ניצחונו המפתיע של מזכ"ל ההסתדרות ח"כ עמיר פרץ על הדינוזאור שמעון פרס בבחירות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה, לפחות דוחה את התחזיות על שקיעתה וקבורתה של מפלגת העבודה כמאובן לא רלבנטי. תחת הנהגתו של שמעון פרס הפכה מפלגת העבודה למעין ליכוד ב’. מאז תום מלחמת יוני 1967 עברה מפלגת העבודה תהליך של ניוון רעיוני ופוליטי. ממפלגה סוציאל דמוקרטית (שתמיד היו בה נטיות ימניות, בצד מחויבות כלשהי לסולידריות חברתית) היא הפכה למפלגה שהתערבבו בתוכה ביטחוניזם פראי בשירות הכיבוש והפרת זכויות אדם והשתעבדות לבעלי הון. הכמות המבחילה של גנרלים מושחתים מוסרית עם היבטים פליליים (ברק כמשל) שהתמקמו בהנהגתה, היו ביטוי לניוון ולשחיתות.

פרס נהפך לסנשו פנשו של שרון. גם עתה, בהתמודדותו מול פרץ, על מה הוא התגאה? על דימונה, על שהטביע את ישראל בתוך זוהמה רדיואקטיבית של נשק אטומי ופסולת גרעינית.

עמיר פרץ בא לתפקידו החדש עם גיבנת רצינית של מי שחבר לחיים רמון בהריסת ההסתדרות ולהפיכתה לגוף מדולדל. אולם מרגע שרמון עזב את ההסתדרות ופרץ תפש את מקומו, ניכר שעשה מאמץ להחזיר להסתדרות תפקיד מוביל בהגנה על עובדים וגם החזיר לכותרות את נושא המאבק החברתי. נכון שההסתדרות כשלה בהגנה על בעלי ההכנסות הנמוכות, ולא הצליחה למנוע את ההתעשרות המושחתת של מעטים מחד גיסא וההידרדרות של מאות אלפים לעוני מחפיר מאידך גיסא, אבל אי אפשר לקחת ממנו את הפיכתו לדברה של ישראל הענייה במישור הציבורי.

השילוב של עמדותיו היוניות בתחום הסכסוך עם הפלסטינים (התנגדות לכיבוש ולהתנחלויות) בשילוב עם עמדותיו בתחום החברתי והכלכלי, כפי שבאו לידי ביטוי במאבקו מול פרס, הם פתח תקווה. הקווים המנחים של פרץ בהובלת מפלגת העבודה כמו מאבק בעוני ובהתעשרות המופקרת למען סגירת פערים, העברת תקציבים מהתנחלויות לבריאות, לתעסוקה, לחינוך ולהעלאת שכר המינימום, יבחנו עתה בזכוכית מגדלת. האם כראש ממשלה יבטל את כל ההנחות שממשלת שרון-נתניהו-פרס העניקה לעשירים? האם ימסה כהלכה את המיליארדרים והמיליונרים כחלק מהמהלך לסגירת פערים? האם יסיים את הכיבוש ויפרק את ההתנחלויות? האם יבטל את האפליה והיחס הגזעני כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל? האם יעביר מספר החוקים את חוקי החרום המבישים? האם יקטין את הצבא ואת הוצאות החימוש האדירות? האם יפתח את הכור בדימונה לביקורת ציבורית ובינלאומית? האם יתייחס אל מהגרי העבודה כאל אורחים רצויים שיש להעניק להם זכויות אזרח? האם יבטל את המעצרים המינהליים? האם יעמיק את הדמוקרטיה? אלו מעט מהשאלות המטרידות את שוחרי זכויות האדם. ימים יגידו.

המבחן הראשון הוא ממש כאן ועתה: באיזו מידה יממש את התחייבותו ליציאה מיידת מממשלת שרון.

לפני שיתיישב על כס ראש הממשלה, יש לו עבודה רבה במפלגת העבודה. השאלה הגדולה, שלאיש כרגע אין תשובה עליה, האם בחירתו של פרץ היא לא רק מהפך פורמלי אלא גם מהותי, שפירושה ניקוי אורוות מפלגת העבודה מהגנרלים פושעי המלחמה המושחתים שהתמקמו בהנהגתה כמו ברק, בן אליעזר, סנה, וילנאי, יתום שהם במקביל גם שרתי ההון הגדול.

האם ידע פרץ להראות לשמעון פרס את הדרך לבית האבות של הפוליטיקה הישראלית? אם קריאתו של פרץ בנאום הניצחון שלו לפרס להישאר על ידו "כי אני זקוק לחכמתך", נעשה מטעמי אדיבות, זה לא נורא. אם התכוון לכך ברצינות זהו סימן לא טוב.

בראשית 2003 החלה כהונתו של נשיא ברזיל לואיש אינסיו (לולה) דה סילבה. מדובר במנהיג פועלים ראשון שנבחר לתפקיד נשיא ברזיל. רבים תלו תקוות בבחירתו, אולם עד כה התקוות נכזבו. הפערים הכלכליים בברזיל נותרו על כנם. עניי ברזיל נשארו בעוניים, האלימות ברחובות לא הודברה, השחיתות ממשיכה לחגוג, והעשירים בשלב זה נושמים לרווחה.

האם עמיר פרץ, אם יבחר לראש ממשלה, יהיה מהדורה חוזרת ומאכזבת של דה סילבה, או יבשר את השחר החדש של מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית וסולידריות חברתית שתיתן גט כריתות לכיבוש וללאומנות?

ההפגנות בצרפת

לא צריך להיות מומחה לצרפת בכדי להבין כי ההפגנות האלימות של בני הדור השני והשלישי למהגרים מארצות ערביות ואפריקניות הוא ביטוי של יאוש ממציאות מתמשכת של אפליה, גזענות, מצוקה כלכלית ואבטלה. הדברים ידועים לא רק מצרפת. נסיבות דומות עמדו בין השאר גם מאחורי ההפגנות של ערבים פלסטינים אזרחי ישראל באוקטובר 2000. כמובן שבכל מדינה קיימות נסיבות מקומיות אולם אלה לא מבטלות את המכנה המשותף שניתן למצוא אותו בכל העולם הקפיטליסטי: מיליוני בני אדם, חלקם אזרחים, חלקם תושבים ללא זכויות אזרח, חיים בגטאות מכוערים, בצפיפות, עם אחוזי אבטלה גבוהים וסובלים מיחס מבזה של השלטונות.

בסוף זה מתפוצץ.

האלימות ההרסנית של המפגינים, מבטאת גם כישלון של השמאל. נראה שמפלגות השמאל והאיגודים המקצועיים נכשלו, אינני יודע אם ניסו, לחדור לגטאות ולגייס את הכעס וההתמרמרות לאפיקים של מחאה פוליטית.

אחד העיתונאים בישראל (אינני זוכר כרגע מי) כתב כי ככל שמדובר במוסלמים באירופה, יש גורם מעכב ייחודי לאינטגרציה ומקורו ביחס לנשים. כל עוד מערכות השלטון בארצות אירופה בהן ציבור מוסלמי גדול, יסכימו לראות ביחס לנשים "עניין תרבותי פנימי" הדבר יתרום להמשך ההסתגרות והגבהת החומות.

התופעה מוכרת גם בישראל. משטר ליברלי ודמוקרטי, מן הראוי שלא יהיה ניטרלי בסוגייה זו ויתקוף בכל החזיתות את היחס המפלה לנשים ויגן על זכותן לפרוס כנפיים ולקבוע את חייהן הן בתחום הקריירה האישית והן בתחום חיי האהבה והזוגיות.

חופש הדת ומסורת תרבותית לא צריכות להתפרש כחומה בצורה מאחוריה מתבצעים פשעים נגד שוויון האשה. באירופה זה נוגע בעיקר לציבור המוסלמי ואילו בישראל זה כולל גם נשים יהודיות.

להפגנות בצרפת לֶקח מיוחד גם למשטרת ישראל. על אף שרמת האלימות בצרפת גבוהה לאין ערוך מזו שהיתה בהפגנות אוקטובר 2000 בישראל, המשטרה הצרפתית, עד לכתיבת שורות אלו, לא ירתה במפגינים באש חיה, לא הרגה אף מפגין, וזאת למרות שהיו מפגינים שהשתמשו באש חיה ופצעו שוטרים. עד כה נשמר הכלל שצריך להדריך משטרות במשטרים דמוקרטים: לא יורים על אזרחים מפגינים, גם אם הם נוקטים באלימות.

הפתרון למחסור באברים להשתלה

הילד אחמד אל-חטיב בן ה-12 ממחנה הפליטים ליד ג’נין נורה בראשו על ידי אחד מחיילי הכיבוש הישראלי שעה ששיחק ברובה צעצוע.

חיילי הכיבוש הישראלי אמורים לדעת, לאחר 38 שנות כיבוש, כי בחג עיד אל פיטר ילדים פלסטינים משחקים ברובי צעצוע. ובכל זאת, גם בשנה ה-38 לכיבוש יש חיילים שיורים בראשם של ילדים בעיצומו של החג.

אחמד אל חטיב הועבר פצוע אנוש לבית חולים הממשלתי רמב"ם בחיפה, ושם הודיעו הרופאים לאביו, איסמעיל, כי אין סיכוי לילד, ושאלו אותו אם הוא מוכן לתרום את אבריו להשתלות. האב נועץ במופתי של ג’נין וזה אמר לו שאין בהלכה המוסלמית איסור על תרומת אברים. בעקבות זאת, לא זו בלבד שהאב הסכים אלא אמר "החלטתי לתרום כדי להציל ילדים אחרים, למען השלום ולמען איחוד הלבבות". דברים נאים המחממים את הלבבות. מותר להשתאות לנוכח גדלות הנפש של האב שהסכים כי אברי בנו יתרמו לבני העם שחייליו למעשה רצחו את בנו. אני משער כי יהיו גם ציניקנים שיגידו כי גדלות הנפש מהולה בפחד שמא צבא הכיבוש עוד יהרוס את ביתו בגלל ש"בנו שיחק ברובה".

האם אתם רואים בדמיונכם מתנחל שבנו נהרג מאש של לוחמי גרילה הנאבקים בכיבוש, תורם את אבריו לילדים פלסטינים?

לא זו אף זאת, לא אתפלא אם אחד מרבני ההתנחלויות יוציא פסק הלכה המורה לגרום לילדים פלסטינים מוות מוחי כדי שאבריהם ישמשו להצלת ילדים יהודים.

ברית גזענים

הנה סיפור מהחיים.

ראש ההתנחלות העירונית אריאל ביטל ברית ערים תאומות שחתם עם עיר כלשהי בקרואטיה, משום שהתברר כי ראש אותה עיר הוא אנטישמי.

ואני שואל: הכך יעשה גזען אחד למשנהו?

זכות הקוראים לדעת (1)

שלחתי את התגובה הבאה למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות". טרם פורסם, אולי בעתיד:

יאיר לפיד מקדיש את טורו (28.10.2005) לבנו שהתגייס לצבא. בן השאר הוא מפציר בו להיות גאה על הליכתו לצבא.

אני מתקשה להבין אב שרואה בהליכתו של בנו לצבא בכלל, שעניינו בהרג בני אדם, ולצבא הכיבוש הישראלי בפרט שעניינו בהפרת זכויות אדם, עילה לגאווה.

נראה שמאחורי המהוגנות המרכז אירופית של לפיד מסתתרת לה כנראה איזה שאהידיות מזרח תיכונית.

יורשה לי על כן, להציל את כבוד ההורות, ולפרסם את שכתבתי לקראת גיוסו של בני לצבא תחת הכותרת "חטיפה" ופורסם בטורי ב"ידיעות תקשורת" 31.1.1997 :

"בפברואר ימלאו לבני 18 שנה. בת זוגי ואני גידלנו אותו לשלום ולאהבת אדם, וראינו ברכה בעמלנו. עתה באה המדינה ורוצה לגייסו לצבא ולסכן את חייו למען מטרות שדבר אין להן עם הבטחת שלומה של המדינה. לדידי, זו חטיפה בחסות החוק. ישראל אינה נאבקת היום על קיומה ועל ביטחונה. אלו מובטחים זה מכבר. ישראל נלחמת על כיבושיה ועל התנחלויותיה בגדה המערבית, בעזה, בדרום לבנון ובגולן. איך מונעים את החטיפה? האם יש למישהו עצה?"

כך כותב אב החרד באמת לשלום ילדו.

זכות הקוראים לדעת (2)

בעיתון "הארץ" (4.11.2005) פירסם זאב שיף, הפרשן הצבאי הוותיק של העיתון (דרך אגב, היינו יחד בפסטיבל הנוער הדמוקרטי בהלסינקי, 1962), מאמר בשם "היטלר מטהראן". שלחתי לעיתון את התגובה הבאה, שטרם פורסמה, אולי בעתיד:

ממאמרו של זאב שיף נושבת כמעט קורת רוח מדברי הרהב הנפשעים של נשיא איראן מחמוד אחמדינג’אד "למחוק את ישראל מהמפה". עתה יש לו עילה נוספת להצדקת חימושה הגרעיני של ישראל ועוד עילה למאבק נגד תוכניותיה הגרעיניות של איראן.

חימושה הגרעיני של ישראל, על מאות פצצותיה האטומיות והמימניות, היא אחד המנופים לגירעונה של איראן. הפצצה הישראלית הקיימת היא הרבה יותר מסוכנת מהפצצה הלא קיימת בשלב זה באיראן. בל נשכח את הצהרות השר לשעבר אביגדור ליברמן על יכולתה של ישראל להטביע את מצרים באמצעות הפצצת סכר אסואן ואת הצהרות שרון כי אמנם אין לישראל נפט אבל יש לה אפשרות להרוס את הבארות בסעודיה. אנשי הימין הקיצוני, המתנחלים אביגדור ליברמן ובני אלון, שכבר היה קרובים לכפתור הגרעיני של ישראל שעה שכיהנו כשרים בממשלת ישראל, מתכוננים לחזור אליה במשנה כוח. פצצת אטום בידיהם היא לא פחות מפחידה מפצצה עתידית בידי משטר האייאתולות בטהראן.

המאבק נגד הפיכת איראן למעצמה גרעינית, הוא בעל סיכויים טובים יותר אם ילווה בהפיכת המזרח התיכון לאזור חופשי מנשק גרעיני, שפירושו, שבמקביל למניעת פצצה מאיראן, יש להפשיט את ישראל מפצצותיה שלה. הדרך הבטוחה ביותר למניעתה של מלחמה גרעינית היא, אם לפוליטיקאים בכלל, ולאנשי ימין קיצוני וקנאים דתיים בפרט, לא תהיה אופציה כזו.

זאב שיף שוגה כאשר הוא משווה את נשיא איראן להיטלר. אני מקווה שזו פליטת קולמוס ברגעי כעס וזעם, ולא תוצאה של אי ידיעת ההיסטוריה.

נשיא איראן קרא למחיקת ישראל מהמפה כישות מדינית, הוא לא קרא להשמדת העם היהודי. כבן למשפחה יוצאת גרמניה, כמי שנולד בברלין של הרייך השלישי וכמי שלמד את תולדות גרמניה הנאצית, אני יכול לומר בבטחה כי יהודי גרמניה היו נאנחים אנחת רווחה אילו השלטון הנאצי היה מתייחס אל הקהילה היהודית בגרמניה כפי שהרפובליקה האיסלאמית של איראן מתייחסת לקהילה היהודית בשטחה. לא רק שמובטח ליהודים חופש פולחן, אלא הם אזרחים בעלי זכות בחירה ויש אפילו יהודי אחד בפרלמנט.

כאשר אזרחים יהודים באיראן הואשמו בריגול לטובת ישראל הם קיבלו עונשים פחותים מאזרחים ערבים ישראלים שהורשעו בעבירות דומות, וגם את העונשים המופחתים הם לא ריצו במלואם, ושוחררו שחרור מוקדם.

יש בהחלט מקום להשוואות היסטוריות עם גרמניה הנאצית, אבל הן צריכות להיעשות בהקשרים ובמיקוד הנכונים.

דבריו של נשיא איראן חמורים דיים, לא צריך לגייס לכך את היטלר.

Share on Facebook