שרון הוא מיליטריסט ושוביניסט, אך הוא איננו פונדמנטליסט משיחי. הוא קורא את השינויים במפה האזורית והבין-לאומית, והוא משוכנע שישראל זקוקה למרחב תמרון. לשם כך, עליו לזוז למרכז. הדינמיקה הזאת היתה בעיצומה כאשר מפלגת העבודה בחרה את מנהיגה החדש. היה עליה לזוז שמאלה ולהבדיל את תדמיתה מזו של שרון, או לעמוד מן הצד ולראות את מצביעיה בורחים. השבוע היה שבוע מעניין בפוליטיקה הישראלית.

ישראל מועדת שמאלה. המלה מרמזת גם על פתאומיות וגם על הפיכוּת. בינתיים, הפוליטיקה הישראלית נמצאת בתהליך של קיטוב מחדש, כאשר קבוצות ואישים שונים נעים שמאלה. הפוליטיקה הישראלית היתה ועודנה שבויה בהיגיון קולוניאלי. תנועה שמאלה, בהקשר שלנו, היא הבנה הולכת וגוברת שכיבוש השטחים הפלסטיניים, בצורתו הנוכחית, אינו בר-קיימא. העדויות האחרונות מצביעות על כך שהשינוי הוא אמיתי ושהוא מוצא ביטוי בשינוי של ממש בשיח הנפוץ.

להבין את שרון

פרידתו של שרון מהימין ומהמתנחלים הגיעה לאחר שהפך לשחקן בהרכב הפותח האסטרטגי של מלחמת בוש בטרור. חזון בוש למדינה פלסטינית (יוני 2002), על אף המרחק בינו לבין מחויבות אמיתית לישות ריבונית בת-קיימא, היה נחוץ ביותר לשם מניעת בידודה הדיפלומטי המוחלט של ארצות הברית במזרח התיכון. האסון הצבאי, הדיפלומטי והפוליטי-פנימי המתפתח בעיראק מגביר עבור בוש את החשיבות של תדמיתו כשותף פוטנציאלי בפעולה דיפלומטית מוסכמת בחזית השלום הישראלי-פלסטיני.

עוד באפריל 2004 הצהיר שרון בבירור שתוכנית ההתנתקות מעזה נהגתה כדי להרפות את הלחץ על ארה"ב ועל ישראל, לנוכח מבול יוזמות השלום המבוססות על שתי מדינות. שרון נאלץ להמציא תהליך שלום-דמה. הוא הוכיח את נאמנותו למועדון כשהציג לבוש משהו שממשלו יוכל להכריז עליו כעל "התקדמות" ב"תהליך השלום". במסגרת חד-צדדית הוא בחר את ההתנתקות כאקט מרשים שלא יצריך משא ומתן רציני עם הפלסטינים. אף אחד מלבד המתנחלים עצמם לא האמין שישראל תוכל לשמור על עזה במסגרת הסכם שלום.

המתנחלים, העובדים לפי ציווי קטגורי אלוהי (הקב"ה ציווה עלינו לרשת את הארץ ולשמור עליה), לא יכלו לשחק יותר את המשחק. שרון נאלץ לבחור בין נאמניו לשעבר לבין בריתו עם בוש. לא לקח לו זמן רב להחליט. הפרידה מהמתנחלים, עקב ההתנתקות, הובילה לפילוג משמעותי במפלגתו. רוב מצביעי הליכוד וכלל הציבור תמכו בשרון, אך יד הכוחות המתנגדים להתנתקות היתה על העליונה בתוך המנגנון המפלגתי. שרון, תחת לחץ להכריז שההתנתקות מעזה תהיה הוויתור הישראלי האחרון, היה חייב לקבל את החישוק או לפצל את הליכוד.

שרון יודע מן הסתם שבוש יזדקק "לוויתורים" נוספים מהזן החד-צדדי. הוא סומך על כך שמעמדו הבכיר בקבוצה של בוש וכישורי התמרון האישיים שלו יאפשרו לו לתכנן רשת של מדיניות שתזין את "תהליך השלום" באין-ספור שלבים ומדרגות. הוא משוכנע שגם אם ישראל תיאלץ להיכנס למשא ומתן של ממש עם הפלסטינים, הוא – ורק הוא – יוכל לנצל את הקרדיט הבין-לאומי שאגר בחוכמה כדי לפוצץ את ההסכם או לחלופין לצמצם את הנזק. בעיניו מדובר במבצע סבוך ועדין ביותר, והוא כנראה צודק. הוא אינו רוצה שבעת הביצוע כנופיה של סיפוחיסטים שוביניסטים יאמרו לו מה מותר ואסור לו לעשות. אך על אף התעקשותו על מרחב תמרון, המטרות הבסיסיות לא השתנו: להציל כמה שאפשר מהגדה המערבית למדינת ישראל ולמנוע הסכם שיתבסס על הנוסחה הבין-לאומית המקובלת בכל היוזמות הכוללות שתי מדינות: גבולות על בסיס 67′, שתי בירות בירושלים, ומאמץ מרוכז, בין-לאומי ומקומי, לשפר מיסודו את מצבם של הפליטים הפלסטינים. שרון חייב גישה לחדר השליטה של בוש כדי למנוע את ההחלטות שעלולות לתת צ’אנס לשלום.

כך מושך איתו שרון נתח גדול מהימין הישראלי אל מרכז הזירה הפוליטית. שותפיו לשעבר בליכוד טוענים, בהגיון רב, שאם שרון היה מסכים לדרישה שלהם למנוע ויתורים נוספים, הוא לא היה צריך להיפרד מהם. באורח מעניין, אפילו הליכוד שאחרי שרון לא יהיה טרף קל עבור נתניהו והנציגות הפוליטית של המתנחלים. דמויות רבות המקורבות לשרון, כמו שר הביטחון הנוכחי שאול מופז, ושר החוץ סילבן שלום, נשארו בליכוד, על אף תמיכתם בהתנתקות, מתוך שיקולים אישיים וטקטיים. שרון נפטר מהליכוד אך הליכוד עוד לא נפטר משרון.

חשוב לזכור ששרון הוא עדיין השחקן האמין ביותר במזרח התיכון, אם תחליט וואשינגטון לעלות על מסלול נואש עוד יותר בניסיון להימנע מכישלון מוחלט בעיראק. הרפתקאות חדשות אינן נדמות כפופולריות במיוחד בוואשינגטון בימים אלה, אך מפסידנים מתפתים לעתים קרובות לשחק עוד סיבוב אחד (סוריה? איראן?) לפני שהם קמים משולחן ההימורים. שרון, בימין או במרכז, יבטיח מתן של שירותים וייעוץ ישראליים לכל תוכנית מטורפת שתבוא.

שרון "מועמד השמאל"

זהו פשע חמור נגד מושג השמאל, אך התקשורת כאן מתעקשת – מסיבותיה שלה – לקרוא למפלגת העבודה "שמאל". שרון שאב את מפלגת העבודה אל תוך ממשלתו ויישם את תוכנית ההתנתקות; המפלגה מצאה את עצמה עומדת בפני מערכת בחירות חשובה בלי עמדה חשובה אחת שתפריד בינה לבין שרון בעיני תומכיה בזרם המרכזי. סקרים מלפני חודש הראו ששרון הוא המועמד המועדף לראשות הממשלה בקרב מצביעי מפלגת העבודה! הוא ניצח את כל המועמדים האחרים אפילו בקרב חברי המוסדות המייצגים במפלגת העבודה!! אסטרטגיית האחדות הלאומית שכפה שמעון פרס על המפלגה איימה על העבודה בכיליונה.

עמיר פרץ מועמד השמאל

איכשהו, מספיק מצביעים בפריימריז של מפלגת העבודה הבינו שאם המפלגה חפצה בחיים יש צורך להפסיק את מכירת החיסול. אל ההבנה הזאת הצטרף כוחו האמיתי של פרץ – שליטתו בהסתדרות – שסיפקה לו את המנגנון הפוליטי החזק ביותר מבין המועמדים. פרץ הוא אדם מרשים, יש לו רקע צבעוני, הוא יחיד במינו בכך שהוא מתנגד לקיטוב החברתי בארץ ובעמדותיו היוניות כלפי הסכסוך. אך יש לשמור על חוש פרופורציה. הוא אינו מהפכן, והוא אינו מייצג תנועה מהפכנית. סביר ביותר שפרץ יחושק על-ידי "הגווארדיה הישנה" במפלגה ויועצי התקשורת שלו.

יהיו אשר יהיו סיכויו של פרץ בבחירות או יכולתו האישית לשמור על ייחודו בסביבה של קולגות בוגדניים, פרץ דחף את הממסד הפוליטי שמאלה בהתעקשותו על קיום קשר ישיר בין המאבק לשלום והמאבק נגד הדיכוי החברתי. אך נדמה שאפילו בשלב מוקדם זה של המשחק הוא נראה כאילו תעוזתו שלו מפתיעה אף אותו. כבר עתה נכנע פרץ ללחץ לשנות את תדמיתו הסופר-יונית; הוא שיחרר כמה הצהרות מאכזבות במיוחד בנושאי הפליטים, ירושלים והרחבת "גושי ההתנחלויות".

היפותיזות שימושיות

כל המשקיפים הרציניים שותפים לעמדה שהפוליטיקה הישראלית זזה שמאלה; אך נותרו הרבה סימני שאלה סביב עומק הנטייה החדשה והסיבות לה. מוקדם מדי לתת תשובות החלטיות, אך יש ראיות מספקות לבדיקה של כמה היפותזות שעשויות להיות שימושיות.

ידוע שבוואשינגטון ובמעגלי השלטון בארצות הברית יש מתחים רציניים. המתחים הללו משקפים גישות ועמדות שונות לגבי המציאות הבין-לאומית. פרשנים מדברים, על סמך מידע אמין, על שני מחנות: אידיאולוגים נגד ריאליסטים, או הגמוניסטים נגד גלובליסטים. יהיה הרקע למתחים האלה אשר יהיה, המשבר בעיראק מחריף אותם מדי יום, והם אינם יכולים שלא להשפיע על העמדות כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמובן, לא צריך לפטור כלאחר יד את "היחסים המיוחדים". ישראל מספקת קשת רחבה של שירותים, גלוים וחשאיים, לגורמים הפוליטיים והצבאיים בארצות הברית.

גם כך, סדרה של מיני-משברים מעיבה על השמיים הכחולים. העמדתם לדין של שניים מבכירי השדולה הפרו-ישראלית AIPAC אינה עניין של מה בכך. אין סיבה לפקפק באשמתם של אנשי AIPAC ובכך שסייעו למבצע איסוף מודיעין ישראלי כלשהו. אך היה ניתן להתייחס לכך כאל אי-הבנה בין ידידים; ידידים אינם מעמידים אחד את השני לדין, ועניינים כגון אלה נפתרו תמיד בנזיפות קלות.

בה בעת נאלצה מחלקת ההגנה האמריקאית להבהיר לישראל שרבים מעסקיה בבייג’ינג אינם מוצאים חן בעיניה. פרשן אחד הסביר שהניאו-קונסרבטיבים שונאים את סין יותר מאשר הם אוהבים את ישראל. כדי להיות בטוחים שירושלים תבין את המסר, דרש הפנטגון בגסות רוח את ראשו של מנכ"ל משרד הביטחון, עמוס ירון. כמובן, עמוס הוא רק "פקיד", אבל עמוס כבר אינו עובד שם.

פאול וולפוביץ היה בעל ברית חשוב ביותר בפנגון. וולפוביץ, ממנהיגי הניאו-קונסרבטיבים, מקורב יותר לשרון מאשר למתנחלים, אך ניאו-קונסרבטיבים אחרים כגון ריצ’ארד פרלה ודוגלאס פייט, הם ידידים בנפש של המתנחלים. וולפוביץ, שהיה האדריכל של המלחמה בעיראק, נבעט למעלה וזכה, כפרס ניחומים, בכהונה של מנהל הבנק העולמי. כתוצאה של חילופים מוזרים למדי, ג’יימס וולפנסון, שכיהן קודם כמנהל הבנק העולמי, הגיע לאזור כנציג מיוחד של הרביעיה האחראית לביצוע מפת הדרכים. וולפנסון לא יכול היה לזכות בתפקיד ללא גיבוי של וואשינגטון, אך אין הוא מינוי אופייני לממשל בוש. הוא עושה רושם של דיפלומט פיקח, הגון ובעל עמדות עצמאיות.

קונדליזה רייס, העסוקה לאחרונה בהתמקמות אל מול רמספלד, היתה "במקרה" בסביבה כאשר מאמצי וולפנסון להשיג הסכם לפתיחת מעברי הגבול ברצועה נתקלו במכשולים הישראליים הידועים. רייס, בהופעה בכורה במו"מ בסכסוך, הצליחה להציל הסכם (לעת עתה). ראוי לציין שהדיפלומטיה הישראלית מעדיפה שבחירי ממשל ארה"ב יישארו להם בוואשינגטון היכן שידווחו ממקורות ישראלים מהימנים.

תהיה זאת טעות להסיק שחל מפנה יסודי ביחסי ארה"ב-ישראל. אך תהיה זאת גם טעות להתעלם מסימנים רבים שבוואשינגטון קיימת רגישות יתרה למחיר שממשל בוש משלם למען היגררות בלתי מסויגת אחרי הניהול השוטף שלה באזור. בעידן מלחמת עיראק נעשה הכל נזיל. המהלך של שרון מביא בחשבון את החשיבות ואת הסיכון הכרוכים במגמות שונות בוואשינגטון, ואת הצורך להתכונן להגיב על מגמות כאלה בצורה גמישה.

הפלסטינים נשארים בתמונה

שרון היה רוצה, במידת יכולתו, להתעלם מקיומו של שותף פלסטיני לשלום. "המנטרה" הישראלית בדבר "פירוק תשתיות הטרור" כתנאי למו"מ, נשמע יותר ויותר חלול לאור ההצלחה ללא תקדים של אבו מאזן להוריד את מפלס האלימות על ידי השגת הסכם בין ארגונים פלסטינים שונים. שרון חושש מהיוקרה שהפלסטינים יכולים לצבור מתהליך אלקטורלי מוצלח ומקווה שהחברה הפלסטינית תדרדר לתוהו ובוהו. החולשות החמורות של הרשות הפלסטינית הן סוד גלוי. רבים מקרב המתייאשים ממצב העניינים ברשות מוכנים להאשים את ההנהגה הפלסטינית בשיתוף פעולה עם שרון. אך שרון יודע שאין בהאשמה זו דבר וחצי דבר. לכן ינצל כל דרך אפשרית להתחמק ממו"מ רציני בין ישראל ובין הרשות. עם כל חולשותיה, הרשות הפלסטינית היא הוכחה חיה שאין שלום באזור בלי הפלסטינים. הרשות עדיין יכולה לשפר בצורה ניכרת את יוקרתה המקומית והבינלאומית, ושיפור כזה עשוי לתרום תרומה חשובה לתקוות השלום.

Share on Facebook