הדימוי של הפצצה המתקתקת משרת את השלטון בישראל זה זמן רב. זהו דימוי מצוין, גרפי ונתפס בקלות. עשרות סרטים המחישו אותו, בדרך כלל עם מספרים זוהרים בצג אלקטרוני, היורדים, שנייה אחר שנייה, עד לשורת אפסים ואז… בום! – אלא אם כן הצליח הגיבור לנתק את החוטים או בדרך אחרת לנטרל את הפצצה.
בעזרת הדימוי הזה הצליחה המדינה לנטרל רבים מן המעצורים והמגבלות של החברה המודרנית, המתיימרת להיות תרבותית והומנית. כאשר הפצצה מתקתקת, כך נאמר, אין זמן לחקירות מעודנות, איטיות, פסיכולוגיות. צריך לגרום כאב בלתי-נסבל, לענות את החשוד עד שיראה את המוות בעיניים, ואז בוודאי יגלה היכן נמצאת הפצצה המתקתקת המאיימת על קיומנו.
יודעי-דבר אומרים שכל הרעיון הזה הוא עורבא פרח – גם לא מוסרי, גם לא חוקי וגם לא יעיל. יתר על כן, הוכח שכאשר מגיע סוף השבוע והחוקרים רוצים ללכת הביתה, הפצצה מפסיקה לתקתק ונותנים לנחקרים לנוח. אבל זה לא מנע מן הרעיון להכות שורש בתודעה, ולא רק בישראל. האמריקאים אימצו את הרעיון ומזה כמה שנים טוענים כמה מבכירי השלטון – בראשם נשיא ארה"ב וסגנו – שאסור "לקשור את ידיהם" של חוקרי ה-CIA באיסורים הקבועים בחוק האמריקאי ובאמנות ז’נבה, כי הרי מדובר ב"פצצה מתקתקת". עד כדי כך הרחיקו לכת, שעורך-דין אמריקאי ידוע-שם, אלאן דרשוביץ שמו, פירסם לא מכבר ספר בו שיבח והילל את מדינת ישראל והמליץ ללמוד ממנה על שימוש יעיל בעינויים. גם הוא השתמש בדימוי של הפצצה המתקתקת כבסיס להמלצותיו.
ככל שהזמן עובר, מקבל הדימוי הזה בדימיוני ממדים הרבה יותר גדולים. למשל, עליית התנועה הנאצית בגרמניה – זו היתה פצצה מתקתקת של ממש, כפי שתפסו כמה גרמנים נבונים שקמו והסתלקו (ראו למשל את הספר "סיפורו של גרמני", מאת סבסטיאן הפנר, שראה אור בעברית לפני כשנתיים; כתבתי עליו אז ב"גדה", "הלקח האמיתי", 17/6/2003). או למשל התמיכה הצבאית המסיבית שנתנו האמריקאים לטליבאן וקבוצות איסלמיסטיות דומות באפגניסטן על מנת שיערערו את השלטון הפרו-סובייטי, ויגרמו לסובייטים להיכנס לשם ולהסתבך כמו שהאמריקאים עצמם הסתבכו בוייטנאם. את הרעיון הזה הציע זביגנייב בז’ז’ינסקי, מי שהיה היועץ לענייני ביטחון של הנשיא קרטר, ואכן זו היתה פצצה מתקתקת: הטליבאן ודומיהם אמנם הצליחו לגרש את הצבא האדום, אבל במקום להקים שם משטר שיהיה נוח למערב, הקימו שם תוך זמן קצר שלטון מוסלמי כה קיצוני ומטורף, שהאייתולות באיראן גינו אותו. לא היה צריך להיות גאון כדי לנחש מה יוליד התהליך – ממשלת הטליבאן נתנה מחסה לאוסמה בן-לאדן, והשאר כבר היסטוריה.
כעת אני מתחילה לחשוב שישראל, כפי שהיא מתנהלת לפחות מאז מלחמת 67′, דומה לפצצה מתקתקת. הרי לא צריך להיות נביא או גאון להבין שלאורך זמן אי אפשר להתייחס לכל שכניך כאל אויבים לנצח, שאי-אפשר לשבת על כידונים (כפי שאמר נפוליאון), שאי אפשר לחטוף שטחים מכל שכניך ולעשות בהם כבשלך, שלאורך זמן אי אפשר להחזיק עם שלם תחת כיבוש, דיכוי ונישול, שאי אפשר לפתח מאגר של נשק גרעיני ולצפות שהעולם יעלים עין… – אמרתי "לאורך זמן". כי מתי-שהוא זה יתפוצץ. מתי-שהוא המעצמה המסוככת עלינו תשנה כיוון. מתי-שהוא יחול שינוי דרסטי במערך הכוחות בעולם, או באזור. ואז כל הזעם, כל הטינה, כל האיבה, כל העוול, יתפרצו. הפצצה תפסיק לתקתק ותתפוצץ. איתה יעלה באש כל המזרח התיכון, ואולי עוד הרבה יותר.
זה לא עניין של קוסמטיקה – לא מדובר בהורדת אי-אלה התנחלויות, בבניית מנהרות או כבישי-עילית, באילתור נוסחאות שיישאו חן בעיני התקשורת המערבית. מדובר בנשמתה של המדינה הזאת, בנכונותה לחדול להיות גוף זר, גוף עויין, גוף מתנכר ומאיים על סביבתו. אני יודעת היטב במה מדובר ואין לי שום אשליות. רק בלילות נדמה לי שאני שומעת את התיקתוק.
אכן כך.
הטליבאן לא היו בין הקבוצות האסלאמיות שמרדו נגד שלטון "המפלגה העממית הדמוקרטית" בפאגניסטאן ואילצו את השלטון לבקש התערבות של בריה"מ ובספו של דבר הצליחו להפיל את המשטר.
הטליבאן זו קבוצה שקמה אחרי הפלת המשטר. אבל אוסאמה בין-לאדן היה מאותם מורדים שכמובן מומנו על-ידי ארה"ב.
מסכים לחלוטין עם הפסקה האחרונה. שתי הערות קטנות:
האמירה ש"אי-אפשר לשבת על כידונים" מיוחסת בדרך כלל למוריס טלירן פריגור, ולא לנפולאון; וריאציות על הנושא מיוחסות גם לויליאם אינגה ולתומס הרדי ואפילו לבוריס ילצין.
כדאי להזהר בנבואות שיחד עם פיצוץ כלשהו בארץ ישראל (קל וחומר בחלקה המערבי בלבד) "יעלה באש כל המזרח התיכון". עם כל הכבוד לחשיבותה הטרנסצנדנטלית של פיסת האדמה הקטנה שלנו ועם כל ההכרה בעליונותה של מדינת ישראל על כל שכנותיה, וגם אם מקבלים את ההנחה שהאזור המכונה "מזרח תיכון" הוא חבית חומר נפץ (הנחה שאפשר להתוכח עליה) – הכבוש הציוניסטי איננו בהכרח הגפרור שיפוצץ אותה.
כמו שאומרים: בל נחמיא לו כל כך.
תאור המציאות כהכנה למלחמת גוג ומגוג או, לחלופין, כהקדמה לפיצוץ מגידאי, מרחיק אותנו מדיון עניני בבעיותינו כאן ועכשיו, וחבל.
that is the question, but how many are listening to this; power is always changed by another one
שלום לך,מאמר יפה כתבת. באמת מאמר כתוב בסיגנון קולח וזורם. אם בנייה של מתח עולה ומתעצם. מפיסקה לפיסקה. באמת מותח… עדי כדי כך. שאני עכשיו מדמיין אותו בראש. את השעון המתקתק: תיק…תק…תיק…תק…תיק…תק. הקול נשמע. הרעש מתקרב ומתעצם. האדמה תרעד, האש תבער, האור יכבה. או שבעצם לא, ואני רק מדמיין זאת. כאשר אני שוכב על הבטן במיטה. החדר ריק וחשוך. הלילה בחוץ, ואני רועד- מקור, אולי מפחד. מתחת לשמיכה. האם אתן רואות את אור הלבנה? האם אתם שומעים את יללת התנים. שמה למעלה- בשלטון. כמה גנרלים יושבים. האם הם באמת צודקים? האם אין לנו סיכוי, לחיים אחרים?
——-
המאמר פורסם בעתו. אתמול שרון השיב לשאלה (מוזמנת, אלא מה? מתוכננת, וכי יש משהו לא מתוכנן בהתנהלות המתוחכמת של פושע המלחמות הגאוני הזה?) כי ישראל מוכנה למצב שבו יכשלו המאמצים הדיפלומטיים למניעת גירעונה של אירן ודבריו היו איום גלוי בהפעלת כוח. לא עברו 24 שעות ומופז הפוחז החרה החזיק אחרי אדוניו. אז מה קורה במדינה המחורבנת הזו? האם עלינו להתחיל לספור לאחור?
והיום – שישו ושמחו!: החץ שוגר בשלישית והפעם "ביצע את כל המטלות במסגרת המעטפת" או איזה ניסוח מבולבל ורמאי אחר. מבלי להיות מכור לטלויזיה, כבר ראיתי את זה שלוש פעמים. ואיזה כתבים לקקנים בערוצים הראשון והשני? בא להקיא.
האמנם הכל רק כדי לזכות בבחירות? כמו הפצצת הכור העיראקי בשעתו על ידי ממשלת בגין הפירטית? ועד מתי שרון רוצה למלוך עלינו? הייתי נותן לנבל הזה את הגה השלטון עד אחרית ימיו, בתנאי שיחדל מאיומיו על אירן. זה לא צחוק. זה הורג. ולא באלפים ברבבות!