"חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא". את הפסוק הזה קראתי לראשונה כשהייתי בערך בן שמונה בשבועון "דבר לילדים". כך נפרדו אז אנשי העיתון מהעורך יצחק יציב שנפטר מהתקף-לב. אור ליום חמישי השבוע התבשרנו שרק פעימת לב מפרידה בינינו לבין אהוד אולמרט, שממנו שבעו הירושלמים עד לעייפה כאשר כיהן כראש העירייה.
רק לפני יומיים ראינו קריקטורה נחמדה ב"הארץ" שבאה לרמוז על להיטותו הרבה של אולמרט לתפוס את מקומו של אריאל שרון. כדרכן של קריקטורות, היתה שם הגזמה פראית. לא רק שאולמרט איננו חוגג, חלילה, את מחלתו של ראש הממשלה, אלא שבעצם פקד גם אותו אסון גדול. לאולמרט ולרוב חבריו אין תקומה בלי שרון, וגם אם יזכה בעלייה צפויה ולא גדולה ברייטינג שלו, הקריירה הפוליטית שלו איננה מבטיחה במיוחד. אינני מזלזל כלל בכישוריו של אולמרט; תמיד החשבתי אותו לאחד הפוליטיקאים המיומנים במדינה, ולכך התווסף גם ניסיונו העשיר בכל מערכות חיינו. אבל אין לו שום סיכוי להמריא בכוחות עצמו, גם אם ציפי לבני תסכים להיות מספר שתיים שלו ושמעון פרס ישכח שהוא חתרן בלתי-נלאה.
המרוויחים העיקריים מדעיכתו של שרון הם ביבי נתניהו וטומי לפיד. המרכז הלאומני קיים גם בלי שרון, והוא יוסיף לתפוס את המקום החשוב ביותר בזירה הפוליטית שלנו אפילו אם "קדימה" תתמוטט. מפלגתו של שרון היתה בעצם רק מערכת פיגומים, ונסיקתה סימלה את אדישות החברה הישראלית לתופעות של שחיתות, המבעתות את כל המפלגות ובעיקר את הליכוד. עתה מופקר איש-איש לגורלו.
בצד השמחה לאיד לגורלם של דליה איציק, צחי הנגבי וחיים רמון, שלא לדבר על פרס, קשה להתגבר על תחושת הקבס. אבל דווקא שרון נמצא במרכז התמונה אפילו עתה: איש שבע ריב ומדון, וגם שבע מעשים, שוקע לו כנראה בחזיונות מוזרים, אולי אפילו בסיוטים. אם נצטט את תרגומו של זאב ז’בוטינסקי ל"העורב" של אדגר אלן פו, "אפלה ולא נאורה, דומייה ולא נעורה, ופתאום השם לנורה את שלוות הליל ניקר". לנורה היתה אהובת המשורר, וייתכן ששרון הוזה לקראת הדעיכה וחולם על לילי ז"ל. את כל חיי המבוגרים ביליתי כשאני מטפח איבה איומה לשרון והיא היתה מוצדקת לגמרי, אבל עתה קשה שלא לחוש משהו הדומה להשתתפות בצער. מותר להיות אנושיים גם כלפי אדם אכזר, ערמומי, ציני שזילזל בשלטון החוק, שגרם כאב וזרע הרס. את עזר ויצמן ליוותה לקברו פרשת שוחד, וגם סביב שרון רחשו השבוע לא רק שמועות, אלא גם האשמות מבוססות ומפחידות.
האם "מתוני" הליכוד יחברו עתה לאולמרט וינטשו את נתניהו? האם מצביעי שינוי ינהרו שוב למחנהו של לפיד הריאקציונר, הסמן הימני האמיתי של האידיאולוגיה החברתית והכלכלית? האם ישלים פרס עם קריסתו של מחנה דוד בן-גוריון שהוקם מחדש כמעט דרך נס בעבודתו המשותפת עם שרון? האם עמיר פרץ ינצל את המצב לטובתו, או יחזור על שגיאות פוליטיות שהזיקו לו עד כה? קשה לדעת.
ייתכן שהליכוד יישאר מאוחד ויזכה בבחירות אבל חודש בארץ הוא כמו עשר שנים בנורבגיה, למשל. חלון ההזדמנויות שנפתח לעסקני המרכז הלאומני שהתחזו למתונים נסגר. אבל אולמרט יכול להתגלות בכל זאת, לטווח קצר, כאיש המפתח. זה תלוי רק בו. יש להודות שמבחינה רעיונית הוא מסמל את המיזוג בין תלמידי ז’בוטינסקי לבין תלמידי בן-גוריון בדיוק כמו שרון ופרס. אבל האנטיפתיות שלו כבן-אדם עלולה לפגוע מאוד בסיכויו, שכן אולמרט הפיקח הוא מתראיין גרוע וגס-רוח, ואין לו שמץ של כריזמה או חן אישי. הממסד הפוליטי הישראלי מתחיל להיפרד מאחרון אנשי תש"ח, ונשאר עם טכנוקרטים קרי-רוח וערלי-לב כמו ביבי ואולמרט, ואולי אפילו אהוד ברק.
שמע,אני רואה שחוץ מבית חינוך יש לנו עוד משותף. הסלידה מ"איש הדמים" שרון,האיש שחיסל את הטובים שבחברי בהרפתקאה הלבנונית.וביזבז את משאבי המדינה על הרפתקאת ההתנחלות.
הנסיגה הנכונה מעזה,לא תבטל את פשעיו,פשעיו נגד בני עמי,ופשעיו נגד האנושות.
אבל אל תיפול במלכודת של אולמרט,(ראיתי בין השורות)האיש לא ראוי, ומושחת עד העצם,אסור לתת לו שניה של חסד.
חיים ברעם יכול להיות סמוך ובטוח ששרון לא סובל משום סיוט. אם יש משהו ודאי באריק שרון הרי זה בטחונו המלא והשלם בצידקת דרכו. לעיתים נראה שהאיש לא ידע היסוס ופחד מימיו, לטוב ולרע.
לצערי אני אומר זאת – שרון הוא אחרון המנהיגים (מלבד פרס, שכולנו יכולים להסכים שאת המדינה הוא כבר לא ינהיג). מעתה נאלץ להסתפק בפוליטיקאים סוג ב’ ו-ג’. אנשים שיראו כילדים הססנים וקטנוניים ליד שרון.
[איך אמר מישהו בטלויזיה? – דמותו מילאה אותנו…
חשוב גם לקרוא את איש הדמים שכתבת בשעתו
יוני
שני המגיבים מעלי החליטו שהמאמר "איש הדמים" הוא נר לרגליהם. לאחר שקראתי אותו הייתי רוצה לאמר מספר דברים.
שרון עבר במשך שנים דמוניזציה והפך לסמל הרוע בעיני אנשי השמאל. זכורים לי הבעת פניהם התיעוב בקולם של אנשים מסויימים כשהיו אומרים את שמו – משהו כמו "המן הרשע" או כמו שיהודי דתי אומר "טומי לפיד".
בהתנהגות הזו, כמו במאמר "איש דמים" יש הרבה מן ההגזמה וההתלהמות.
שרון נבחר ברוב גדול כדי להוביל את המלחמה בטרור, ואם הוא "איש דמים" אז אנחנו "עם דמים". רוב העם בחר באיש ושלח אותו לכס ראש הממשלה עם ברכת הדרך.
בדיעבד חיסול יאסין לא המיט עלינו את האסון שניבא ברעם, ונסיונותיו של ברעם להמציא איזה חוק בלתי כתוב על זה שלא מחסלים מנהיגים נראה עכשיו פאטתי וקטנוני. מעניין שברעם "מרחיק עדותו" עד לאירלנד ושוכח את רחבעם זאבי והרב כהנא שחוסלו – והרי לך תקדים….
חיסול השייך יאסין נשכח והמאמר של ברעם התגלה ככמוטעה, נבואת זעם מופרכת.
שרון הספיק להראות בינתיים שכמו שרון יש לו
מטרה והוא ישיג אותה. לא איש דמים כי אם איש מעשה. אדם שמחליט ועושה.
שרון הוא סימפטום, תופעה שצמחה כריאקציה לנו -עם של דיבורים ולבטים, בירבורים וויכוחים. תוך כדי התנצחויות נסיונות שכנוע אין-סופיים שכחנו איך עושים דברים. ומכאן הפופולאריות האדירה שלו. דמות האב ששרון נכנס לתוכה כל-כך בהצלחה.
קיימת תופעה הקרויה- אהדת העם למנהיג, ושרון "הגזען, הרוצח, השקרן, המהתל…"- עליו שפכת את זעמך ושינאתך הבלתי נילאים בקיטונות מלאות זה שנים רבות- זכה לעת צרה וזיקנה לאהבת עמו ולאהדת העולם כולו. גם האויבים מכבדים אותו ומתייחסים אל המהפך שחל בהשקפותיו ואת רצונו לסיים על הצד הטוב ביותר את העימות הערבי-ישראלי, שנמשך יותר מדי זמן. מתי כבר גם חיים ברעם יגיד מילה טובה על המנהיג הגדול- אריאל שרון?
מכלוף היקר,
אם ראית בין השורות אהדה לאולמרט, אז פשוט טעית. מצד שני, זה נכון שאין לי נטייה לזלזל ביריבים פוליטים קשים. כדי להיאבק בהם, צריך להעריך את היכולות שלהם באופן מציאותי. זה הכל.
אני באופן אישי כישראלי מרגיש שדמותו של שרון מסמלת את כול המושחת והמתועב שחברה שלנו.
מתי כבר תכתוב על בילעין?
גם את היטלר אהב עמו וגם את סטלין. ההיטוריה שפטה אותם אחרת. גם את שרון תשפוט וזה מה שקובע לא "אהבת עמו" שניזונה משוביניזם ומפחדים המטופחים באמצעי שטיפת מוח.
לכהן היקר
מעולם לא קראתי מאמר זה ,וממילא לא הושפעתי ,איש הדמים מבחינתי,על שום הרצח והדם הרב שהאיש שפך(בעיקר של בני עמי)וכפל לשון של כספים שחיתות,גנגר וכו
כהן צודק, שרון הוא איש דמים אבל לא (באופן איכותי) יותר ממה שישראל כולה היא מדינת דמים, שרון הוא כנראה במקום השני (אחרי בן גוריון) ומתחרה על המקום הזה עם רבין.
מה זה אומר על הבוחרים ? זה פתוח לפרשנות, אבל מעניין מאד שעמים שלא בחרו את מנהיגיהם (כמו העם הסורי) אמורים להעינש על הדיקטטורה של המנהיג ועמים שכן בחרו את מנהיגיהם אמורים להיות חסינים מענישה קולקטיבית…
בהמשך לדבריו של יורם, כל ציבור מקבל את המנהיגים שהוא ראוי להם. הדבר אמור במיוחד במדינה דמוקרטית, שבה פחות קשה לסלק את המנהיג אם הציבור לא רוצה בו.
אשר לאופייה של מדינת ישראל – יתכן שזו אכן מדינת דמים, אבל לא יותר ממדינות אירופה (בתקופת האימפריאליזם) או שאר העולם (אחרי תקופה זו).
למען הסר ספק, אני לא חושב שמעשי עוול של מדינות אחרות, ויהיו אלה גדולים פי 10 או פי 1000, מצדיקים מעשי עוול של מדינת ישראל, אלא שיש לראות את הדברים בקנה מידה נכון.