אנחנו האנשים, הננו מעבר לכל דבר אחר, יצורים חיים. מן הבחינה הזאת, אין ולא יכול להיות שוני מהותי בינינו לבין כל האחרים החיים עלי אדמות. גם אנו מכורים לשימור חיינו, משך חיינו ואיכותם. בלשוננו האנושית אנו קוראים לכך אנוכיות שבמידתה הזאת היא טבעית וחיובית לחלוטין.
אולם לנו, לאנשים, ישנה תכונה אחרת האופיינית רק לנו. אנחנו יצורים חברתיים המודעים לחברתיותם, או כפי שלמדנו מרקס: הוויתנו החברתית קובעת את הכרתנו. מן הבחינה הזאת אנו חורגים ממה שהוא רק טבעי, כמו יחס לעצמנו ולבני משפחתנו (כאשר גם כאן יש לא מעט חריגות), ובוחרים לעצמנו מערכת ערכית שאנו מאמינים בה: רכושנית, לאומנית, דתית או אוניברסלית. מערכות ערכיות אלה אינן טבעיות ובוודאי שאין הן טבעיות בעיקרן. אלה הן בחירות רציונליות שרק בני האדם מסוגלים להם. רציונליות זו אינה סותרת את האמוציות המתחברות אליה, ובוודאי שאינה מבטלת את טבענו האנוכי.
אולם אלה מבין האנשים שבחרו להאמין במערכת הערכים האוניברסלית, ולחיות בהתאם לה במידת יכולתם, נמצאים תמיד בקונפליקט, במידות שונות כמובן, עם טבעם, עם אנוכיותם. המערכת הערכית האוניברסלית פשוטה להגדרה וקשה למימוש מאין כמוה: הבוחר אותה לעצמו מאמין בשוויון ערכם של האנשים כולם, ובסולידריות המחויבת תמיד עם המקופחים שביניהם. כמובן שסולידריות זו, מצליחה או כושלת, אפשרית יותר וחיונית יותר, בתחומים הקרובים יותר למי שבחר בה, אם כי עקרונית היא מקיפה את הגלובוס האנושי כולו.
כללית נכון לומר כי השמאל החברתי כולו, במידות שונות של עקביות, בחר במערכת הערכים האוניברסלית בה הוא מאמין ולאורה הוא פועל. כמובן שמידת דבקותו בשוויון ובסולידריות, קובעת את מידת שמאליותו ואת מידת האמת שבהגדרתו כשמאל. סימן ההיכר הזה חל לא פחות כי אם יותר על השמאל הרדיקלי.
שמאל רדיקלי מצטיין בכך שהוא אינו מסתפק ב"להיטיב" את המצב הקיים כי אם חותר לשנותו מן הייסוד. מטרה זאת, הקשה כל-כך להשגה, מחייבת אותו לדבוק בערכים של שוויון וסולידריות בכל מאודו. אולם דווקא כאן, הוא נתון בקונפליקט: גם אנו, האנשים הרדיקליים, הננו אנשים, וככאלה איננו מסוגלים לנתק את עצמנו מתכונתם הטבעית של כל האנשים. הקשישים שבינינו יודעים זאת היטב מניסיונם עם עצמם ועם שותפיהם בכל שנות פעילותם. הניגוד הזה בין "הטבעי" ובין "הרציונלי" מתגלה לא פעם בתוך תוכו של השמאל הרדיקלי. אנחנו, המסבירים תמיד את חשיבותם של הערכים האוניברסליים לאנשים אחרים, הדוגלים בערכים אחרים, כגון לאומנות ואי-שוויון בין אנשים ועמים, איננו עומדים לעיתים בניסיון עם עצמנו ביחסנו עם חברים ושותפים למאבק, כאשר הטבעי שבנו גובר על האוניברסלי.
מה למדתי
אחרי למעלה מחמישים שנות פעילות בשמאל הרדיקלי בגווניו השונים, למדתי כמה דברים שאת תמציתם אני מוצא לנכון לספר. לפני כל עניין אחר, אני מתחיל קודם כל בעצמי, בקונפליקט שבתוכי בין הטבעי לרציונלי, בין האנוכי לאוניברסלי. הקונפליקט הזה קרוב אלי יותר מלכל אדם אחר, ועליו יש לי אחריות עליונה. מן הראוי שאשאל את עצמי תמיד היכן טעיתי; איפה חצו "הטבעיים" שלי את הקו האדום שבינם ל"רציונליים" שבחרתי לעצמי מימים ימימה כמורי דרך? אני יוצא מתוך הנחה שבעולם שבו אני חי שולט עדיין הרוע המתוחכם, המטפטף למוחותינו ללא הרף את ערכיו "כי זהו טבעו של העולם".
מניסיוני למדתי כי הקונפליקט הזה מטפטף בהכרח גם אלי וגם אל החברים בשמאל הרדיקלי. על-כן, עם השנים, אני משתדל בנושאים הנתונים בוויכוח, להקשיב לדעות הרדיקליות השונות, ולקבוע לעצמי מהי בעיני הדרך הנכונה בעניין הנדון. אם אני משנה את דעתי עם הזמן, למדתי לומר כי טעיתי; ולא, אני דבק בדעתי גם אם היא נחלתם של מעטים, גם אם רק אני דבק בה.
למדתי גם לשמור במידת יכולתי על החברות, לאו דווקא האינטימית, החברות במאבק והנאמנות לחברים אחרים בשמאל. השמאל הזה, הרוצה לשנות את המציאות הרעה מיסודה, נתון בדרך כלל במצור, אם כי הוא מצליח לפרוץ אותו מדי פעם ובנושאים חשובים יש לו לא פעם שותפים מעבר לו, בחוגים שמאליים וליברליים באמת, שאינם שותפים לו ברדיקליותו הכוללת. אולם דווקא תוך כדי שיתופי הפעולה המבורכים בין החברים הרדיקליים לאחרים, קורה לא פעם שהמצור עלינו נפרץ בכיוון ההפוך, ורעיונות ומעשים הזרים לנו, פורצים אלינו ולא אנחנו אליהם. מניסיוני למדתי כי פריצות כאלה מסוכנות לנו מאוד וראוי לזכור את פילוגה של מק"י ב-1965, פילוג בו לקחתי חלק לצערי. עתה אני עושה כל מה שביכולתי כדי למנוע את היווצרותה של חזית ביני לשותפים שמחוץ לשמאל הרדיקלי, כנגד חברי.
דבר זה איננו קל כלל משום שבראש סדר העדיפויות עומדת תמיד האמת כפי שאני רואה אותה; יכולה להיות דווקא בשותפות הזאת, ולא ברדיקלים שנגדה. אולם במקרים אלה קבעתי לעצמי כלל שיש ויאמרו שהוא "קשיש" או "דוגמטי": בני שיחי הראשונים בכל בעיה רעיונית או פוליטית הם חברי הרדיקלים ולא שותפינו שבחוץ. בראש מעייניי במקרה כזה היא ההסכמה איתם; ורק אם ההסכמה לא תהייה, והאמת כפי שהיא נראית לי תהייה חשובה יותר מהשותפות הרדיקלית, רק אז אנקוט בעמדתי הנפרדת מזו של חברי.
כל מי שפעיל פחות או יותר בשמאל הרדיקלי יודע שלא בדיתי מצבים כאלה מליבי, והם קיימים תמיד, גם כאן ועכשיו.
מדינת ישראל היא המקום היחיד במערב שבו התקימו תאים קומוניסטים במלוא מובן המילה. האם אנשים דוגמת דני הלכו לחזק את התאים הללו, האם הם תמכו במאבקם? להיפך. מי שראה עצמו שמאל רדיקלי לא הפסיק להשמיץ אותם, ללעוג להם ולחתור תחתם. אני מתכוון כמובן לקיבוצים. השמאל הרדיקלי בישראל היה תמיד סלון קומוניסטים פתטים ולכן הם נכשלים תמיד.
אני מקוה שע.נ. לא מאשימה מישהו בכשלון הטוטאלי של הקיבוצים.
הקיבוצים קבלו עזרה מהמדינה הקפיטלסטית ממש כמו החרדים .
וראו זה פלא מקומוניסטים אמיתיים הפכו לכרישי נדל"ן .
אולי פשוט מה שנכשל הוא הרעיון ואין צורך לחפש אשמים.
לגלילי:
לא מדובר בלחפס אשמים אלא לבדוק,במקרה
של הקיבוצים,סיבת הכשלון.ובדיקה זו תאיר
לנו גם לגבי האפשרות,הסכוי,ש"רעיון הקומוניזם"(אגב,לא מדובר ב"רעיון")ישומי,מעשי,פרקטי,ולא "רעיון" טוב בלבד.
כישלון הקיבוצים נובע מכך שזה היה ניסיון אוטופי נוסף,מתוך ניסיונות אוטופיים
רבים שנעשו אפילו בתקופת האסנים העתיקים,ולאחר מכן בקומונות רבות שנכשלו.
מרקס הסביר זאת היטב כשכתב על ה"סוציאליזם
האוטופי".
לא ניתן להצליח בקומונות קומוניסטיות מבודדות ללא שינוי יסודי של כל החברה באותה מדינה,(ושינוי זה אפילו לא מספיק,כפי שמוכיח
הכשלון של ברית המועצות,ועמדת סטלין על "סוציאליזם במדינה אחת"),אלא שינוי יסודי
של כל החברה האנושית(או כפי שקרה לכך טרוצקי,
"המהפכה המתמדת",מהפכה בכל העולם,בכל מדינה).
הטענה של גלילי שכשלון הקומוניזם "הוכח"
על ידי כשלון הקיבוצים או כשלון ברית המועצות ,משקפת חוסר ידע בסיסי בקשר ל"רעיון"
הקומוניזם על פי מרקס.לפני העלת טענה כזו,
ולשם היושר וההגינות,אני מבקש מגלילי לקרוא
איך מרקס הגדיר קומוניזם,ומה הדרך(על פיו) כדי להגיע אליו,ואז,גלילי,תמצא לבד את התשובה למה הקיבוצים נכשלו וכנ"ל ברית המועצות.
לדני ידידי,בקיצור נמרץ:
ההתלבטותיות,הקונפליקט בין ה"טבעי" וה"רציונלי" הוא הקונפליט של "מעמד הביניים"
(יותר נכון,של הזעיר בורגנות)בו ממוקמים רוב
האינטלקטואלים ופעילי השמאל,רדיקלי או לא.
קונפליקט כזה קיים שם(כולל אצלי)בגלל שזה
מעמד חברתי-כלכלי הנתון ללחץ עצום במאבק בין
מעמד העובדים(ה"פרולטרים")ובעלי ההון(ה"בורגנות").
הזעיר בורגני,"אוניברסלי",מבחינה "רציונלית",אבל
אנוכי,וחולם על הבורגנות,ורוצה להצטרף אליה, מבחינה "טבעית".
אצל ה"פרולטרים",העובדים ה"פשוטים",ההמונים
והמובטלים שלא רואים כל עתיד לא להם ולא
לילדיהם,הנאבקים יום יום על קיום וחוסר
בטחון,אצלם אין כל קונפליקט,אין כל התלבטויות,ברגע שמגיעים להכרה שמטמטמים אותם
בסיפורים ותקוות שווה.ובכך,לא חדשתי כלום.
כל זה נאמר ברורות הרבה לפני.
בלי להתייחס יותר מדי למעלותיהם או למגרעותיהם של הקיבוצים, אני לא סבור שהם נכשלו. הם פשוט התיישנו ולא מתאימים לימינו.
ברור שמערכת כלכלית המבוססת על עבודה עצמית לא מסוגלת להתחרות במערכת נצלנית המבוססת על ניצול עבודה זולה. לכן שתי השיטות לא יכולות להתקיים בכפיפה אחת.
זאת כל התורה על רגל אחת וזאת התשובה לאותם סוציאליסטים שרוצים להינות מכל העולמות ולכל המשתבחים בעליונות השיטה הקפיטלסטית.
לקיבוצים היה תפקיד חשוב בתוך משק מגויס, קולוניאלי-מולאם.
הם מילאו היטב את התפקיד הזה – גזלו ושמרו "בבעלות יהודית" את אדמות הפלסטינים, "ייהדו" איזורים, היוו מתנחלי-ספר חמושים ופיתחו תעשיה המבוססת על כוח עבודה זול מעיירות הפיתוח.
כשהתפרק המשק המולאם, והציונות והנישול הפכו להיות עובדה מדינית שאיזה זקוקה לגייסות עממיים, אידבו הקיבוצים את הפונקציה העיקרית שלהם וכל מה שנשאר זה תעשיינים לא מוצלחים וחקלאים עתירי-ידע אך בזבזניים.
לעופר יהלום ולכל מספידי הקיבוצים:
הקיבוצים לא "התיישנו",אלא התמזגו עם החברה התחרותית הקפיטליסטית הסובבה אותם.
זו החברה הקפיטליסטית שהתיישנה ומתפוררת.
חברה זו מלאה תפקיד מתקדם בשלב מסוים,עם יציאתה מהחברה הפאודלית,אבל,כמו כל דבר,התבגרה,הזדקנה והיום בשלבים מתקדמים של
ניוון וגסיסה.חברה זו עוסקת בספקולציות בהון
הפיננסי,בצבירת הון עצום בידים מעטות,בחיסול
התחרות והיוזמה הבונה,ובחיפוס רווחים קלים
ולטווח הקצר ביותר.חברה זו היא שגורמת לפערים
הולכים וגדלים בין עמים ואנשים,לאי-צדק ולניצול ציני,תוך אובדן כל תוכן אנושי.
50 או 100 שנה זה זמן קצר בהסטוריה האנושית.
ימי הביניים נמשכו יותר מ500 שנה ועדיין נמשך במקומות מסוימים.מספידי הקיבוצים לא רק שממהרים,אלא גם לא מסוגלים להבחין שעדיין,עם
כל הקשיים,החברה הקיבוצית עולה מבחינה אנושית בעשרות מונים על החברה העירונית המנוכרת,המפולגת,האנוכית,הבלתי אנושית והתוקפנית.מספיק לעשות סיבוב בתוך פקקי המכוניות בין צפון תל אביב ודרומה,או בכל עיר
אחרת בעולם.
אבל,אין מה לעשות,אין יותר עיוור מזה שלא רוצה לראות.
כיום כבר כמעט שאין קיבוצים, אלא רק יישובים המכונים בשם "קיבוצים". ההבדל בין קיבוץ למושב שיתופי הוא שבקיבוץ רוב השכר היה משולם בשירותים ולא בכסף.
במסגרת ההפרטה ברוב הקיבוצים לא די שמשלמים את השכר בכסף אלא שיש שכר דיפרנציאלי, כלומר זה כבר דומה יותר למושב עובדים. מה שנכון, מה שהיה פעם מושבים הפך מזמן לאוסף של כפרים או יישובים קהילתיים, ולכן הקיבוצים כיום הם יותר שוויוניים ממקומות אחרים.
אשר להיותה של החברה הקיבוצית מנוכרת, מפולגת, אנוכית,בלתי אנושית ותוקפנית בדיוק כמו החברה העירונית, אני מציע לשאול כל תושב קיבוץ.
לעופר=
אתה שאלתה "כל חבר קיבוץ"?.
נכון שהקיבוצים(מרביתם)הפכו חברה אנוכית,
מנוכרת,מפולגת,אך עדיין היא לא "בדיוק" כמו
חברה עירונית.
אצלך נראה שהכל או שחור או לבן והאפור
וצבעים אחרים לא קיימים.
אני הסברתי שהקיבוצים היה נסיון אוטופי
ובגלל סיבה זו נכשל.רק שנוי של כל החברה
ולא של תאים מבודדים יכול להפוך חברה
אנוכית,מנוכרת ובלתי אנושית,לחברה סולידרית
בה צבירת הון ורכוש הוא לא הדבר החשוב ביותר,
אלא האושר(לא העושר)שנוצר מסולידריות,תמיכה
הדדית,יחס אנושי לזולת,מיצוי פוטנציאל אישי,
ועוד ועוד.בארה"ב,אחת המדינות העשירות בעולם,30% מהאוכלוסיה סובלת בדיכאון.עושר לא
בהכרח מביא לאושר.הקיבוצניקים מלפני 60 שנה,
שחיו בצריפים ובהואלים,היו מאושרים יותר
מהקיבוצניקים של היום הרבים על נכסי נדל"ן.
תודה רבה. לכם. זה היה דיון, ממש מעניין. אשר, עופר וכל אחרים. היה מאד מעניין. לקרוא את חילופי-הדברים, בינכם. נראה ששניכם, באמת עקבתם אחרי השינוי במצבם של הקיבוצים במדינה. התרשמתי כך, מן הידע הרב שהפגנתם בנושא.
——-