דו"ח העוני החצי שנתי של המוסד לביטוח לאומי הוציא לרגע את כל העכברים מחוריהם. כל האשמים היפנו אצבע מאשימה כלפי אחרים כדי להסוות את אחריותם הכבדה. בצמרת קדימה, הליכוד והעבודה מקננים כל האדריכלים של המדיניות החברתית-כלכלית, שהמיטה על החברה הישראלית את חרפת העוני. לא היה כאן מחדל, אלא מדיניות מכוונת שהשיגה את יעדיה. כל אדם הגון יצמיד סימן שאלה גדול על מוסריותם של כל הפוליטיקאים הממסדיים בארץ. גם ציפי לבני (שנבירה בעיתונים של שלושת החודשים האחרונים העלתה שהיא נהנית מפולחן אישיות אמיתי בתקשורת הליברלית) אשמה בעובדה שיותר מ-720 אלף ילדים מוגדרים כעניים, ושהעוני חלחל גם לשורותיהם של המועסקים, העובדים בפרך והמשתכרים שכר רעב.
אבל כולם מאוהבים בשרת החוץ החדשה ציפי לבני, שנהנתה עד עכשיו בעיקר מההשוואה המחמיאה, הבלתי נמנעת, עם חברותיה לשעבר בליכוד, נשים כמו לימור לבנת ונעמי בלומנטל. לבני נהנית מאהדה כללית, שבה טמונה גם סתירה פנימית מרתקת. הבוחרים מרותקים לפן הרציונלי, השקט והשקול באישיותה, אבל רק מעטים מהם מסוגלים לנמק באותה רציונליות את הסיבות לנהייתם המתוקשרת כל כך אחרי השרה. אנחנו בעדה, אבל לא יודעים בדיוק למה. המשפט הזה מסכם את תסמונת לבני בקיצור נמרץ.
אפילו בכנסת היוצאת המושמצת כל-כך, בדרך כלל בצדק, היו פוליטיקאים שהצהירו על מחויבותם המוחלטת לשלטון החוק, ולא התעקשו, כמו לבני כשרת המשפטים, להכניס לבית המשפט העליון סוס טרויאני עם "אג’נדה" כלשונו של אהרון ברק, בעצם עם כוונה ברורה לטרפד את הישגיו של בג"ץ ולהתחנף (באורח אובייקטיבי) לפוליטיקאים המושחתים ביותר. פרשת רות גביזון לא העיבה כלל על תדמיתה הנקייה של לבני. הקסם שהמרכז הלאומני מהלך על אזרחי ישראל הוא בלתי נדלה, ולבני היא ההתגלמות האולטימטיבית של הקסם הזה.
אנשי הימין החוששים כל כך שבית המשפט העליון יחבל בהישגי מפעל ההתנחלות שלהם, שכולם נוגדים את רוח הצדק הטבעי שלא לדבר על עקרונות המשפט הבינלאומי, קיוו שלבני תצליח לרסן את ברק ואת אנשיו הנתפסים בעיניהם כליברלים. זה יאפשר להם להמשיך במלאכת הגזל שלהם באין-מכלים. הציבור הליברלי, לעומת זאת, מתלהב מאוד מהצהרותיה החדשות נגד הכיבוש. עבור הבורגנות הישראלית, מדובר במוצר המושלם ובחודשים האחרונים קראנו בכל העיתונים לא רק מאמרים אלא גם מכתבים למערכת, המעלים על נס את הדיבורים המתונים של לבני המלווים באגרוף ברזל "נגד הטרור". בסך הכל, כולם חוגגים את שובה של גולדה מאיר, את שילובן של ההצהרות על פשרה טריטוריאלית עם מעשים קשוחים ואנטי-ערביים בשטח. על האסון שתמיט עלינו הדרך זאת יקוננו כולם רק בסוף. בינתיים, אני מזהה בתקשורת הישראלית את אותה התפעלות של עגל שאיפיינה את השנים שבין 1969 ל-1973, את אותה ההבעה הנואלת של אובדי דרך המבקשים מזור לחרדותיהם באישיות סמכותית כלשהי. ציפי היא בעצם גרסה חדשה של גולדה, בעיבוד קצת יותר מתוחכם המתאים אולי לתחילת המאה ה-21.
פעם ראיתי בלונדון סרט תיעודי שביקש להוכיח שאת עלילת "המלט" של ויליאם שייקספיר ניתן להציג בעשרים דקות, מבלי לאבד אף אלמנט חשוב בדרך. ישבתי עם עשרות עיתונאים נדהמים, שצחקו בכל פה כאשר הופיע הבמאי שוב על המסך והודיע, שעתה הוא מתכוון לתמצת את כל המחזה בשלוש דקות בלבד. המלט שוחח עם רוח אביו, הרג את אביה של אהובתו אופליה ואת דודו הנבל. כל הפרטים שוחזרו במהירות סילונית ולמחרת קראתי ברוב העיתונים דברי שבח על המגמה הסאטירית והביקורתית של הסרט. אחד המבקרים העלה על נס את העובדה, שאפילו ידידיו של המלט הספיקו להציג שמץ של נוכחות בשלוש הדקות של הסרט.
נזכרתי בסרט לא פעם בשבועות האחרונים, כאשר תוך זמן קצר מאוד שיחזרה "קדימה" את מפא"י ההיסטורית. אריאל שרון היה דוד בן-גוריון, אהוד אולמרט מגלם קבל עם ועדה את משה שרת ואת לוי אשכול בו זמנית, לבני היא כאמור גולדה, ורק שמעון פרס נשאר שמעון פרס. שנים רבות אחרי המהפך של מנחם בגין (1977), עלייתן ונפילתן של ד"ש, שינוי ומפלגת המרכז, אחרי ערמות ענקיות של מאמרים מלומדים על סוף שלטונם של הוותיקים האשכנזים ושילובם של הפוליטיקאים המוכשרים מעיירות הפיתוח בצמרת השלטון נשארנו עם אתה הגברת, בקושי בשינוי אדרת. זה אולי נכון שאולמרט, לבני וצחי הנגבי נולדו בבתים של אנשי המשפחה הלוחמת וינקו מהוריהם שנאה למפא"י ולבן גוריון, אבל גם מזה לא נשאר דבר. השלושה הגיעו לצמרת השלטונית, אבל הפכו, בסופו של תהליך מורכב ומרתק, לנושאי הדגל של הבן-גוריוניזם הישן. מבית"ר של אולמרט נשאר רק הכדורגל, מהלח"י של גאולה כהן נותרו רק השירים, והמורשת הישנה הוחלפה בערמומיות פרגמטית שהפכה את הנגבי לשותף טבעי של חיים רמון. אשר ללבני, היא מזכירה את נשות מפא"י של פעם, ולא את קצין המבצעים של האצ"ל שבביתו גדלה.
עלייתה המטאורית של "קדימה" היא לכן לא ניצחון של השמאל, אלא של המוטציה של תנועת העבודה ההיסטורית. התמורות הסוציולוגיות, ובעיקר התעשרותם של האליטות האשכנזיות וזניחתה המוחלטת של הסוציאל-דמוקרטיה על ידי רובן, הכשירו את הקרקע לתרגום התהליכים לזירה הפוליטית החדשה. המפה המפלגתית היא השתקפות חדה של החברה הישראלית החדשה, ולכן הבחירות האלה אינן עוד מעשה הונאה מאסיבי אלא משאל-עם אדיר ממדים שיביא לידי ביטוי מלא את רצונם של הבוחרים. הספינים, התודעה הכוזבת, הפרחת הבלון של השד האיראני כדי ליצור שוב איום קיומי ולהזין את מולך הביטחון, כל אלה ימשיכו לתת את הטון בפוליטיקה הישראלית. אבל, בניגוד לעבר, כל ישראלי יידע בדיוק את העומד לפניו ויהיו רבים מאוד שיצביעו נגד האינטרס המעמדי והפרטי שלהם, ובעד הקולקטיב המונהג על ידי יורשי האליטות הישנות בתחפושת חדשה. האתגר החברתי בדמות עמיר פרץ יזכה להצלחה חלקית, לא יותר מזה.
ייתכן שכמה קוראים יגיבו בתמיהה על הגדרתה של לבני כ"גולדה מאיר חדשה". הרי גולדה הכחישה את עצם קיומו של העם הפלסטיני והביכה את נציגי ישראל הרשמיים בכל העולם בהצהרותיה הפרימיטיביות בנושא הזה. אלא שאין מקום לתמיהה הגדולה הזאת. לבני היא כאמור מהדורה מעודכנת ומתוחכמת של גבירת הברזל הזקנה, וטקטיקות הסירוב שלה מתאימות לשנת 2006 ולא לשנת 1969, שבה נבחרה גולדה לראשות הממשלה. להצהרה הנבובה על שתי מדינות, שהפכה למבצרם של הסיפוחיסטים והמדכאים, הוסיפה לבני הסתייגויות נציות מאוד לגבי הבחירות לראשות הפלסטינית. אם גולדה וחבריה מנעו כל מגע עם אש"ף, החרימו את נציגיו בפורמים בינלאומיים וסירבו להתייחס לפן הפוליטי של הארגון, לבני מיישמת את אותה טקטיקה, באותם נימוקים, כלפי החמאס.
לכאורה איש שמאל חילוני עם אידיאולוגיה אינטרנציונליסטית פטור מההצהרות השגרתיות המחייבות התנערות מהחמאס ומדרכו. הייתי מעדיף לעבור במסלול הירוק ולהימנע מבדיקת מכס מדוקדקת בנושא הזה. פשוט, חבל על הזמן. אבל קהל הקוראים הוא מגוון ופלורליסטי, ומכאן הצורך בהבהרות מסוימות. החמאס הוא מסוכן, וראיית העולם שלו היא צרה וקנאית. גם שיטות הפעולה שלו הן מגונות, כמובן. אבל לעם בישראל יש אינטרס ברור שהארגון האיסלמי יהיה חלק ממוסדות השלטון בפלסטין. כפי שאמרנו לפני יותר משלושים שנה בנושא אש"ף, גם עכשיו ישראל חייבת להתחשב במערכת הפוליטית של הפלסטינים, ולשאת ולתת עם מנהיגים שמסוגלים לספק את הסחורה, גם אם מדובר באויבים קשים של המדינה. התמתנות טקטית של החמאס כתוצאה מרצונו להשתלב פוליטית בהנהגה הפלסטינית כבר הפכה לעובדה בשטח. אבל אנשים כמו לבני עדיין מתעקשים לעשות דה-לגיטימציה לפלסטינים ומדברים על ארגוני טרור, כתירוץ לבטל את חשיבות הבחירות הדמוקרטיות בשטחים.
יש משהו טראגי בהתרסה של לבני כלפי החמאס. היא עצמה צמחה במפלגה פוליטית שהוקמה על בסיס האצ"ל, שנתפס בשעתו על ידי כל העולם כארגון טרור. אביה, איתן לבני, היה קצין מבצעים מבריק של אותו ארגון. לפי כל הדיווחים הבריטיים מאותה תקופה, לבני יזם ותיכנן פעולות שבעגה של היום היו מוגדרים כפיגועים. לשם "תנועת החרות" של לבני האב, נוספו תמיד המלים "מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי". חבל להיכנס לוויכוח צדקני עם שומרי המורשת של האצ"ל על טיב הטרור אז, וגם לא להשוואות מעליבות פחות או יותר עם ארגונים הפועלים כיום. אבל כל מי שבקיא בקורות המאה הקודמת יודע, שרוב הממשלות שהוקמו במדינות עצמאיות חדשות היו מבוססות על תנועת שחרור שנקטו גם בלוחמת גרילה כלפי הכובשים.
לפחות בנושא אחד לבני היא פחותה מבחינה ערכית ומוסרית אפילו לעומת גולדה. כשרת המשפטים היא יודעת את כל העובדות, ובכל זאת חברה למפלגה הכי מושחתת במדינה שלחלק מחבריה בהנהגה יש קופת שרצים של תיקים במשטרה ו"זיכויים" מלאים וחלקיים. כיוון שדחינו את טקטיקת ה"אתרוג" של אמנון אברמוביץ’ ועמיתיו לגבי אריאל שרון, אין לנו כוונה להחיל אותה על מושחתים אחרים ב"קדימה". אוי לרשע ואוי לשכנו.
כמה הערות
1. מינוי גביזון נתמך בהתלהבות גם מן השמאל, כמו אורית קמיר וכולי.
2. האתרוגיה – נגעה לשחיתות של שרון, האם יש לך טענה שלבני מסתירה בעצמה קופת שרצים שלה?
3. אולי אני טועה, אבל בעוד גולדה שידרה אוירה של שחיתות ממדרגה ראשונה, וגם אי פירגון קיצוני לנשים בסביבתה המקצועית, לבני משדרת שלטון תקין יחסית בחצר שלה, וגם פירגון לנשים, יחסית.
–
אני לא משוחרי הליכוד או קדימה פופולו, אבל היא לא מזכירה לי את גולדה דוקא. (דליה איציק מזכירה את גולדה יותר).
חוץ מזה אתה צודק שמתחיל פולחן סביבה. הסיבה? היא הכי פחות מביכה מכולם ועד כה לא עשתה טעויות גסות. מעברר לכך, אפילו לימור לבנת האיומה זכתה לפרגון של ,הבנות, רק משום שהיתה אישה. גם בזה יש משהו.
מספר הערות:
1) עוני: המדיניות הכלכלית של הקפיטליזם הדורסני יוצרת פערים גדולים בין מעמדות, ולכן אי-שיוויון בוטה. עם זאת, כדי לעקר את העוני לא ניתן להמשיך ב"תרבות שנור" שמבוססת על "רווחה".
וכבר הוכח במדינות אירופה הכיצד מדיניות רווחה דווקא משעתקת עוני (ספרד, בלגיה), ויוצרת אבטלה (צרפת, אנגליה).
כדי להנחיל צדק חלוקתי יש לבנות תשתיות כלכליות מתאימות. בניית תשתית היא דבר שלוקח זמן, וזהו תהליך.
-דו"ח העוני לא מחדש בעניין זה דבר.
2) ציפי ליבני נהנית מאמון יחסי בציבור ממספר סיבות: א) היא אישה, וחסרות לנו נשים בפוליטיקה; ב) אין לה תסביכי שחיתות; ג) היא משקפת הלכי רוח של שמרנות שטבועים בחברה הישראלית; ד) היא יחסית פרגמטית ולא נוטה "לזגזג".
3)בימ"ש ואג’נדה: ניסיון הכנסתה של גביזון לעליון הוא תקיעת תריז ב"אקטיביזם" (לכאורה) שיש בביהמ"ש, וכדי להגביל את הרשות השופטת מהתערבות חוקתית בהחלטות הרשות המבצעת והמחוקקת.
מכיוון שלבני היא שמרנית, אין הדבר מפתיע, וכמובן שדבר זה נועד לקבע לה מעמד חברתי בקרב תומכי ימין- שהם הרוב בישראל.
4)כותב ברעם: "עלייתה המטאורית של "קדימה" היא לכן לא ניצחון של השמאל, אלא של המוטציה של תנועת העבודה ההיסטורית"
– אבל האם אין זה ברעם שמיהר להצהיר שהוא זה שתומך במפלגה זו?
מוזר הברעם הזה…
התומך של "קדימה" זה חיים הנגבי, לא חיים ברעם.
ציפי או כפי שקראנו לה – ויותר לא נקרא לה – ציפויקה, גדלה בבית טוב, אולם תהתה וטעתה, בדרכה לשום מקום טוב.
דא עקא שיש לי מועקה.
דא עקא שמנסים לרצות דעת קהל במקום לשנות אותה.
דא עקא שאין סבלנות.
סבת שויילם
אף פעם לא השמעתי אף הברה שיש בה אפילו שמץ של תמיכה במרכז הלאומני בכלל, ובקדימה בפרט. מי שיש לו בעיות קשות בהבנת הנקרא, מוטב לו שימנע מלהאשים אחרים במוזרויות כלשהן.
האמנם מינוי גביזון הוא נסיון לפגוע בבימ"ש עליון וברק הו כולו טוהר? ברק לקח לבימ"ש עליון סמכויות שמעולם לא ניתנו לו ושם את עצמו ואת בית המשפט מעל לכנסת ומעל לחוק. לכך מתנגדת גביזון ולכן מתנגד לה ברק. האג’נדה נגדה מדבר ברק היא יציאתה של גביזון נגד תפיסת הכל שפיט כולל מה שבית המשפט מעולם לא הוסמך לו. ואם ברעם מתרעם על השחיתות הרי שבאורח פרדוקסלי תפיסת הכל שפיט של ברק היא שהביאה לפריחת השחיתות ולחוסר הבושה בלהיות מושחת – אם הכל שפיט המסקנה הבלתי נמנעת היא שמה שלא נשפטים עליו או אם יצאת זכאי אתה "בסדר". לכן כל מי שאין נגדו ראיות ו/או מה שעשה הוא בלתי מוסרי אבל לא פלילי יכול להגיד – מה אתם רוצים, אני בסדר, עובדה שלא הורשעתי. אם הכנסת גביזון לעליון תפתור את הבעיה הזו, דיינו.
לאירית,
ככל הזכור לי קמיר היתה בעיקר נגד המסע של עיתון הארץ נגד גביזון, כולל הכתבה עם עלומי השם למיניהם והקידום של המתחרה שלה. זו לא היתה תמיכה במינוי של גביזון עצמה, שממנו היא לדעתי הסתייגה. התאירי את עיני?
"אבל כל מי שבקיא בקורות המאה הקודמת יודע, שרוב הממשלות שהוקמו במדינות עצמאיות חדשות היו מבוססות על תנועת שחרור שנקטו גם בלוחמת גרילה כלפי הכובשים"
ברעם מכנה את פעולות החמאס "לוחמת גרילה".
אם בארזים נפלה שלהבת, מה נאמר לאזבי הקיר?
מצאה חן בעיני ההשוואה למפא"י (עם פרס בתפקיד פרס).
לחיים ברעם
אני ממש מתנצל, באמת התבלבלתי, ולא התכוונתי חלילה לפגוע בך.
אתה דווקא די עקבי, ולא מוזר, מיוחד 🙂
ע.ג
1) לפני שאתה מאשים את ביהמ"ש וברק, ראוי שתאשים קודם את הכנסת.
האם יש בישראל חוק-יסוד: החקיקה? האם עוגן מעמדו של גוף כלשהו להעביר ביקורת, תוך פיקוח על הרשות המבצעת?
האם אינך חושב שלו היו רוצים באמת לשנות את מצב הדברים, אזי היו עושים זאת על-ידי כינון בימ"ש לחוקה?
-לא עשו זאת, ולא את זאת, ולא את זאת…
מה שאומר- דרשני.
2) "הכל שפיט" אמר ברק. אך מה בין המלל למעש? האם ביהמ"ש האקטיביסטי אכן חולל מהפכות? האם ביטול חלקי של כ-4 סעיפי חוק במשך 14 שנים, מתוך אלפי בקשות, זה אקטיביזם שיפוטי? זה הכל שפיט? (אולי לפרוטוקול)
ומה הקשר בין הכל שפיט לשחיתות? דווקא להיפך, אם היו שופטים יותר נבחרי ציבור ולא מקלים איתם ומשאירים זאת ל"משפט הציבור", אזי רמת השחיתות ודאי היתה פוחתת.
– הכנסת גביזון, שהצהירה שאין לה עניין בהתערבות ציבורית שכזו, ודאי לא תפטור את סוגיית השחיתות.
לאירית.
אולי תעירי את עיננו לגבי השחיתות של גולדה מאיר?
תודה.
זה מה שכותבת קמיר על הראיות של גביזון ועל המהלך של לבני –
נ.ב.
תוספת בעקבות פניות של קוראים.
אני נשאלת על ידי קוראים מודאגים (שהופחדו על ידי הכתבה בהארץ, וגם כאלה שדאגו גם קודם לכן), האם דעותיה של פרופ’ גביזון אינן באמת גזעניות, מסוכנות ואנטי-זכויות אדם; האם אין סיבה אמיתית לדאוג ולהתנגד למינוי. התשובה הכנה היא שאינני יודעת מהן בדיוק דעותיה בסוגיות רבות: היא עצמה שוללת בתוקף את ההאשמות המועלות נגדה, ובשום מקום לא ראיתי הצגה רצינית, שיטתית ולא מתלהמת שאפשר לסמוך עליה. ברור לי שדעותיה של פרופ’ גביזון שונות מאוד משלי בהקשרים רבים, אבל זה עדיין לא הופך אותה לאויבת זכויות האדם או לסכנה לשלטון החוק. עוד ברור לי שפרופ’ גביזון חכמה, חריפה ורהוטה יותר מכמעט כל אחד אחר באקדמיה המשפטית, שהיא חרוצה ועובדת קשה, וישרה בכל מובן. על אלה, דומני, אין חולק, וחשוב לזכור שאלה כישורים חשובים ביותר לשופטת. במקביל, אני יודעת בודאות שחלק משופטי בית המשפט המכהן (ורבים מקרב שופטי העבר) מחזיקים והחזיקו בדעות שלא רק שהן קיצוניות משל גביזון (בנושאים לאומיים), אלא הן מדאיגות באמת. אני גם יודעת מקריאה במאמריו ושמיעת התבטאויותיו של מועמד אחר, פרופ’ קרמניצר, שדעותיו בכל הנוגע ליחס המשפט לאלימות נגד נשים מסוכנות מאוד לתיפקודו של תחום משפטי זה. המסקנה? אסור לתת יד לציד מכשפות המתמקד באדם מסויים ופוגע בו ובו בלבד. זוהי אפליה. זהו טרור. ובמערכה הנוכחית האפליה והטרור הללו נסמכים על "הלשנה" אנונימית מבישה של צדיקים מתוך ה"ברנז’ה" והתגייסות לא מקצועית של חלקים בתקשורת, כמו עיתון הארץ. וכדי להתייחס לחששות לגופו של עניין: על הציבור לדרוש שקיפות מלאה של תהליך המינוי. זכות הציבור לשמוע לא רק מה אומרים שונאיה של גביזון על עמדותיה, אלא גם מהן דעותיהם של כל המועמדים בסוגיות חשובות כמו זכויות אדם, זכויות נשים, מדינה יהודית ודמוקרטית – וגם הרבה סוגיות משפטיות נפוצות הרבה יותר, כמו למשל מעצרים וענישה, שהן לחם חוקם של שופטים.
— קישור —
לדעתי, מאחר שקמיר לא ילדה, ובהקשר של המאבק על המינוי, אפשר בהחלט לראות אותה כתומכת במינוי, בפרט לעומת המועמד הריאלי החלופי, קרמניצר.
קמיר מפרטת את תהליך קבלת ההחלטות שלה בצורה ברורה מנומקת ומבריקה, ולכן אין צורך להוסיף על כך. היא טוענת, בקיצור, שבין שניהם, גביזון עדיפה, ושהמתקפה היא בעיקר בגלל ההתנגדות מובנית לנשים. או הקפדה יתרה איתן. לעומת זה, היא מביאה את הבעיתיות של קרמניצר, אחד השמרנים בנושא מעמד האשה וגם חברתית וכלכלית.
וזה שהכנסת לא בסדר מצדיק שבימ"ש לא בסדר? הוא לא קיבל סמכויות ולכן לא צריך להתערב. מלבד זאת יש בעיה בהבנת הנקרא – הכל שפיט ולא כולם מורשעים. אפשר לשפוט הכל ועדין להוציא את הרוב זכאים או להחליט בסוף ההליך שאין מקום להתערבות שיפוטית ובדיוק הענין הזה גורם להשחתה כמו שכתבתי קודם.
לישראל אין חוקה, כי אז היא תצטרך להתחייב לערכים דמוקרטיים (או אחרים), ולהפסיק את טקטיקת התחמנות הציונית הדיסוננס – קוגניטיבית.
ברק איננו ‘טהור’, אלא משפטן ציוני העומד בראש מערכת משפטית מסואבת של מדינה בעלת אסתטיקה ליברלית – פלורליסטית ותוכן מהותי אתנוצנטרי גזעני.
המאבק לערעור מעמדו של בית – המשפט העליון הוא מאבק לחיסול האסתטיקה הזו ולקידום מהפכה אנטי – דמוקרטית שמטרתה הסופית האמיתית היא מדינת הלכה או פאשיזם חילוני.
כול מה שקורה היום בארץ מבחינה פוליטית הוא מאבק בשדה הקרב בין הלאומנות היהודית לבין דמוקרטיה.
בחברתנו המושחתת, הגזענית, השוביניסטית והמאפיוזית – מיליטריסטית, שמייצרת טרור מאז ימי האצ"ל והלחי ועד היום ברצף בלתי – נפסק
(צה"ל הוא ארגון טרור), אחד מכול ארבע ילדים עני וראש הממשלה מקבל מיליוני דולרים מתחת לשולחן.
והוא נחשב לפטריוט הגדול , ולסמל נערץ, והוא רוצח מדופלם עם מוניטין של דם ושל שחיתות חצופה, צינית ומתועבת, ומפלגתו תנצח בבחירות .
הכוחות הדמוקרטיים בארץ חייבים לקום על הרגליים האחוריות, ולשאוג, ומוטב שעה אחת קודם.
לא רוצה פאשיזם בארצי!
לא רוצה כיבוש!
רוצה דמוקרטיה!
רוצה צדק!
נכון שזה טקסט שמצריך את טיפול השב"כ?
מה כבר אמרתי…
‘תגובה’ זו היא בעצם בקשה/הזמנה למאמר עתידי שלך.
מבלי להתייחס ל’דיוק’ שבהשוואה בין גולדה לבין לבני (ואני חושב שההקבלה היא נכונה לפחות כדרכן של כל ההקבלות) ותוך קבלה מלאה של הטענה שקדימה היא ריכוז ומיצוי של כל המאפייניקיות הרעה, מה שבולט ביותר ב’פוליטיקה הישראלית’ לעת הזו, מה שהופגן לדעתי יותר מכל בנאום של אולמרט שהיה נאום בר-מצווה קלאסי – רדוד, קלישאי, ולא אומר כלום -ובתגובות אליו – תוספת 3 מנדטים, התמוגגות של יואל מרקוסים וכיו"ב – הוא העובדה הפשוטה והחותכת: מתקיים בנו ‘עיקרון החזרה ההיסטורית של מרקס – מה שבזמן בן גוריון היה טרגדיה מתגלגל עלינו בימי ‘מפאי החדשה’ כפארסה.
שעל כן בקשתי היא:
אנא תן לנו, עוד לפני הבחירות, ניתוח פוליטי כקדימון לבחירות שייכתב בסגנון המאמר ‘העתידני’ שפירסמת בעבר.
בתודה
אירית
לולא היתה גביזון אישה- סביר להניח שאין שום מצב בו היתה תומכת קמיר בגביזון. למען האמת, היא לא בדיוק תומכת (כלומר אוהדת גביזון), אלא נוקטת בבחירה של הרע במיעוטו.
מההיבט הפמיניסטי, אני בכלל לא משוכנע שגביזון היא בכלל הבחירה הנכונה, שכן היא מאוד שמרנית, ונוטה מאוד לאהדת המסורת, ובכלל זה למעמד האישה בתיאום עם המשפט העברי.
אני מסכים שמאוד רצוי שתהינה יותר נשים בבית-המשפט העליון, ושההגנה על האינטרסיים הנשיים לא תיפגע, אולם אולי זה מפתיע, אולי פחות, אבל חוקרי משפט {אני אמנע מהבאת מובאות מדויקות, אולם אני מתבסס על מקור ראשון} מצאו דווקא ששופטים ערבים מחמירים עם ערבים, ושנשים מחמירות לא פעם יתר על המידה עם נשים.
לכן הבחירה בגביזון, על אף שתוסיף לפלורליזם המגדרי והרעיוני, לא בטוח תשרת את המאבק הפמיניסטי, ומי יודע אולי היא אפילו תחתור כנגדו…
לעלום השם שהגיב אלי
מה שניסיתי לטעון הוא שנוצר מצב קונקרטי, לאחר אי-מעש בוטה לאורך יותר מ-40 שנים, בו המצב המשפטי של תחומי האחריות בין הרשויות השופטת, המחוקקת והמבצעת, לא הוסדרו כדבעי.
בשנת 1992- היא שנת "המהפך החוקתי" נקט ברק, ביחד עם רוב של שופטי העליון, בצעד אמיץ ונטל סמכות שלא ניתנה לו במפורש. אולם, בדיעבד, צעד זה הוביל להגנה רחבה יותר על הדמוקרטיה, בעיקר בענייני זכויות מיעוט, זכויות פרט וכדומה, ומעמדו של ביהמ"ש עלה הן בעיני הציבור הישראלי והן בעולם.
הכל שפיט זו רק רטוריקה של הרתעה, כי בית-המשפט לא דן בהכל. ולא רק זאת, אלא שלמרות שהוא נטל את הסמכות, הוא לא מרבה להשתמש בה. וכשיש שימוש- הוא יחסית זניח, ונתון לשינוי על-ידי הממשלה והכנסת (כלומר, לא סוף פסוק).
כאשר אדם לא מורשע, הוא לא הופך להיות זכאי. ורק כדי להראות לך את ההבדל אז תזכר במשפט ברנס. ברנס הרי נאבק במשך שנים על זכוי, ולא על אי-הרשעה…
במקרים של אי-הרשעה, אזי משפט הציבור (בביקורת ציבורית או בקלפי) הוא פתרון הוגן וראוי. אני מודה שלא הבנתי הכיצד אתה מקשר זאת לשחיתות (כאילו ביהמ"ש מכשיר את המעשה).
טקסטים כאלה לא צריכים טפול שב"כ אלא טפול פסיכיאטרי.
שאלת ציפי לבני והקסם הבורגני היא אכן מרתקת ודורשת דיון מן הסוג שלא נוכל להשלות את עצמנו לראות ולו בפינות החשוכות ביותר של התקשורת הממסדית.
אך, עדיין, התאכזבתי מעט מן הטיפול של חיים ברעם בעניין, הנתון בסד הצר למדי של נקודת המבט הקבועה והמקובעת שלו. להזהיר את הקוראים מפני "נציותה" של ליכודניקית מאז ומתמיד נראה כמו המלצה לקחת מטריה אם לא רוצים להרטב בגשם. אם ברעם היה מזיז קצת את הפריזמה הוא היה מתעניין דווקא בטיבה של "ההתמתנות" של לבני, ובפער הבלתי נתפס בין תזוזה אידיאולוגית מזערית ובין מיקום מחדש מהפכני לגמרי בתעשיית הדימויים הפוליטיים.
תעשה מקום..אני רוצה להצטרף אליך
פרוטגורס
נידמה לי שבפוליטיקה לא צריך לאהוד מישהו כדי לתמוך בבחירתו לעומת המועמד השני, רובנו בוחרים בברירת מחדל. התשובה שלי היתה לטענה של חיים ברעם שהמהלך של לבני – בענין גביזון- היה כל כך חמור, הוא הביא את זה כדוגמא להתנהלות שלה.
התגובה של קמיר מלמדת שיש להכניס זאת לפרופורציה לעומת מינויים אחרים, ושאולי גם הקפדנות של חיים נובעת מהקפדה יתרה עם נשים.
הרי יש מינויים הרבה יותר גרועים (בעבר, צבי טל וכיוצב’) לדמוקרטיה.אני לא מצאתי שלבני דומה לגולדה למעט היותה אישה העומדת אולי להיכנס לזירה של הגדולים. עוד לא ראינו אותה שם, בינתיים היא מין "סגן נוח" ואין לה כוח משל עצמה לדעתי.
גביזון ניראית לי מועמדת גרועה מאד, אבל קמיר שכנעה אותי שיש גרועים ממנה, ולשים לב למניעים של אפליה בעליהום עליה. יש בזה משהו.
לדעתי הפרטית, ויש אומרים הזויה, גביזון עברה איזו שטיפת מוח מכיוון דתי לאומני בטחוני, הנושא מוכר לי מעצמי. האוכלוסיה המתנחלית, יש לה שלוחות ממאירות למדי בארגונים אמריקאיים, חלקם אפילו לא יהודים שנוקטים בשיטות הדומות למה שהיה במשטרי האימה הקומוניסטים כדי ל"העביר אנשים על דעתם" (ודתם). אולי אפשר לקרוא לזה היפנוזה, או משהו כזה. היא נראית לי כמו "אשה תחת השפעה", מה שאינו גורע מן ההצטיינות שלה.
אין כמו אשה דעתנית, עצמאית, שוחרת זכויות אדם, ולא עלינו בלתי נשואה ולא נשמעת לפטריארכיה, כדי להזניק עליה את כל המכשפים ובעלי האוב מהמסדר האפל של הימין. כמו את משפחת הוגי הדעות מ"מכון שלם" ושלוחותיהם באמריקה, וכמובן מרעילי הנשמות מן ההתנחלויות. יש להם שיטות, תאמין לי, כדי להשליט את עצמם על ממסדים. והממסד המשפטי נחשק הוא ביותר עליהם, כיון שנתפס כאויב. השאלה אינה גביזון או לא, השאלה מה עושים עם היצורים האלה. אבל מי שדן בזה, נחשב לפרנואיד, אף שרבים יודעים מה הם עושים בשטח.
אירית
חיים ברעם אינו משפטן, ונראה לי שהוא לא לחלוטין הפנים מדוע לבני מנסה בכוח להכניס את גביזון. אני מסכים איתך שיש לראות את הדברים בפרופורציה.
אגב צבי טל והשופט הדתי הנוכחי- הם הלא תפסו את המשבצת "המשוריינת" של הדתי. אני מניח שלו היית דתייה, אזי לא היית חושבת שהמינוי שלו (של צבי טל) היה הכי גרוע…
דעתך הפרטית אכן נשמעת קצת הזויה (זו שמתייחסת ל"שטיפת המוח"), כי פסקה אחת לאחר שכתבת זאת, את כותבת שגביזון "אשה דעתנית, עצמאית, שוחרת זכויות אדם, ולא עלינו בלתי נשואה ולא נשמעת לפטריארכיה…"
והערה אחרונה: גביזון אומנם שמרנית בדעותיה, אולם סיפרה לי פעם מישהי שלמדה אצל חברה טובה שלה, שבחדרי חדרים המרצה סיפרה לה שגביזון לעולם לא תבחר לעליון כיוון שהיא לסבית לא מוצהרת.
אני לא יודע אם יש בכך אמת, אבל אולי זה יכול להסביר מדוע היא נשואה?
מה שכתבתי על גביזון לא סותר, היא היתה דבר אחד והפכה לשמרנית. זו שטיפת המוח.
באשר לצבי טל, האם אתה טוען שכל דתי חייב להיות מושחת ולהעביר כספים לעמותה של אשתו?
טוב לדעת. לצבי טל יש יותר בעיות מאשר דתיותו. גם לייבוביץ היה דתי וגם רוזנצוייג וגם השופט אלון. בזמן האחרון, מישהו מנסה להפוך את סדרי העולם וגם מצליח.
"אנחנו בעדה, אבל לא יודעים בדיוק למה. המשפט הזה מסכם את תסמונת לבני בקיצור נמרץ".
לחיים ברעם
קראתי את כתבתך רק עכשיו ואולי אתה כבר לא עוקב אחרי תגובות אבל אם כן אז הנה זה בא:
בתור אוהד כדורגל אתה מוכרח להבין כמה דברים על רגש.
הציטוט שהבאתי מהטור שלך הוא בדיוק מוכיח למה אוהבים אותה
הייתי מסיימת פה אבל היי זה פוליטיקה
אני חושבת שאוהבים את ציפי ליבני בגלל שרואים את ההיתפתחות שלה כמנהיגה היא עדיין
לא אבל היא בהחלט מנסה לעמוד על שלה לחתור להיות מיספר אחת להיתנגד, לא להציג את עצמה כתומכת של מישהוא כמו לימור ליבנת או יולי או דליה איציק הסתומה. היא עובדת על המראה שלה וכן גם זה חשוב כי זה מוכיח מישמעת פנימית, מוטיבציה, חיוניות וחוסר רפיון. אבל המישפט שלך מקסים אותי הלא יודעים למה הזה זה בדיוק מה שמייחד מנהיג אתה רוצה גם לאהוב אותו אחרת הוא יוצא פקיד. ישנם מנהיגים חרוצים נקיים ועיקביים שאינם מנהיגים.
זה גם הסיבה בגינה אהבו את ביל קלינטון.
ציפי ליבני ניתפסת כישרה אמיצה אבל בעיקר היא ניתפסת כבן אדם עם יכולת לבטא רגש. בל תיטעה זה לא אומר כלל שהיא הכי רגישה. שמעון פרס הוא לוזר כרוני בדיוק בגלל שאינו מסוגל לאינטימיות. המישפט שלך מוכיח שהיא מנהיגה
והנסיונות שלך לתרץ אותו בזה שרוצים כאן מנהיג קשוח או שמשוים אותה לנשים שהיו קודם
בליכוד זה תירוץ עלוב. ליבני היא לא המנהיג הכי קשוח שמסתובב בסביבה
אוהבים אותה כי יש בה משהו פתוח
חשוף
הקשיחות היחידה שלה זה התחושה הטובה שהיא נותנת שהיא עסוקה ולא פנויה לשוחח איתנו כל רגע קצת בלתי מושגת
וזה הישג אדיר כי היא לא איזה קסם אישי מבריק
מכל מי שמסתובב כאן הי הכי ראויה אלא אם כן אתה מחשיב יידע בטחוני צבאי מקצועי כתכונה שאין לוותר עליה
ההשואה לגולדה מביכה
ואתה בכלל צריך להבין שאנו הדמוקרטים תומכים מתוך המצאי. זה או היא או ביבי או אולמרט או עמיר פרץ?
עמיר פרץ הוא חלש להחריד
עם החלטות מפוקפקות ורצון כל כך עז לנצח שהופך אותו ללוזר כי מי שרוצה הכל תמיד מפסיד זה ההגדרה ללוזר
לוורד ש,
טוב, כבר כמעט שכחתי את הטור על לבני, ותודה על התיזכורת. אני עומד על כל מלה שכתבתי ולא מצאתי בתגובה המעניינת שלך שום דבר שיפריך אותם.
קשה להתווכח על דברים שבאמונה. הדבקות הבלתי רציונלית שלך ושל אחרים בלבני, איננה אלא הבעת ייאוש מוצדקת מכל יתר הטוענים לכתר. אין בלבני ולא כלום, לדעתי, חוץ ממידה של זהירות שמונעת ממנה לעשות שטויות בולטות מדי. שאר הנימוקים מזכירים לי את הסיפור האהוב עלי של י.ל. פרץ, "השריקה". החסיד מביע את אהבתו לאל בשריקה צורמת ומהדהדת, והיא כמובן מתקבלת היטב במרומים. לכן אני מכבד את השריקה שלך ואת האהבה שאיננה תלויה בדבר לפוליטיקאית בינונית וקונפורמיסטית.
לחיים ברעם
הכתבה שלך על ליבני חשובה מתמיד אם כי אני סבורה שלא יהיו מסקנות אישיות מועדת וינוגרד ושאולמרט ישרוד את המשבר. ואולי אני טועה.
היא כתבה חשובה כי העם היושב בציון נימצא בפאניקה ואינו מסוגל להכיל את מורכבות המצב.
אזרחי ישראל בהיסטריה. הם אינם יכולים להכיל את מורכבות המצב בעולם ובישראל. והציבור מבכה את החלשות האב
הוא כל הזמן בוכה ומאוכזב שאין מנהיג שמסדר את הכל. זה ילדותי בצורה בלתי רגילה.
באשר לכתבתך מה שענין אותי בה הוא האהיבות של מנהיג שהיא מהות
ההשוואה לליבנת וחברותיה המזעזעות היתה בתחילה מה שלא הפריע לליבני להיות אחת שמחבבים אבל משם היא היתפתחה לאחת שאוהבים
ואנשים מעריכים יכולת להיתפתח
אבל לא זו הנקודה אני מעריכה שהמלה בינוני די מתאימה עד שיוכח אחרת ולעיתים מוכח אחרת
ובכוונה אני מזכירה כדורגל לבני עושה הרבה תנועה בלי כדור
הויכוח שלי איתך נובע מכך שנשים מוכשרות ואינטלגנטיות נניח כמו יולי תמיר תמיד ייראו כמי שתומכות במועמד ולא יכולות לפרוץ את זה. כנ"ל ליבנת כאילו כוחנית וחזקה אבל אף פעם לא אומרת אני אנהיג בהיתנהלותה. היתה חכ"ית מהשמאל שהיתה באמת פרלמנטרית מזהירה אבל אפילו את מיפלגתה הקטנה לא היתפתתה להנהיג.
ופתאום באה הבינונית שלנו ובכמה שנים של עבודה קשה – כולם אוהבים אותה ולא יודעים למה
זה מרתק בעיני ושווה יותר מחשבה מלהגיד שציפי ליבני פויה ומי שתומך בה פויה
זה איזשהוא הדגמה על
אינטימיות
שנידרשת ממנהיג
ועל עוד תכונות
ולאו דווקא תעודת עניות שיש להיתפכח ממנה
ואגב הם כולם מניאקים ורובם בינוניים.
אישית אני מעדיפה אנשים מבריקים בשלטון
ואגב אם כבר ליבני אז תיסתכל על עמיר פרץ מנהיג פועלים ואחד האנשים הכי חלשים בהיסטוריה כניראה
תודה על תגובתך ואשמח לקרוא עוד
ורד
ובקשר לשריקה
צריך לשמור אותה למושאי אהבה ראויים יותר