חלוקת עיתונים, עבודה שבעבר נעשתה על ידי סטודנטים וצעירים לפני או אחרי גיוס, הולכת והופכת להיות נחלתם התעסוקתית של יותר ויותר אנשי משפחה מהמעמד הביניים בשנות הארבעים לחייהם. רבים מהם אנשים משכילים המועסקים במשרות קבועות, ורבים מהם מחלקים עיתונים כשהם נוהגים במכוניות משפחתיות חדישות. מדובר בעבודה בתנאי ניצול, לרוב בניגוד לחוק עם שכר נטו שהוא פעמים רבות מתחת למינימום, ואף על פי שסביר שעל אדם להיות מיואש מבחינה כלכלית בשביל לעבוד בה, יוצא ששיעור הולך וגדל מהעוסקים בעבודה זו באים מהמעמד הבינוני הלכאורה מבוסס.

מכשיר הפקס במשרדו של מנהל קו חלוקת עיתונים בצפון השרון לא מפסיק לעבוד. רק אתמול הוא פירסם במקומון בעל תפוצה נמוכה מודעת דרושים קטנה למחלק עיתונים, וביממה הראשונה מאז כבר קיבל יותר מ-100 קורות חיים. כשהביקוש לעבודה הוא כה גדול, זה אומר שאפשר לפגוע בתנאים – וזה בדרך כלל מה שקורה. מיהם האנשים שפונים לעבודה כזאת? חלק מהם עדיין צעירים וסטודנטים שחושבים שעדיין יש להם סיכוי להתקבל לעבודה כזאת. אבל מקומם נדחק על ידי אנשים עם פרופיל אחר לגמרי: למה למנהל הקו לקבל לעבודה צעיר חסר אחריות או סטודנט עסוק, כשהוא יכול להעסיק מנהל חנות, מהנדס תוכנה או איש עסקים? אלו אנשים שנטל המס מכביד על מעמדם הכלכלי יותר מאשר כל מעמד אחר, שוודאות תעסוקתית עבורם זה כבר לא מה שהיה פעם; שהמשכנתא והאיום המתמיד של עיקול הדירה מונח באופן תמידי כחרב על צווארם ושמופעל עליהם לחץ חברתי אדיר מכל כיוון לצרוך בהתאם למעמדם בחברה; זקוקים לכל מקור הכנסה שיזדמן להם.

כך נוצר מצב שמחלק העיתונים הקלאסי – אותו נער צעיר שרוכב על אופניים או וספה, מוחלף במחלק עיתונים מסוג אחר לגמרי – אדם מבוגר, שיכול להיות אביו של המחלק מהדור הישן, נוהג במכונית מרווחת, מועסק כבר בעבודה עם שכר גבוה, אך לא מספיק בשביל להתמודד עם הלחצים הכלכליים המופעלים כיום על בני המעמד הבינוני.

העיתונים בישראל עטו על דורשי עבודה אלה כמוצאי שלל רב. הרצון שלהם למקור הכנסה נוסף שמאפשר מספיק זמן גם בשביל עבודה במשרה מלאה הוא כל כך גדול, עד שלפעמים נדמה כאילו הם יסכימו לעבוד כמעט בהתנדבות. כפי שנראה להלן, פעמים רבות זה בדיוק מה שהם עושים. אותו כוח עבודה מיואש ולא מאורגן הוא בדיוק הדבר הנחוץ לעיתונים הגדולים כדי לצמצם בעלויות הייצור וכך לשחרר משאבים להשקעה במיתוג ושיווק – וכולם יודעים שזה מה שבאמת חשוב בכלכלה הפוסט תעשייתית. כלומר, כדי שכולנו נדע מצוין ש"הארץ" הוא עיתון לאנשים חושבים, מישהו צריך לשלם על כך. וזה לא יהיה העיתון.

הזמן שלוקח למחלק עיתונים לסיים קו חלוקה הוא בערך שעתיים. במהלך הזמן הזה הוא מקפל את העיתונים לתוך שקיות ניילון (בחורף חובה עליו לקשור את השקיות – מובן שהוא לא מקבל על זה תוספת שכר) ומחלק אותם לכתובותיהם של המנויים. את רוב הזמן הוא מבלה בנהיגה בתוך שטח עירוני, כלומר, המכונית שלו פועלת במשך כשעה וחצי, כאשר במרבית זמן הנסיעה  המכונית נאלצת לבלום ולהאיץ פעמים רבות – פעולות אשר צורכות כמות גדולה של דלק ואשר מקצרות משמעותית את חיי המנוע. לא עולה על דעתם של העיתונים לפצות את המחלק על הוצאות הדלק והפחת של מכוניתו.

כך למשל מחלק שעובד עבור "גלובס" משתכר נטו כ-1,100 שקלים לחודש על עבודה של שעתיים במשך חמישה ימים בשבוע, שזה 27.5 שקלים לשעה. ניתן להעריך כי מכונית כזו צורכת עד עשרה שקלים לשעת עבודה, כך שהשכר יכול להסתכם ב-17.5 שקלים לשעה – קצת פחות משכר המינימום הקבוע בחוק. אלא שכאן הסיפור רק מתחיל. במוקדם או במאוחר תתגלע תקלה רצינית במכונית כתוצאה מהפחת, שתעלה לשליח כמה מאות שקלים במקרה הטוב וכמה אלפים ובמקרה הרע. יתרה מזאת, לעתים תכופות מנהל הקו אשר נותן לשליח את חבילות העיתונים מאחר, והשליחים נאלצים לחכות לו, לעתים כמעט שעה, בלי לקבל על כך שכר. כמו כן, קורה שנוספים לעיתונים מוספים, כתבי עת נלווים ופרסומות אשר מכבידים מאוד על השליח ומאריכים את זמן העבודה. על פי רוב, גם על כך אין השליח מקבל תוספת שכר.

העיתונים המחולקים בבקרים ("ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"הארץ") מעט נדיבים יותר בשכר שהם משלמים לשליחים שלהם, וגם אם נקזז את מחיר הדלק, לרוב השכר ימצא מעל למינימום. אלא שגם עיתונים אלה גובים מחיר על נדיבותם: שלושת עיתוני הבוקר נוהגים לקנוס (בניגוד לחוק) את השליחים על כל תלונה שמתקבלת מכל אחד מהמנויים. קנס יכול להסתכם ב-30 שקל לתלונה או יותר (תלוי בעיתון ובחומרת התלונה). נוצר מצב בו השליח הוא העבד הנרצע של כל אחד מעשרות מנוייו. המנוי יכול לבקש מהשליח לצאת ממכוניתו, ללכת מאות מטרים כדי להכניס את העיתון לתיבת דואר מסוימת; זכותו של המנוי גם לדרוש שהשליח יעלה עד לקומה האחרונה כדי למסור את העיתון; זכותו של המנוי גם לדרוש שהשליח יעשה סיבוב ארוך מאוד כדי למסור את העיתון למנוי בשעה מסוימת – על חשבון הזמן והדלק שלו. מנויים רבים מנצלים את המצב הזה ומניחים כמובן מאליו שמחיר המנוי כולל בנוסף לעיתון גם בעלות על השליח. אצל מנויים קפדניים, איחור של דקה יגרור טלפון זועם למחלקת שירות המנויים ואיום לבטל את המנוי אם לא ילמדו לקח את השליח החצוף.

ישנם מנהלי קו הגונים אשר סופגים את הקנסות בעצמם, אך לא כולם כאלה. מה שכן, על מנהל הקו מופעל לחץ אדיר לגרום לשליחים שעובדים עבורו ללכת בתלם. לעתים הלחץ מעביר את המנהלים על דעתם והיו מקרים בהם מנהלי קו היכו שליח שלא ציית לציוויי המנויים.

בשנתיים האחרונות, בהן חלה עלייה משמעותית במחיר הדלק, לא הורגשה כל עלייה בשכר של השליחים. להפך, ידוע לי שעיתון "הארץ" חשב אפילו על הורדת השכר, אך חזר בו אחרי ששוכנע בידי מנהלי הקווים. מנהל הקו ששוחחתי איתו התפאר שלאחרונה הוא העלה את השכר של עובדיו בשקל לעיתון, אחרי 4 שנים שכלל לא העלה את השכר. אם נתחשב באינפלציה ובעיקר בעלייה המטורפת של מחירי הדלק באותן שנים, נמצא שלקרוא לאותה הצמדה חלקית למדד "העלאת השכר" זה לא יותר מייפוי המציאות, שלא לומר שקר גס.

מדוע אם כן, דווקא אנשים מבוססים כלכלית מכפיפים את עצמם להשפלה הזאת? ראשית, הם לא עושים זאת לאורך זמן: תחלופת העובדים גבוהה מאוד ואין בכך פלא. לעיתונים עצמם התחלופה לא מפריעה, כי על כל אדם שעוזב, יש עוד עשרות שילחמו על מקומו. ההכשרה לוקחת ימים ספורים והיא ממילא על חשבונו ואחריותו של מנהל הקו. שנית, כאמור, אין להם ברירה. הפיתוי של הכנסה נוספת בשעות עבודה מעטות כה חשוב להם, עד שהם משתמשים בטכניקות פסיכולוגיות על מנת להדחיק את העובדה שאי אפשר באמת לקרוא לחלוקת העיתונים בשם "הכנסה". כך למשל, שמתי לב לנטייה של שליחים לראות את צריכת הדלק במונחים של קילומטרים ולא במונחים של זמן פעולת המנוע. ממבט ראשון קו חלוקה של 15 ק"מ בלבד, נראה כאילו יקח כמות מזערית של דלק. אך הם מתעלמים מהעובדה שבתוך 15 הק"מ האלה, המנוע פועל שעה וחצי ומבצע פעולות מעבר לכוחותיו. מוזר שאנשים משכילים ונבונים לא הבחינו בכך. כמו כן, הם מייחסים קלקולים במכונית לבעיות שהיו ברכב עוד לפני העבודה, בלאי טבעי או פשוט חוסר מזל. לוקח להם קצת זמן להבין שלאחר העסקתם כשליחים, מספר הביקורים במוסך גדל מאוד. גם כשהם מבינים זאת, הם פעמים רבות חייבים להמשיך לעבוד בחלוקת עיתונים כדי שיוכלו לשלם את הוצאות תיקון הרכב. כך השליח למעשה כלוא במעגל קסמים אינסופי: המכונית מתקלקלת בגלל העבודה, הוא חייב להמשיך לעבוד כדי לשלם על התיקון ועד שיגמור לשלם עליו, המכונית תתקלקל שוב.

משרת מחלק העיתונים היא הבור שנדחפים אליו בני מעמד הביניים, אשר העומס החברתי עליהם מאלץ אותם לעשות הכל למען אותה הכנסה נוספת. מה שמייחד משרה זו ממשרות נצלניות אחרות הוא לא רק ממדי הניצול, אלא בעיקר כוח המשיכה שלה דווקא כלפי אנשים שנחשבים מבוססים כלכלית. זה הופך משרה זו לאינדיקטור חברתי רב ערך שיכול ללמד על קשיי הקיום שחדרו גם אל בני המעמד שמחזיק את המדינה על כתפיו וגם על הדרך בה גם קשיים אלה מנוצלים על ידי חברות הענק. מחלקי העיתונים הם לא אנשים עניים, ואינם תלויים בחסדי הקצבאות. אבל הם נלחמים בשיניים ובציפורניים כדי לא להפוך לכאלה, ובחברה בה רוב הציבור נרמס על ידי חברות ענק שמנצלות אותו, הן כשכיר והן כצרכן, זה הולך ונעשה יותר ויותר קשה, וכפי שנתוני העוני מראים, לא כולם יצליחו בכך וכל חלוקות העיתונים שבעולם לא יעזרו להם.

Share on Facebook