ישראל היא בעלת ייחוד היסטורי עגום שעדיין במאה ה-21 היא היחידה הממשיכה בשיטות הקולוניאליות הישנות – השיטות "הקלאסיות". המעצמות הקולוניאליות הישנות עברו מזמן לשיטות חדשות של שליטה עקיפה על מושבותיהן לשעבר (בעיקר דרך הגלובליזציה). אפילו המדינה האימפריאליסטית האגרסיבית ביותר כמו ארה"ב, מנסה להסתתר מאחורי "ממשלות מקומיות" בעיראק ובאפגניסטן. ואילו ישראל ממשיכה את השיטות המסורתיות של קולוניאליזם. אמנם יש לציין שגם ישראל עשתה ניסיון קצר מאוד של "מודרניזציה" של הקולוניאליזם הישראלי. הכוונה היא להסכם אוסלו. אבל כאשר נוכחה שכוונת הפלסטינים היא עצמאות מדינית אמיתית, היא נסוגה מהגשמת סעיפי אוסלו שיכלו לקרב את העצמאות הפלסטינית – והאשימה את הפלסטינים בכישלון אוסלו. גם לאחר אוסלו ישראל המשיכה בשלה בשיטת הכיבוש הצבאי הישיר ואף הגבירה אותו מעת לעת. מול ההתנגדות של העם הפלסטיני היא נקטה בחיסולים של מנהיגי ההתנגדות; במאסר של אלפי לוחמים ואזרחים פלסטינים; הציבה מחסומים בכל כניסה ויציאה ליישוב; הקימה חומות וגדרות הפרדה; גייסה צבא משת"פים ענק, ובעיקר עסקה בהקמת התנחלויות חדשות, "עיבוי" התנחלויות ישנות, תוך גזילת אדמות והשתלטות על מקורות המים.
גם במציאות הבינלאומית המשתנה, כאשר דעת הקהל בעולם ברובה ניצבת נגד כיבוש וקולוניאליזם, ממשיכה ישראל את שליטתה בשטחים הכבושים. אפילו כאשר היא נסוגה קמעה תחת לחץ ההתנגדות של הפלסטינים ודעת הקהל העולמית היא רואה עצמה רשאית, כפרס על פינוי רצועת עזה, לשלוט גם להבא ברוב השטחים הכבושים. מירון בן בנישתי, מי שהיה סגן ראש עיריית ירושלים, טען לאחרונה ב"הארץ" ששרון מתכוון להשאיר לפלסטינים כ-8% מפלסטין ההיסטורית. במציאות זו הדיון בקולוניאליזם הישראלי נשאר לצערנו אקטואלי ביותר – הכחשת קיומו של הקולוניאליזם ישראלי היא למעשה צידוק המשכו, והמשכו הוא דיכוי העם הפלסטיני בשטחים הכבושים מאז 67′.
אבל הקולוניאליזם הזה הוא מיוחד
"כל המקרים הם מיוחדים,
ודומים מאוד לאחרים",
ט.ס. אליוט
הנקודה הרגישה ביותר בהיסטוריוגרפיה הישראלית ובאתוס הציוני בכלל היא ההשוואה של ההתיישבות הציונית לקולוניאליזם – זהו חטא שלא יכופר. האתוס הציוני יצר מילון עשיר ומגוון לפיאור ההתיישבות והמתיישבים. אתוס זה שואב את כוחו הבלתי מבוטל ממקורות חילוניים-ציוניים ומשיחיים-דתיים:
גאולת הקרקע, עלייה, קיבוץ גלויות, הפרחת השממה, יבוש ביצות, חלוצים, כיבוש העבודה, פרודוקטיביזציה
ועוד כהנה וכהנה. האידיאולוגיה הציונית תמיד הדגישה את ההבדל בין קולוניזציה (יישוב ופיתוח) לבין קולוניאליזם (כיבוש ארצות – ניצול, ולעתים גירוש ואף הכחדה של האוכלוסייה המקומית). שכן, כמעט מראשית ההתיישבות הציונית היא היתה חשופה לטענה של קולוניאליזם. חומת ההגנה האידיאולוגית שהוצבה מול האשמה זו היתה טענת "הייחוד": הציונות היא מיוחדת במינה, אין כמוה ואין אפוא מה להשוות (בכל זאת עולה שאלה מנקרת: אם אין להשוות כיצד יודעים שזה שונה?).
ואולם, כאשר מכוון זרקור של השוואה בהיסטוריוגרפיה הציונית, היא מתחילה "למצמץ". מבין הסוציולוגים הישראלים הראשונים להתעמת עם "הייחוד" היה ברוך קימרלינג שהגדיר את הפרויקט הציוני כתת-קטגוריה של הקולוניאליזם. הוא מיקם את הציונות הפוליטית בתוך התקופה האירופית-קולוניאלית "שראתה כמובנת מאיליה את זכות האירופאים להתיישב בכל ארץ מצויה לא-אירופית"[1].
מלבד קימרלינג חקרו את הקולוניזציה הציונית באופן ביקורתי גם אילן פפה[2], בועז עברון[3], אורי רם[4], דרק י. פנסלר[5], מקסים רודינסון[6], אדוארד סעיד[7], נורמן ג. פינקלשטיין[8] ורבים אחרים. גרשון שפיר הוא ההיסטוריון המקיף ביותר של הקולוניזציה הציונית לפני מלחמת העולם הראשונה. בספרו Land Labor and the Origins of the Israeli-Palestinian conflict / 1882-1914, [9] הוא מתאר בפירוט רב את היווצרות היישוב היהודי בפלסטינה בין השנים 1882 ל-1914.
להלן בקצרה הקולוניזציה הציונית המוקדמת (ציטוטים בלי ציון המקור הם מספר זה).
ארץ שממה
"פלסטינה לפני המנדט היתה במצב של ניוון מוחלט,
פרובינציה עזובה…",
ואלטר לקוור, "תולדות הציוניות".
"ארץ ללא עם לעם ללא ארץ", סיסמתו המפורסמת של הסופר היהודי בריטי זנגביל היתה אכן תשתית ההשקפה או יותר נכון תעמולה ציונית אשר ההיסטוריוגרפיה הציונית התמכרה לה. היסטוריוגרפיה זו אפילו לא טרחה לקרא את שכתב אחד העם אחרי שחזר ממסעו בארץ. במאמרו "אמת מארץ ישראל" שנתפרסם עוד ב-1981 בעיתון "המליץ" הוא כתב:
"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוּע, ועל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו".
אכן לפי עדותו של אחד העם פלסטינה לא היתה ארץ שממה. באותם ימים פלסטינה דווקא היתה מאוכלסת די בצפיפות בחלקה ההררי, חוץ ממישור החוף. רק שם היה איכלוס פחות צפוף – ולכן הפך הוא, ולא ישראל ההיסטורית, למטרה של ההתיישבות היהודית.
פלסטינה גם לא היתה חרבה ועזובה כפי שהיא מתוארת בהיסטוריוגרפיה הציונית המקובלת. פרופ’ גבריאל בר, מהמומחים הידועים על המזרח התיכון באוניברסיטה העברית, כתב כי "שינויים כלכליים בפלשתינה של המאה ה-19 היו קטנים ביותר לא רק במונחים אבסולוטיים אלא גם בהשוואה לארצות השכנות". הערכות אלה ודומיהן לא היו נכונות כלל, והן משקפות בדרך כלל את הסתכלות המערב על המזרח. במקרה שלנו דווקא הקונסולים של בריטניה, צרפת, גרמניה ואוסטריה שהוצבו באותה תקופה ביפו, עכו וחיפה, מעידים על ההתפתחות הכלכלית של פלסטינה בצורה שונה מאוד. הם מדווחים שבתקופה זו פלסטינה התנסתה בתנופה כלכלית ראויה לציון ב-25 השנים לאחר מלחמת קרים" (1854-1856).
בעיקר מדובר במגזר החקלאי שהגדיל את ייצורו באופן מובהק, ובמיוחד את היצוא לאירופה. היצוא מפלסטינה עלה אף על היבוא! היצוא המרכזי היה חיטה, אך משנות ה-80 של המאה ה-19 היתה גם התפתחות מהירה של מטעי ההדרים ובשנת 1904 הפכו התפוזים ליצוא המרכזי.
כאשר הגיעו המהגרים היהודיים הראשונים לפלסטינה, היתה האימפריה העותומנית אחרי תנועת רפורמה גדולה הידועה בשם "תנזימת". בין השנים 1839-1878 נעשתה רפורמה במיסוי, בחוקי חכירת קרקע, ובנוהלי אדמיניסטרציה. בכך, מציין שפיר בספרו: "התנזימת יצר את התנאים החוקיים והכלכליים ששימשו את הרקע לקולוניזציה היהודית".
החדירה הכלכלית האירופית הפכה במאה ה-19 את המזרח התיכון (כולל האימפריה העותומנית) לייצרן של חומרי גלם ולשוק למוצרי תעשיה אירופאים, ואילו ההון הפיננסי האירופאי השתלט על הבנקים, התחבורה הימית, הרכבות ואספקת כוח ומים. אלה היו גם תנאי הבסיס להגירה אירופאית. עצם החדירה הציונית היתה אפשרית (למרות ההתנגדות של השלטונות התורכיים מעת לעת), רק על בסיס ובמסגרת החדירה וההתערבות של המעצמות האירופיות באזורי השליטה של האימפריה העותומנית.
התנאים הפוליטיים באימפריה העותומנית לא היו קלים להתיישבות הציונית, אך אין זאת אומרת שהיא היתה חסרת הגנה. יש לזכור שהמעצמות האירופיות הכריחו את השלטונות להעניק להם "קפיטולאציות", אותן זכויות יתר שנתנו לאזרחי חוץ מעמד כמעט אקסטרה-טריטוריאלי, וזכויות מועדפות אחרות. ואכן, כותב שפיר, "ההגנה ע"י הקפיטולאציות וההתערבות הנמרצת של השגרירים האירופיים באיסטנבול והקונסולים הזרים בירושלים, היו במקרים קריטיים שונים בהתגברות על התנגדות עותומנית להגירה וקניית קרקע יהודיים".
קולוניאליזם סכמטי?
אולי כבר כאן המקום להקדים כמה מלים על מהות הקולוניאליזם. מי שמתעקש לצייר קולוניאליזם בצורה סכמטית של עליית קלגסים לבנים על החוף תוך גירוש המוני של ילידים ואף חיסולים וניכוס קרקעותיהם נוסח הספרדים במרכז ודרום אמריקה, או האנגלים בצפון אמריקה – יוכל לטעון שראשית החדירה הציונית היתה שונה לגמרי (אף כי כדאי להזכיר מיד שגירוש וניכוס הקרקע לא בוששו לבוא). אולם מי שרוצה להבין כיצד פועל קולוניאליזם למעשה, ימצא פה את האלמנטים היסודיים: מתיישבים לבנים (בד"כ אבל לא רק, אין לשכוח את הקולוניאליסטים היפאניים) באים לארץ לפי בחירתם ומתחילים לדחוק את תושבי המקום ממקורות פרנסתם (קרקע ועבודה). הם מקימים בתוכה חברה אקסקלוסיבית ומתנשאת תוך הגנה חלקית של השלטון, ובתמיכת הון חיצוני. יוצא שכבר בראשית ההתיישבות הציונית ניתן למצוא את כל האלמנטים האלה ובעיקר את האלמנט המרכזי שבלעדיו אין קולוניאליזם – אלמנט הכוח העדיף – כלכלי, פוליטי, טכנולוגי ולרוב גם צבאי.
אין דגם קבוע וסכמטי של קולוניאליזם, שאם כל פרטיו לא חלים על המקרה הנדון איננו קולוניאליזם. מעניין שאלה המאשימים תדיר את המרקסיסטים בדוגמטיות, הם אלה שבהגנה על הקולוניאליזם תובעים מהם להוכיח שההתיישבות הציונית התנהלה בדיוק לפי שולחן ערוך קולוניאלי אחד – בלי יוצאים מן הכלל. בלי השוני המתבקש מהתנאים השונים בהם פועל קולוניאליזם מסוים.
אכן, לקולוניאליזם הציוני לא היתה ארץ אם, וגם לא כוח צבאי בתחילתו, ואת הקרקע היה צריך לקנות בתחילה (לא נתעכב כרגע באלה תנאים נעשתה "קנייה" זו – תוך שוחד, לחץ, רמייה ונישול – בדומה לרכישת קרקע בגדה המערבית ובירושלים עד היום – המעוניין לדעת יפנה אל תיאורו המצמרר של יצחק אפשטיין[10] איש העלייה הראשונה, המתאר את גירוש הדרוזים ממטולה ואת "קניית" הקרקע ע"י אנשי הברון). אבל כאמור, התנאים היסודיים להתפתחות הקולוניאליזם נמצאו כבר בפלסטינה העותומנית. וכך שפיר כותב: "עלינו למקם את הציונות בקונטקסט הרחב של ההתערבות והחדירה של כוחות חיצוניים (הכוונה למעצמות אירופה, ש.א.) לתוך האימפריה העותומנית. קולוניזציה יהודית היתה חלק מתהליך זה – אחרת למעשה היא לא היתה מתרחשת, למרות שכמובן לציונות היתה אג’נדה ואיכות משלה. במובן זה אפשר לכנות את ‘התקופה העותומנית המאוחרת’ בה התרחשה ההתיישבות היהודית, בתואר ‘התקופה הטרום-מנדטורית’, שבעקבותיה המשך והתרחבות נוספת של קולוניזציה במשך המנדט הבריטי".
נבהיר רק – האימפריאליזם עליו מדובר כאן הוא תופעה חדשה ושונה מהקולוניאליזם בתקופה הטרום-קפיטליסטית. לנין, שהיה בין הראשונים לכתוב על התופעה, כינה אותה "השלב הגבוה ביותר (ולא האחרון!) של הקפיטליזם". הובסבאם, ההיסטוריון המרקסיסטי הנודע, מיקם בסיפרו[11] את תקופת האימפריאליזם הזה בין השנים 1875-1914. ספרו של שפיר המטפל בקורות התחלת הציונות מטפל גם הוא בשנים 1882-1914. חפיפת פרקי הזמן אינה מקרית. הציונות שנוסדה בפלסטינה בתקופת שיא האימפריאליזם העולמי המודרני, היא נולדה בצלמו, והיא צאצא חוקי שלו.
Baruch Kimmerling, , Academic History Caught in the Crossfire: The Case of Israeli-Jewish Historiography In: History and Memory vol.1, 1995. Ed: Gulie Neeman.
Ilan Pappe, Critique and Agenda: The Post-Zionist Scholars in Israel. History and Memory vol.1, 1995. Ed: Gulie Neeman.
Boaz Evron, Jewish State or Israeli Nation? Indiana University Press, 1995. First published in Hebrew, Dvir, 1988.
Uri Ram, The Colonization Perspective in Israeli Sociology. In The Israel/Palestinian Question. Edited by Ilan Pappe. Rout ledge, London and New York, 1999
Penslar, J. Derek, Zionism and Technocracy, The Engineering of Jewish Settlements in Palestine, 1870 – 1918. Indiana University Press, 1991
Maxim Rodinson, Israel, A Colonial Settler State? A Pathfinder Book. New York. 1973
Edward W. Said, The Question Of Palestine. Times Books. 1979
Norman G. Finkelstein. Image And Reality Of The Israel-Palestine Conflict. Verso. London New York, 1995.
Gershon Shafir, Land, Labor and The Origins Of The Israeli-Palestinian Conflict, 1882-1914. University of California Press. Berkely. Updated Edition, 1996.
Yitzhak Epstein, A Hidden Question (1907) In Prophets Outcast. Edited by Adam Shatz, Nation Books, New York. 2004.
Eric Hobsbawm, The Age Of Empire, Vintage Books, New York, 1989.
קודם כל היסטוריה
הפלשתינים הם הנוצרים הביזנטים שהתאסלמו החל מתום מסעות הצלב כתוצאה מאיומי הממלוכים.
נוספו אליהם בדואים שהתפלחו (הפכו לפלחים) חיילים משוחררים מצבא החליפים שהתישבו פה על נחלות שניתנו להם כשכר על שירותם (מישהו אמר קולוניאליזם?) ואין ספור מהגרים מבוסניה,צ’צ’ניה,צפון אפריקה,כורדיסטן וסודאן. בזמן המנדט נוספו מהגרים מסוריה (חוראנים) ממצרים (רוב תושבי עזה)ןמעבר הירדן.
היהודים נמלטו מיהודה בקצה גובר והולך מאז המרד הגדול ברומאים וכבר אז מעיד יוספוס פלביוס היו 3 מליון יהודים בתפוצות ה4 מליון ביהודה. בזמן הביזנטים נמשכה הנהירה החוצה (לבבל בעיקר) עקב יחסו של הממשל הביזנטיני ליהודים. בזמן מסעות הצלב נחרבו קהילות רבות וכמעט לו נותר זכר ליהודים בפלשתינה (אם כי כמה מהם חזרו). היהודים של אז הם הפלשתינים ? לא נראה לי.
רוב הפלשתינים הם מהגרים שהגיעו לפה מאז אמצע המאה ה 19 מרחבי האמפריה העותומנית ובזמן המנדט מהארצות השכנות.
הזינוק המטאורי מ300 אלף איש במשך מאות שנים ל700 אלף איש ב 1914 ולמליון ומאתיים אלף ב 1947 אינו רק ריבוי טבעי. צר לי אבל התיזה שלך מופרכת
Moshe Dayan knew something about the history of the Holy Land. He was committed to the Zionist project. He also had the capability of stating the truth.
In his eulogy for Roi Rotenberg of Nahal Oz, April 29, 1956, Dayan is reported to have said the following:
Let us not today cast blame on the murderers. What can we say against their terrible hatred of us? For eight years now, they have sat in the refugee camps of Gaza, and have watched how, before their very eyes we have turned their land and villages, where they and their forefathers previously dwelled, into our home. It is not among the Arabs of Gaza, but in our own midst that we must seek Ro’i's blood. How did we shut our eyes and refuse to look squarely at our fate and see, in all its brutality, the fate of our generation
?"
Moshe Dayan was here expressing the sense of guilt of a usurper, not the false message of the propagandist.
Where could I find the complete quote in Hebrew
?
"קשה למצוא מקום בעולם שאין בו יהודים", אמר הגיאוגרף היווני סטרבון (בנימה אנטישמית משהו), כחצי מאה לפני חורבן בית המקדש.
"אתה יודע מה גדול מספרם, מה גדולה אחדותם, מה רבה השפעתם באספות העם", אמה קיקרו (בנימה אנטישמית משהו) כמה עשרות שנים לפני חורדבן בית המקדש.
מובן מאליו שלפחות מראשית ימי בית שני רוב היהודים לא חיו ביהודה, ושאז היהדות הייתה הרבה יותר מיסיונרית מהיום, והיו מתגיירים רבים מאוד (באופן מלא או חלקי).
מאידך, לגבי גלות בבל, כתוב שהבבלים לא הגלו את "הכורמים והיוגבים", כלומר רובה המכריע של האוכלוסייה. בכלל, משום מקום לא נמצא מקרה שהצליחו להגלות בימי קדם עם שלם, או רובו המכריע, לארץ אחרת. לא הייתה שום אפשרות טכנית לכך. רוב התושבים נותרו על אדמתם, רק שינו את תרבותם על פי השכבה השלטת, או הכובשת (ולפעמים קרה ההפך, הנשלט כבש את תרבותו של הכובש, כמו היוונים לאחר שארצם נכבשה על ידי הרומאים).
ראיה חדה לכך היא "השתמרות השם". שמות מקומות רבים השתמרו, אף שבמשך שנים היה להם שם שונה. בימי הרומאים והביזנטים, כמה מאות שנים, בית שאן נקראה בכתובים "סיקיטופוליס". לפתע, בתקופה הערבית, חוזר השם "ביסאן". למה? בקרב התושבים חל רצף אתני תרבותי, והם שמרו את השם בשפתם בעל פה. יש עשרות דוגמאות אחרות (לוד ,עכו ועוד). השם "שכם" לא השתמר, כי העיר לא השתמרה. נאבלוס היא "ניאפוליס", שהוקמה סמוך לאתרה של שכם, אשר היה חרב זמן רב.
שכירי חרב, לוחמים ופקידים יוונים, רומאים, ביזנטים או צלבנים, עותמנים, בריטים התיישבו כאן במספרים קטנים יחסית לכלל האוכלוסייה.
לדן – במדינה אחת ללא שיבה התכוונתי לכך שמדינה כזו תסגור את גבולותיה להגירה, פרט למקרים מיוחדים, כלומר לא יהיה בה "חוק שבות" ליהודים או פלסטינים. בלי קשר לפיתרון הרצוי אני חושב שאין בצעד כזה היגיון, מכיוון שהאפלייה בין שני סוגי הפליטי (בשטחים ומחוץ להם) היא מיותרת.
ליובל הלפרין – אציין שגם תמר גוז’נסקי (שאותה אני מאוד מעריך) הזכירה שוב ושוב בנאומיה את "החלטות האו"ם", כאילו שמדובר בגוף בעל סמכויות, כשבפועל החברות בו וההישמעות להחלטותיו היא וולונטרית לחלוטין ע"י החברות, ובמלים אחרות – גןף זה אפילו יותר אמורפי (מימי) מהאיחוד האירופי, ונשלט לחלוטין ע"י ארה"ב.
ההחלטות על התחלת המנדט בחבר הלאומים שקדם לאו"ם, נעשתה באותה צורה שהוחלט כעבור 30 שנה לחלק את המנדט, או כל החלטה אחרת שלו: בהתחלה הבריטים היו צריכים לגיטימציה כדי להשתלט על הארץ, ואחר כך העדיפו להשליך מהם את הנטל הזה. אילו היה מדובר במושבה מסוג אחר היו מחלקים אותה בעצמם כפי שעשו בהודו.
ואגב, אני בספק רב אם הפליטים ירצו להשתייך לאומה הישראלית.
למגיב "לידיעתו" – במדינת ישראל יש השפעות של הגזענות, הקולוניאליזם ועוד תופעות לשיליות, אבל לא יותר מאשר בכל מדינה אחרת, בייחוד מחוץ לאירופה. מאבק בתופעות אלה אינו סיבה לשלול את קיומה של המדינה.
הערה לגבי הבית הראשון-צודק
אבל בזמן הבית השני ובעיקר בזמן ממלכת החשמונאים היה רוב יהודי ברור (חלקו עקב גיור האדומים ובני הגליל שאינם יהודים (לא רוב מוחלט דרך אגב) אבל גם לפני גיור האדומים היה רוב יהודי בארץ.
לעומת זאת,במישור החוף ובערי הדקאפןליס ישבו יוונים והלניסטים.
לגבי הביזנטים-פה אדוני טועה.
בזמן נפילת רומי המערבית היו בארץ ישראל כ 4 מליון איש וכמות היהודים קטנה מאוד עקב בריחה מהמדיניות האנטי יהודית החריפה שניהלו המלכים הנוצרים של בזנטיון,ומהגרים נוצרים רבים היגרו לארץ הקודש.
מרד בר כוכבה הביא לחורבן כללי של יהודי איזור הרי יהודה כך שיהודים במספר גדול נותרו רק בגליל.חורבן המרכז היהודי בפראיה (עבר הירדן) קרה אף הוא בימי הביזנטים ושיא הדיכוי היה בימי הרקליוס במאה ה 7 בא נעשה טבח ביהודי הגליל וחורבן המרכז היהודי שם.
כלומר היהודים איבדו את הרוב בארץ לביזנטים
(ראה סיפרו של אבי יונה "בימי רומא וביזנטיון"). כשהערבים כבשו את הארץ הם יישבו שם מושבות של חיילים משוחררים והקימו את רמלה שהיתה לבירת הפרובינציה.שים לב,לא ירושלים.במאות ה9-10 יתישבו בדואים במספר גדול והערבים אילצו את הרוב הנוצרי בארץ לעבור ערביזציה בשפה ובתרבות. האיסלום המאסיבי אירע רק לאחר מסעות הצלב על ידי הממלוכים הקנאים.
לוד ועכו שמרו את שמם כי התושבים הלניסטים של המקומות הללו קראו להם בשם זה במקביל עם השם ההלניסטי.שכם נהרסה בימי המרד השומרוני ובמקומה הוקמה פלוויה ניאפוליס. מדוע נאבלוס פה נשתמר ופתולמאוס וסקיתופוליס לא נשתמר- ענין לאטימולוגים
עיינתי בעניין רב בחילופי הדברים. אינני חושב שיש יתרון מיוחד לשתי מדינות דמוקרטיות על פני אחת או להיפך. גם 3 או 4 מדינות זה בסדר כל עוד הן דמוקרטיות.
לטעמי השאלה אם על ישראל להתאחד עם פלסטין היא שאלה שצריכה להיקבע על ידי תושבי ישראל ופלסטין. כמובן שמיזוג כזה יש לו השלכות רבות חלקן חיוביות וחלקן שליליות ותושבי שתי היחידות צריכים לחשוב על היתרונות והחסרונות של מיזוג מסוג זה.
גדעון ספירו שואל: האם אפשר לראות בייסוד האוניברסיטה העברית, הטכניון, או התנועה הקיבוצית תוצר האימפריאליזם? כלום אלברט איינשטיין לא תמך בהקמת האוניברסיטה העברית והשאיר לה את ניירותיו המדעיים? גדעון גם מסביר שיש עוד מרכיבים שתורמים לרצונה של אומה ומדינה להתקיים מעבר לרצון האימפריאליסטי. הוא לא השתכנע מהסברי. אם כן אנסה שוב.
אימפריאליזם וקולוניאליזם הן תופעות היסטוריות אך גם מציאות בתוכה חיים בני אדם. אני מנסה לתאר במאמרי את התהליך הקולוניאלי בו נוצרה ישראל. (תיאור כזה הוא כמובן מנוגד לחלוטין לתיאור הקולוניאליזם כ"קונספירציה" שמנסים לייחס לי). בתוך התהליך חיים בני אדם המודעים לו – או לא. הדוגמה הטובה היא המציאות בישראל היום. פשעי המלחמה הנובעים מן הכיבוש (ואין צורך להזכיר שגדעון מוקיע אותם בלהט מוסרי ובאומץ הראוי להוקרה) מתרחשים לעיני התושבים כולם. למרבה הצער והכעס רוב התושבים מתייחסים לכך באדישות והתעלמות או אף מצדיקים זאת. ביניהם נמצאים הפרופסורים להיסטוריה, הסופרים, רוב התקשורת ושדרות העם השונות – גם בעלי הון גם פשוטי העם. כפרטים יש ביניהם ודאי אצילי נפש ואנשים התורמים לחברה; האם כל זה אומר שישראל אינה ארץ כובשת המבצעת יום יום פשעי מלחמה נגד הפלסטינים? (סוגיה נפרדת היא מה אשמת העם במעשי שליטיה, אפשר להחמיר בסוגיה זו או להקל – עיין ערך גרמניה) אבל אפילו תנועת ההתנגדות לכיבוש בישראל אינה מנקה את ישראל ממעשיה. כך היה גם בעבר בכל שלבי יצירת היישוב היהודי, המנדאט ומדינת ישראל. האם האומה לא עסוקה גם בדרים אחרים כפי מזכיר גדעון? אין ספק – אלא – לפחות לדעתי הסיטואציה הקולוניאלית היא בסופו של עניין התשתית של החברה ומשפיעה יותר מכל. והיא המולידה אצל המתכחשים למציאות את האפולוגטיקה הציונית ואיתה את הצביעות. האפולוגטיקה מחפשת בכל כוחה למצוא כל פרט כל בדל של הבדל בין הציונות לבין הקולוניאליזמים האחרים.
הקולוניאליזם הישראלי אינו שונה בעקרון מזה של אחרים. גם האנגלים שבאו לארה"ב בנו אוניברסיטאות בהם למדו ילדי המתנחלים האנגלים אשר חונכו בודאי לשמור ביניהם על המידות הטובות של חברה מתורבתת. הפרופסורים לימדו באותו זמן שחיסול ודחיקת האינדיאנים והעבדת השחורים הן תופעות נורמאליות בחברה מתורבתת – וגם שם חשב רוב העם שזה "בסדר גמור". היום-יום הקולוניאלי התנהל לו בהתאם לחוקים נהוגים – בדומה אצלנו. כל אלה כלל לא סותרים את הנחתך שיש עוד מרכיבים שתורמים לרצונה של אומה ומדינה להתקיים מעבר לרצון האימפריאליסטי. אלא שהתשתית היא קולוניאלית על כל ההשלכות הנובעות מכך.
הישראלי הממוצע גדל על ברכי חינוך ממש טוטליטארי ביחס לציונות. שני דברים הוא לא לומד להשוות את ההוויה שלו לזו בארצות קולוניאליות אחרות ולחשוב מה עובר בראש של הילידים. הישראלי לומד (עוד לפני שלמד לעמוד על דעתו) להזדהות עם סבל המתנחלים היהודים מכל הדורות אבל הוא לא יודע שדורות המתנחלים האנגלים עברו גם כן תלאות לא מעטות, אצלם אפילו הגעתם לאמריקה הייתה בסכנת נפשות (רבים מתו בדרך) ומכת הרעב שלהם אחרי הגעתם הייתה לרוב גדולה מזו של המתנחלים היהודיים. האם זאת הפחית במשהו את האופי הקולוניאלי של הפרויקט האנגלי באמריקה?
את המשמעות האמיתית של הקולוניאליזם חשים על בשרם קורבנותיו – מה זה מעניין אותם אלה אידיאולוגיות פיתחו מדכאיהם.
אין לי מחלוקת עם חלק ניכר מדבריו של שמואל אמיר. ההשוואה שהוא עושה עם המהגרים לארה"ב, עשיתי אף אני לא אחת, אם כי בהקשר מעט שונה, לפיו יש נקודת זמן בה אתה לא יכול להחזיר דברים לקדמותם, גם אם התהוותם היתה כרוכה בפשעים. בחלוף הזמן המהגרים הכובשים הופכים את ארץ ההגירה לביתם, ועם הדור השני השלישי והלאה, המקום הוא ביתם הטבעי. דרך אגב, זו אחת הסכנות שבהתנחלויות. ככל שהזמן עובר ונולדים בהתנחלויות דור שני והלאה הרואים במקום את ביתם הטבעי, פינויים הופך ליותר ויותר קשה. ראה המקרה של צפון אירלנד. לכן יש חשיבות כה רבה בפינוי כמה שיותר מוקדם של המתנחלים.
יש בכל זאת הבדל, לא בלתי משמעותי, בין המהגרים לאמריקה לבין המהגרים הציונים לפלשתינה, ששמואל אמיר מתעלם ממנו.
המהגרים לאמריקה, לא באו לשם בתחושת שליחות לאומית שהם חוזרים למולדתם העתיקה. המהגרים הציונים לפלשתינה נישאו על גבי אמונה יוקדת שלא מדובר בהגירה סתם, בדומה ליהודים או אירים שהיגרו לארה"ב. אלא בחזרה למולדתם ההיסטורית. אמונה זו, סייעה בעדם לעבור את קשיי הקליטה הקשים שהיו מנת חלקם עד להקמת מדינת ישראל.
וכפי שכבר הזכרתי אני מותח קו הפרדה עבה בין מה שהתרחש עד הקמת המדינה ובין מה שקרה לאחר הקמתה.
גדעון ספירו מעלה את הטיעון שיש הבדל, שאין להתעלם ממנו, בין המהגרים הציוניים לפלשתינה שנישאו על גבי אמונה יוקדת לבין הגירה סתם בדומה ליהודים או אירים שהיגרו לארה"ב. הציונים האמינו שהם חוזרים למולדתם ההיסטורית ולכן היו מוכנים לשאת בתלאות הרבות עד להקמת מדינת ישראל.
יש כמה שאלות ביחס לטיעון זה שרק לחלקן אתייחס כאן: הרי כבר הזכרנו בדיון זה שהמתנחלים בארצות אחרות היו מוכנים לסבול לא פחות מאלה שבאו לפלשתינה. אין גם כל עדות שנחישותם של המהגרים היהודיים הייתה רבה יותר משל הפוריטנים באמריקה שככלות הכל גם הם הניחו יסוד לממלכה אף לא קטנה ממדינת ישראל.
בדרך כלל קהיליות מתיישבים קולוניאליות גילו "אמונה יוקדת" ולכידות רבה כלפי הסביבה העוינת של הילידים. לדעתי זה לא המפריד והשונה בין המהגרים היהודיים בפלסטינה לבין האנגלים באמריקה או הבורים בדרום אפריקה. ההפך הוא הנכון זה מראה שוב את הדומה והאופייני בין המתנחלים הקולוניאליים בארצות השונות.
שאלה נוספת: מדוע עלינו להניח שרעיון לאומי ציוני הוא עדיף או בעל עוצמה רבה יותר מרעיונות פוריטנים-דתיים של המתנחלים האנגלים למשל? גם לכך אין לדעתי כל עדות או יסוד.
יחד עם זאת יש להדגיש מיד שבכל הדיונים מסוג זה נעלמים העמים הקולוניאליים עצמם. מה לפלסטינים למשל ולמניעים הציוניים של המהגרים שבאו להתיישב בתוכם, במטרה ברורה לרשת את הארץ? בסיטואציה זו , בכך צריך להודות לדעתי כל בעל מצפון ויושר, הצדק כולו הוא לצד הנדחקים והמגורשים שמולדתם נחרבה לנגד עיניהם.
ברגע שראיתי את זה חשדתי שזה לא באמת בדיל, כי זו פרוגרמה פוליטית קונקרטית מדי: שים לב, המסמך אינו של בדיל בכלל- הם תרגמו אותו מערבית ממסמך של הפת"ח! מה שאפילו מעלה את החשיבות שלו…
חן חן על ההערכה.
אתה כותב שאינך בטוח אם הניתוח יוביל אותנו למסקנות דומות, יכול להיות – אולם אני בטוח שנסכים שהפתרון לקולוניאליזם הציוני-ישראלי הוא הדה-קולוניאליזציה!
לדעתי שמואל צודק.