"גן עדן עכשיו" איננו הסרט הפלסטיני החשוב ביותר שצולם בשנים האחרונות, אבל הוא שווה צפייה ויכול לעניין בעיקר כל מי שצופה במחבלים מתאבדים בטלוויזיה ושואל "למה?". הבמאי הישראלי-פלסטיני האני אבו-אסד עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר – הסרט אמין, בנוי היטב, משוחק בצורה מרשימה וערוך באופן מקצועי. למעשה, אין שום סיבה שלא להקרין את הסרט הזה בערוץ 2, ערוץ 10, הערוץ הראשון או כל ערוץ עברי אחר.
התסריט מתמקד בחאלד וסעיד, שני חברים המתגוררים בשכם. שניהם צעירים, חילונים, מפוכחים, מתוסכלים ומשועממים. המציאות בשכם מביאה אותם לכדי ייאוש. השניים מגדירים את מצבם כ"חיים-מתים". אחד מהם מפוטר מעבודתו במוסך. השני ממשיך לעבוד שם, ואפילו מתאהב בבחורה שהגיעה לעיר מחו"ל. אלא שהם נבחרים כמעט באקראי על ידי ארגון מחתרתי לשמש כמחבלים מתאבדים, להתפוצץ בתל-אביב ולנקום את דמם של לוחמים פלסטינים שנהרגו על ידי צבא הכיבוש הישראלי.
האדם שמאחורי המחבל המתאבד
"גן עדן עכשיו" איננו הסרט הישראלי הראשון העוסק במחבלים מתאבדים. הקדימו אותו יצירת המופת התיעודית "הילדים של ארנה" או "נקם אחת משתי עיניי", גם הוא פרויקט תיעודי. עם זאת, "גן עדן עכשיו" היא יצירה בדיונית, אמנותית, ולא תיעודית. למרות הרקע האמין שלה, למרות הצילומים שחלקם נערכו במיקום אותנטי (בשכם) ולמרות שהשחקנים הישראלים-פלסטינים מכירים היטב את הנושא, עדיין מדובר בתסריט כתוב מראש, שתפקידו ליצור היגדים משמעותיים על המציאות בעזרת עלילה בדיונית, משחק מקצועי, חוש הומור ומקוריות אינטלקטואלית. זו משימה מורכבת יותר, שגם זוכה לתשומת-לב רבה יותר.
כדי להבין את הסיפור שמנסה "גן עדן עכשיו" להעביר, צריך להתמקד בהבדלים שבין שתי הדמויות המרכזיות. חאלד, שפוטר מעבודתו ומשדר כעס רב, הוא לכאורה המתאבד הקלאסי – מתוסכל, לוחמני, זועם; חברו, סעיד, נראה מתאים פחות למשימה: יש לו עבודה, הוא צריך לפרנס את אימו כיוון שאביו מת, הוא מאוהב בבחורה אמידה. אך התסריט לא נכנע למובן-מאליו, ובודק לעומק את המניעים האמיתיים של כל דמות – לכן גם פעולותיהם של שני החברים שונות לגמרי. הסיבות העמוקות למאבק הפלסטיני, על פי אבו-אסד, אינן טמונות בשנאה עיוורת או דחף בלתי-נשלט לנקום. המתאבד, לפיכך, הוא אדם עצמאי המודע לתוצאות מעשיו. הוא אינו מאמין בגן-עדן. הוא מאמין בעשיית צדק – יצירת מאזן-כוחות בין הכובש לנכבש, שיוביל את הכובש למסקנה שעדיף לסגת.
יותר מכל, הסרט מבטא אמירה הומניסטית, אנושית, קוסמופוליטית – יש אדם מאחורי המתאבד, מאחורי הלוחם, החייל, אפילו מאחורי "הטרוריסט". האדם מעניין את הבמאי אבו-אסד יותר מכל, במיוחד כשהוא חותר כנגד הדחף הקיומי הראשון – לשרוד. הוא מודע לדיון הציבורי סביב הלגיטימיות של המתאבדים, והסרט דן בנושא זה בצורה ממצה. התסריט נלחם, למעשה, בכל מה שהוא בלתי-מציאותי: הוא אינו רואה במתאבדים "גיבורים" אך אינו מזלזל בהם; הוא לא מוכן לראות ב"טרור" תופעה דתית, איסלאמית. הנה כמה מלים לועזיות: הסרט נאבק במיתולוגיזציה של הסכסוך; בגלוריפיקציה של המוות; בהירואיזציה של הלחימה; בהפשטה של הפוליטיקה. זה לא מאבק של מוסלמים עניים כנגד יהודים עשירים – זה מאבק נגד דיכוי.
ההתאבדות של הצעירים הפלסטינים, ע"פ "גן עדן עכשיו", היא חלק אינטגרלי מן המאבק הפלסטיני לעצמאות ולחופש. הדרכים הלגיטימיות למאבק – הפגנות, עתירות לבית המשפט, עסקנות פוליטית – לא הוכיחו את עצמן. לראיה: העולם כולו עומד נדהם מול הנכונות של הפלסטינים הצעירים להתאבד באוטובוסים, במרכזי קניות, בשווקים וברחובות. לצה"ל אין תשובה. לחברי הכנסת מן הימין אין מה לעשות מלבד להסית נגד "האויב", להפוך אותו לשטני, תת-אנושי, מופשט. הסרט נותן למתאבד פנים, זהות, רקע, משפחה, יכולת רטורית, מראה אנושי והתנהגות מתקבלת על הדעת. כך קשה יותר להקיא אותו החוצה מן הדיון הציבורי.
הסצינה המשמעותית ביותר בסרט מתרחשת כאשר סעיד, אחד משני המתאבדים, מסביר למנהיג הארגון המחתרתי מדוע אפשר לסמוך עליו שיבצע את הפעולה. הוא מספר לו על הרקע המשפחתי שלו: אביו היה משת"פ, ולכן הוצא להורג על ידי בני עמו. הוא רואה באביו אדם טוב שנכנע, ולא מוכן לחזור על הטעות. הוא הגיע למסקנה שמנהלי הכיבוש חייבים לשלם מחיר כלשהו על גיוסי המשת"פים למען שימור הכיבוש. הנאום השקט, הרציונלי והמשכנע של סעיד חושף את ההגיון הפנימי של המתאבדים: גביית מחיר הכיבוש מן הציבור הישראלי.
"גן עדן עכשיו" פונה לקהל שלו מתוך הנחה מוקדמת שהוא מכיר את תולדות הכיבוש. הסרט לא מנסה להסביר מדוע הציבור הפלסטיני מתקומם כנגד הצבא הישראלי, ולא מתיימר לגולל את ההיסטוריה הארוכה שקדמה לנסיונות ההתאבדות הראשונים. הוא רואה בפשעי הכיבוש עובדה מוגמרת: התסריט לא מכיל סצינות שבהן החיילים ומפקדיהם מתעמרים בפלסטינים. מלבד כמה מחסומים, בום על-קולי וג’יפ שמפטרל ליד גדר ההפרדה – צבא הכיבוש אינו מורגש. המצוקה הפלסטינית, לעומת זאת, מומחשת בדרכים אחרות, מעודנות יותר: הפער הכלכלי האדיר בין גורדי השחקים של תל-אביב ובין שכונות העוני של שכם ממחיש את תוצאת האפליה. לבחירה זו של יוצרי הסרט יש יתרון: היא ממקדת את הסרט במוטיב ההתאבדות; אך יש לה גם חיסרון: צופה "נייטרלי" לא יבין על מה כל הבלגן. זו פשרה קולנועית שאפשר לחיות איתה.
יפה לראות כיצד אבו-אסד מנסה לחמוק מכל קלישאה קולנועית. קחו למשל את נאום ההתאבדות המצולם שכולנו מכירים מאמצעי התקשורת: בעזרת תרגיל מחוכם של מצלמת-וידאו שאינה עובדת כשורה, מצליח הבמאי להוכיח את הזיוף שבו; הנאום הופך למגוחך, לא רק בגלל שהוא מוקרא מן הכתב, אלא גם בגלל שגיבורו נזכר לפתע במסנני-מים שראה בחנות זולה ומודיע על כך לאימו דרך הוידאו. הנאום, לפיכך, אינו משקף את עמדתו האמיתית של האדם שמאחורי מטען הנפץ – זה ברור כשמש. בנסיונותיו של התסריט לחדור למניעים האותנטיים של המתאבד, הוא מסנן החוצה את השקרים שלא מחזיקים מעמד: התעמולה הפשטנית, הרטוריקה האיסלאמית, ההכרזות הבומבסטיות – הן נזרקות החוצה עקב חוסר אותנטיות. "גן עדן עכשיו" מותיר אותנו עם האמת האנושית הקשה שאיתה יש להתמודד בהגינות.
"גן עדן עכשיו" הוא סרט חשוב לצפייה, למרות שאינו מתיימר לכסות את כל היבטיו של המאבק הפלסטיני. הוא מניח מראש שכל עוולות הכיבוש ידועות לנו, ובכך הוא עשוי לאבד חלק מכוחו מול קהל שאינו בקיא בתולדות הכיבוש. הפער הדק בין הבנה ובין לגיטימציה – זהו התחום שבו נע התסריט. ניכר שיוצרי הסרט עבדו קשה על מנת לחדור אל מניעיהם האמיתיים של המתאבדים, תוך הפגנת מודעות מלאה למורכבותה של הדילמה. התוצאה הסופית היא סרט שלא ניתן לפטור אותו כתעמולה פשטנית גרידא, ולכן הוא מצליח לאתגר את מי שעדיין לא הפנים את משמעותו של נשק ההתאבדות במאבק כנגד הכיבוש בשטחים.
יפה שאתה ושלומי אלדר יודעים כל-כך טוב איך פועלות היחידות המיוחדות בשטחים.
אבל מה לעשות ואני בעוונותי הרבים הייתי לוחם בשטחים ברוב שרותי הצבאי, כולל
תקופה באחת היחידות שהיזכרת.
אז נכון, אני אמנם לא כתבתי ספר אבל אני מכיר את המציאות לא פחות טוב ממר אלדר, אם לא יותר טוב.
בכל שרותי שם לא הייתי נוכח ואפילו לא שמעתי על איזושהי פעילות שמטרתה פגיעה ישירה באזרחים (ואני לא מדבר עכשיו על עצם הכיבוש והשלכותיו). פשוט אין דבר כזה.
למרבה האירוניה בכל יחידה מתנוססת תמיד "רשימת מטרות" שבדרך כלל נראית כך:
1. סיכול פח"ע (פיגוע חבלני עוין) בגזרה
2. מניעת חדירת פח"ע לישראל
3. שמירה על שיגרת החיים בגזרה.
מאז בגרתי והתפכחתי, הבנתי את האבסורד והטרגדיה כאן.
כשאתה חייל הניצב מול רשימת מטרות כזו אתה לא שואל שאלות כי הן לא מתעוררות והכל נראה נכון.
דווקא עבודת היחידות המיוחדות דומה מאוד לסיכול ממוקד והנזק שעלול להיגרם לאוכלוסיה הוא מינימלי.
מקבלים מידע מהשב"כ והולכים לתפוס את המבוקש.
אם הוא עם נשק ומתפתח קרב – אז מתפתח קרב בו יכולים להיות נפגעים לשני הצדדים, אבל תמיד מעדיפים שזה לא יקרה.
כמובן שהיום לא הייתי עושה זאת. אני מבין שאין מושג לאף אחד מהיכן מגיע המידע על האיש וכמה הוא מבוסס?
עד כמה הוא מסוכן? ועד כמה עצם השהות שלי שם הפכה אותו למסוכן?
אז הייתי בטוח שאני עוצר מחבל וזהו בדיוק מה שרצו שאני אחשוב.
זה הרי אינטרס של המערכת הבטחונית והפוליטית שהדברים שאתה מתאר (הרג חפים מפשע וכד’) לא יקרו.
זה בדיוק הדבר הנורא בכיבוש שלנו – שהוא לא עושה טבח ולא הורג אזרחים בכוונה.
וכך השהיה של צה"ל בשטחים נראית בעיני החיילים ובעיני הרבה ישראלים כמין דבר טבעי שיכול להימשך עוד ועוד.
לוקח לחייל כמוני המון זמן להבין שדברים כאן עקומים ולפקפק בעצם השהיה שלנו שם.
כשאתה מתאר את פעילות צה"ל שם אתה מפספס.
במקום לסלף את המציאות ולתאר מעשי טבח ורצח חסרי אבחנה (שלא קיימים במציאות) ובכך לאבד מיד את תמיכת אלו שקצת כן יודעים מה קורה, צריך לתאר את מציאות הכיבוש כמו שהיא – הרבה יותר פשוטה ואפורה, יום-יומית ונוראית.
תאמין לי שהבנתי זאת לבד, לא צריך ערימות של גופות כדי לדכא, להשפיל ולפגוע.
זה צריך להיות כיוון ההסברה.
בתשובה לקורא:
חיפוש משמעות בחיים, אבדן תקוה, שעמום (אם כל חטאת), פחד מפני מה שטופלר כנה "הלם העתיד", אבדן עכבות מוסריות, פריצת מוסכמות חברתיות, צורך בפרסום ועוד הרבה מניעים שונים.
אם כונתך ב"כיבוש" הוא הכבוש הישראלי של שטחי יו"ש ועזה ,כמובן שאין למה שקרה במגדלי התאומים, בספרד ובלונדון שום קשר לכבוש.
מאבק תרבותי? תלוי כיצד אתה רואה זאת. אם מרידות נעורים ונטיות התאבדות של צעירים הן חלק ממאבק תרבותי, אזי בהחלט כן. אבל "השמדת המערב"? נראה לי שתאור כזה מחמיא יותר מדי לחבר’ה האלה עם הקצת חומר נפץ. מעבר לזה שאי אפשר להשמיד את המערב בעולמנו, הרי שכל הנסיונות לצייר את מצבנו הנוכחי כמלחמת גוג ומגוג לא תורם רבות לאף אחד, זולת ליצרני הנשק ומשלחי המתאבדים.
האם מישהו יכול להסביר את מניעיהם של אלה שהתאבדו בניו-יורק (אסון התאומים), ספרד ולונדון? האם גם כאן מדובר בתגובה לכיבוש? או שמא ההתאבדות בישראל – ובחו"ל, והן חלק ממאבק תרבותי גדול יותר, שמטרתו היא להשמיד את המערב?
אסי, במסגרת עבודה שהיתה לי פעם עברתי על עשרות עדויות של חיילים בשטחים. לא רק בשנים האחרונות, אלא גם בשנות השמונים והתשעים. זה הכל אותו סיפור – פשעי מלחמה כתוצאה מאופיו של הכיבוש, ההתנחלויות וההזנחה של המשטר הצבאי. האוכלוסיה האזרחית פצחה במרד גלוי שנמשך עד היום – וכל הפח"ע זה פשוט מרד נגד שלטון של דיכוי אלים. בזה מסתכם הסיפור, ובלי ארה"ב מזמן היינו יושבים בהאג.
לאורי ברייטמן,
אז יש או אין טבחים חסרי אבחנה של אזרחים?
כי אם אין אז כל מגדל הקלפים המגוחך שהקמת על הפלסטינים המשיבים לכובשיהם באותה מטבע קרס בדממה.
הכיבוש הוא פשע גם בלי השקרים והסילופים הנלעגים הללו ופעולות הרצח ההמוני של הפלסטינים הן פשע בלי שום קשר לאם יש או אין כיבוש.
זה סמפטום די נפוץ אצל אנשים שחושבים באופן דיאלקטי "רציונלי" באופן אובססיבי, הם מאבדים את האנושיות שלהם ומשם קצרה הדרך להצדקת רצח מטווח קצר של ילדה במיטתה (קיבוץ מצר) בערימות חמימות של פרופגנדה שקרית.
אני לא יודע אם יש טבחים חסרי הבחנה או אין בצה"ל, אבל גם אני הייתי חייל קרבי פעם וכ"ו. אפילו לא כל כך מזמן.
פעם אחת חברה באיזה סיור אצלנו בגיזרה פתחו באש על שוטרים פלסטינים והרגו שלושה מהם, ואחרי זה ברדיו שמעתי ש"חיילינו הגיבו לאש שנורתה" וכ"ו, הרבה פעמים ראיתי איך כאמצעי ענישה יורים על דודי – שמש וגם מדי פעם פוזלים עם הנשק תוך כדי לפה ולשם, שמעתי יותר מפלוגה אחת שרה בגרון ניחר "מוות לערבים", ולפחות פעם אחת היו במקום גם ערבים ששמעו זאת, ראיתי ואני יודע על מכות, קללות, השפלות, הרס של ציוד, גניבה, לקיחת שוחד וסחיטה באיומים מצד חיילים במחסומים, ראיתי מפקדי פלוגות ומגד"ים נותנים תדריכים לפני יציאה לכיבוש עיר/כפר שאומרים במפורש שמי שנע בשטח ואינו מכוחותינו הוא "אין לו מה לחפש שם", (והכוונה הייתה ברורה לכול הנוכחים, בלי הבדל דת גזע מין ודפ"ר), אני מכיר אנשים שיש להם ברפרטואר דברים להתגאות בהם כמו "שתי מחבלים, ילד וזקנה", ואני אישית גם לא מציע לקחת ברצינות את ההגרה מחבלים, מדובר בשתי גברים שאולי גם ניסו להתנגד בנשק לכיבוש. יש לי בסטוק עוד כהנא וכהנא מטעמים וזה רק ממה שלי יצא לראות ולשמוע בתור חייל.
לאורי ברייטמן,
בינתיים הספקתי לראות את הסרט. אכן לא קולנוע גדול, אבל קולנוע חשוב (גם אם בשפה קולנועית לא אחידה).
תודה על ההמלצה, והנה אחת אחרת בתמורה…
— קישור —
מה בדיוק "הומנסטי" להראות שיש אדם מאחורי המחבל המתאבד?
לפי אותו הגיון זה "הומניסטי" להראות שיש אדם מאחורי פשיסטים ,נאו-נאציים, כהניסטים,אנטישמים,גזענים,פדופילים, אנסים וכו’.
בעיני מדובר ב"חוסר הומניזים" קיצוני או ליתר דיוק מדובר ב "פוסט-מודרניזים" בצורתו המכוערת ביותר.
אתה שאלת "מה בדיוק ‘הומניסטי’ להראות שיש אדם מאחורי המחבל המתאבד?".
התשובה היא זו: אם תבין מה גרם להיטלר לחשוב שהיהודים הם דבר נחות, אולי תצליח למנוע מהיטלרים נוספים בעתיד לעשות אותה טעות. אם תצליח להיכנס לנעליו של העבריין או הטרוריסט או הלוחם או המתאבד, תצליח להתמודד עם שורשי התופעה וכך למנוע אותה בעתיד.
בדיוק כפי שפסיכולוגים וקרימנולוגים עובדים קשה מאוד כדי להבין רוצחים, אנסים ושאר "פושעים" (מילה מכובסת לאנשים שלא מסוגלים להתמודד עם המציאות המשפטית), כך אדם נבון צריך להבין מדוע פלשתינאים מוכנים להתאבד בשביל עצמאותם. מי שלא מבין את המחלה, לא ימצא לה תרופה.
אז זהו שלא,
אנו מבינים מדוע היטלר חשב שהיהודים הם עם נחות, הייתה ברשותו תורת "מדעית" רציונלית ומנומקת לעיל ולעילה הממיינת את מיני האדם לפי גזעם. לפי תורה זו היהודים הם נחותים ולכן ראויים להשמדה. עכשיו שהבנו את זה במה זה עזר לנו? האם אתה חושב שהיית מסוגל להסביר להיטלר שהוא טועה? שמישהו מסוגל?
או בוא נקח את דוגמת האנס או כפי שקראת לו האיש שלא מצליח להתמודד עם המציאות המשפטית(כלכך נקי פוליטית שאי אפשי לעמוד בסרחון).
האנס מיודעינו אנס שלוש ילדות בנות, שתיים בנות תשע ואחד בת שבע כולן בנות משפחתו המורחבת, ההסבר שלו היה שהלבוש שלהן היה פרובוקטיבי והן בכלל פיתו אותו. אתה יכול למצוא לו תרופה? האם ההסבר שלו הועיל לך באיזשהו אופן? האם ידוע לך שפדופילים למשל חוזרים לסורם ביותר מ95 אחוז מהמקרים?
יש לך תרופה בשבילם?
או למשל הגנגסטר, איש עשיר, רב עוצמה המפעיל מנגנון סחיטה, זנות, הימורים ומסחר לא חוקי. האם אתה מר ברייטמן הנבון יכול לשכנע אותו בטעותו? מדוע הוא טועה בכלל? האם הוא לא מסוגל "להתמודד עם המציאות המשפטית" או שמה המציאות המשפטית קצת קטנה עליו? באמת קשה לך להבין אותו? האם ההבנה שלו תועיל במשהו?
ולסיום המחבל המתאבד, סייבורג, חציו אדם חציו מטען. פצצה מונחית עם מנגנון ניווט סינפטי. אדם שרצון הנקמה שלו עיוור אותו לגמרי וכל שנותר היא שנאה יוקדת. בא הבמאי המדובר והראה לנו שהמתאבד הוא גם אדם. אז מה? גם המפעיל של תא הגזים באושוויץ היה אדם, ביג פאקינג דיל. גם אייכמן היה אדם, מערבי, משכיל, מנומס ומעודן עם רגשות ואהבות וחלומות אז מה? בני אדם יכולים להיות מפלצות נאלחות בלי שום בעיה מיוחדת. אני חושב שכבר כל מי שפגש\ה את ג’ינג’יס חאן וצבאו בדרכם הבינ\ה את זה.
כיצד ההבנה הזו תורמת? מדוע היא הומניסטית?
מדוע זה חשוב בכלל? העובדה שמתאבד הוא אדם המכיל את כל המכלול והמורכבות האינושית היא כלכך טריויאלית שרק אדם "נבון" או לחילופין "נאור" עלול לחשוב שהיא בעלת משמעות כלשהי.
הסרט קשה לצפייה לכל אדם אינטליגנטי. משמעותו של הקרנת סרט עם פעלולים רגשיים שנושאו הוא רוצחים, מרחיק מעבר לקונפליקט הפלסטיני-ישראלי.
הוא מעלה את השאלה מה מרגיש הרוצח לפני ביצוע מעשה הרצח? גורם לנו להזדהות עם הגיבור הרוצח. גורם לצופה להבין כי רצח זה לא רע בנסיבות מסויימות. הרמה המוסרית של הסרט מסוכנת לאנושות כולה. רוצח הוא לא גיבור גם אם הוא חייל לא לכך השמאלנות מטיפה?