מהגרים מקרוב באו כמו היהודים. אנשים מסוג זה חיים טוב בחוסר ידיעתם, ומי אני שאפריע להם.
המפלגה הקומוניסטית חותרת דווקא לאופציה ד’ ברשימתך, וזה בעצם סימן ההיכר הפוליטי שלה. כך גם חד"ש.
זה כתוב שחור על גבי מצע (בעיף אחד במצע חד"ש): כינונה של מדינה פלסטינית עצמאית, ופתרון בעיית הפליטים על פי החלטות האו"ם, הקובעות במפורש שהפליטים הם שזכאים לבחור בין שיבה בפועל לפיצויים.
שאלת קיומן של מדינות, והיחס לאיחוד בין מדינות, אינו נוגע רק למאזנים דמוגרפיים. למנגנון של מדינה קיימת ומגובשת יש כוח חיות העומד בפני עצמו, וביטולו כרוך במחיר ניכר. סביר שקומוניסטים, וגם אחרים הדוגלים בצדק חברתי ובמאבקים מעמדיים, יעדיפו להיאבק נגד המעמד השליט והמדיניות הכלכלית-חברתית השלטת בתוך ישויות ממלכתיות קיימות, ולא יבזבזו אנרגיה על כינון ישויות חדשות.
כך לדוגמה את סוריה ולבנון. בשתיהן רוב ערבי ורוב מוסלמי מובהקים, בכל זאת גם שם הקומוניסטים, בסוריה ובלבנון, דוגלים בשתי מדינות ולא במדינה אחת.
וגם סהרה המערבית. ממשלת מרוקו טוענת שאין סיבה לחלוקה בין מרוקו לסהרה המערבית, כי בסך הכול מדובר בגבול שרירותי שסימנו ביניהן ספרד וצרפת בין מושבותיהן בצפון מערב אפריקה. אבל הגורמים המתקדמים, שם ובעולם כולו, אומרים שגם אם הגבול הוא שרירותי, הרי שהוא שינה בדיעבד את המציאות הפוליטית וההיסטורית, וניסיון לבטלו כרוך בעוול נורא. העובדות מוכיחות שצבא מרוקו עורך רצח עם לכל דבר במערב סהרה, רק מתוך חוסר רצון להכיר באותו גבול שרירותי.
עמדה זו ראשיתה עוד ב-1943, אז הוחלט בוועידת הפק"פ שהארץ הפכה לדו לאומית, ולשני העמים החיים בה הזכות להגדרה עצמית, "יהיו אשר יהיו הנסיבות ההיסטוריות להתגבשותם". לדעתי על חד"ש ומק"י להשתמש יותר במושג "אומה ישראלית", המהווה את הסתירה לכאורה בין התנגדות לציונות לבין תמיכה בקיומה של מדינת ישראל. העם "השני" עליו דובר באותה החלטה הוא לא "העם היהודי" בכל התפוצות, אלא ישות לאומית חדשה שנולדה מתוך המפעל הקולוניאלי, בדומה להיווצרותן של עשרות אומות אחרות, שנוצרו ממהלכים קולוניאליים אך עצם קיומם לגיטימי לחלוטין (הקנדית, הקולומביאנית, המקסיקנית…)
יש לציין שהמושג אינו נעדר לחלוטין מהמסורת הקומוניסטית הישראלית. הוא מופיע בחוברת שיצאה לאור בשנת 1959, למיון 50 שנה למפלגה, ובמאמר ב"זו הדרך" פרי עטו של ידידנו הח’ עוזי בורשטיין ב-1967, מעט לאחר הכיבוש, בו התפלמס אם אנשי מיקונים-סנה.
יובהר שדבריי האחרונים מתייחסים לתגובתו הארוכה של עופר יהלום.
אמיר מציין, בהגיבו למאמרו הוא, שרכישת קרקעות של ערבים בידי יהודים וקרנותיהם, היוו עסקאות נישול. אני מחזק את דבריו ומפנה לספרו של מי שהיה נשיא בית המשפט העליון יצחק אולשן בספרו דין ודברים. הוא מראה שם בדיוק כיצד עקפו את החוקים בכל מיני תרגילים פסולים (כגון קניית תביעות, שזה עניין פסול במשפט האנגלי החל) כדי לרכוש אדמות הפלחים תוך הונאה של כל מי שרק אפשר. הוא עצמו שימש כעורך דין והתמחה בכך. ניתן ללמוד ממנה גם שהאוירה מיד לאחר 67′ הסירה את כל הצנזורים וכך זכינו להודאה מפורטת.
ועוד: בסרט האדמה עם האריס ראינו מיליונר אמריקאי ממוצא אירי שחוזר למולדתו עם הדולרים וקונה את אדמות הכפר… זה מכר מרצון? זו עסקה מכובדת? רכישה בכסף מאיכר עני או במשכנתה או כיו"ב (או בחרוזים, כפי שראינו באמריקה האינדיאנית) אינה מנקה את הקולוניאליסט מאשמתו כמנשל.
לדעתי, מאז מותו (הטרגי יש לומר) של יח"ב – היתה הציחונית לקוניאליסטית במודע.
עופר,
ראשית תודה על הדיון העניני.
שנית, אינני מבין מדוע במדינה אחת ללא שיבה אין שום הגיון, מכיוון שנותנת את השיבה רק לאותם פליטים שנמצאים בגדה וברצועה". אני מסכים עם חלקו השני של המשפט, זה המדבר על "השיבה רק לאותם פליטים שנמצאים בגדה וברצועה" (שמספרם קטן למדי, דרך אגב, והולך ומצטמצם כדרך הטבע וכל בשר). אך אינני מבין: מדוע אין הגיון בדבר?