משהו קורה לאורי אבנרי ולאנשי גוש שלום השנה. לצד תמיכה חשובה ואקטיבית במאבק נגד הגדר ולצד תמיכה חשובה במאבק על פני-החברה בישראל, תמך אבנרי בהתלהבות שלא היתה מובנת לי בהתנתקות כצעד שמהווה תקדים, למרות הידיעה הברורה מה צעד זה באמת מביע ולאן הוא מכוון. ולאחרונה אני שומע קולות רמים ונלהבים המביעים תמיכה מסיבית ולא מסויגת כמעט במועמד מפלגת העבודה החדש, עמיר פרץ.
עם כל הרעננות היחסית שפרץ מביא איתו, ועם כל אמירותיו הנשמעות יוניות, בוודאי בהשוואה למה שהורגלנו במקומותינו מפי אנשי "שמאל ציוני" בשנים האחרונות, בל נשכח כי פרץ הוא, כפי שאמר לי לאחרונה אחד ממכרי, פנים חדשות אך בעל אמירה ישנה (ומפלגתו בוודאי ארכאית).
כבר נתבשרנו כי פרץ רוצה את ירושלים מאוחדת, והוא יכה בטרור כמו מנהיגים לפניו (עניין של ניסוח, אך אני חושש שהמשך היד הקשה כנגד הפלסטינים בוא יבוא). האם אילו הכרזות שנועדו למכור אותו כמתון יותר ובכך לאותת שהוא ממלכתי? אם כך הדבר, הרי שהוא כבר החל לנהוג כמו כל פוליטיקאי אחר שלא מתכוון לאמירותיו. מצד שני, אם אין כאן שום אמירה שכזו, הרי שפרץ ייתקל באותם מחסומים בהם נתקלו קודמיו. "למכור" לעם הפלסטיני שלום ללא הכרה בירושלים כעיר מרכזית לשני העמים (ואיני מתכוון לאבו דיס) או הכרה בזכות השיבה, לא יצלח ולא חשוב כמה הכרזותיו האחרות נשמעות יפות, יוניות ונעימות לכל מי שמחפש בדל של תקווה בחושך הגדול שהשתרר כאן.
בנוסף לכך, ערב בחירתו העביר פרץ באופן הגלוי ביותר מסר לשמעון פרס ובו הציע לו להיות מספר שתיים. האם פרץ באמת חשב שפרס הוא האיש שיעזור לו להגשים את רעיון השינוי המדיני? האם פרס יעזור לו להגשים את השינוי החברתי? לדעתי פרץ מאמין בכך. בל נשכח שגם כאן פרץ מציע בסך הכול שינוי לא מבני בכלכלה הישראלית ואינו מציע חלוקה שונה של הרכוש. לא שינוי אמיתי במהות השוק (הלא) חופשי הקיים כאן. הרי עד היום פרץ ידע לתמוך יפה באיגודים החזקים, אך מה הוא באמת עשה למען עצירת ההידרדרות של מדינת הרווחה כפי שהתבטאה בגזירות כלפי החלשים ביותר במורד הסולם הכלכלי חברתי בישראל? לא הרבה.
ובחזרה לאנשי גוש שלום ולאבנרי: בהפגנה האחרונה בבילעין, כך על פי דברי אבנרי במאמרו באתר של גוש שלום (עלי כותרת, 19/11/05), הוכנו כרזות בהן צוין שאנשי המקום ממשיכים את דרכם הלא אלימה של גנדי (מהטמה), לותר קינג וערפאת. ובכן, קריאה זו אינה הפעם הראשונה בה מייפים ומשכתבים את ההיסטוריה הקצרה של הסכסוך. כאיש שמאל המעוניין להילחם בעוולות החומה ובכל עוולה אחרת, חשוב לי מאוד לא לעוות את המציאות ולא להפוך את ערפאת לאיש שהוא אף פעם לא היה. ערפאת מעולם לא היה אידיאולוג או איש מעשה אשר תמך באי-אלימות. נהפוך הוא, על ידיו היה דם חפים מפשע.
עיוות המציאות לטובת כל רעיון שהוא, ולא משנה עבור איזה צד במפה הפוליטית, מסוכן ולא נכון לעשותו. אמירות כגון אלו והצהרות מטהרות, מזיקות יותר כיוון שהן נותנות למתנגדים לדרכי השלום תחמושת מצוינת שתסיט את הדיון ממהות הבעיות הכרוכות בכיבוש הישראלי – וחבל.
זה מובן שבמצב של ייאוש גמור אנו מחפשים תקווה, אך אם נאאחז בכל דבר חדש ללא ביקורת אמיתית וללא הבנה לגבי היחסיות של השינוי ומקומו האמיתי באבולוציה של התנערות מעוולות בארצנו, נמצא עצמנו שוב צונחים מטה, בזמן שנגלה כי השינוי (והלוואי ואתבדה) לא היה יותר מניסיון לטיפול קוסמטי נוסף.
