מאמרו האמיץ של מיכאל ורשבסקי "סוד הקסם של מצפן" ("מצד שני", הגליון האחרון מספר 14-15, 2006), הוא אחד מהמאמרים החשובים שנתפרסם אצלנו בשמאל כבר תקופה ארוכה. בסגנון קליל, אך בכל זאת רציני ביותר, משרטט ורשבסקי את קווי ההתפתחות הפוליטית המכריעים שהם הרקע לפעילות השמאל במשך כ-40 שנה. אפשר לחלוק על ניסוח זה או אחר, על הגדרה זו או אחרת, אך התיאור של הציפיות שלא התגשמו והסיבות לאי הגשמתן הוא מדויק ומעמיק.
מיכאל ורשבסקי (מיקדו) קובע שהציונות מ-1967 היא "סיפור הצלחה". רוצה לומר שכישלונות התנועה לשחרור לאומי והנסיגה הכללית של הכוחות האנטי אימפריאליסטים באזור ובעולם, איפשרו לישראל להגיע למידה רחבה של הגמוניה צבאית ומדינית באזור.
ורשבסקי עומד בראשית המאמר על התרומות החשובות – האידיאיות והמוסריות – של "מצפן", ומתאר כיצד עשרות צעירים פילסו דרכם בערפל לאומני ונאבקו בציפורניים על ערכים אינטרנציונאליסטים. אך ורשבסקי אינו מסתפק בשבחים ונדרש באומץ לנפילתם של תנועת מצפן וגורמים אחרים בשמאל הרדיקלי.
מצפן לפי ורשבסקי היתה בדומה לגורמי שמאל אחרים בעולם חדורה אמון בהתקרבותן של תמורות מהפכניות. מכאן השתכנעו חבריה שיש להפנות את חזית המאבק נגד תודעה מזויפת בכלל, ונגד גורמים אחרים בשמאל בפרט.
"וכאן ההסבר לתופעה אחרת, כלומר האופי המעין פרזיטי של פעילות מצפן: רוב האנרגיות של התנועה הופנו לוויכוח עם השמאל הציוני מחד גיסא ועם המפלגה הקומוניסטית מאידך גיסא. שני אלה נתפסו כאילו הם מטפחים או לפחות משמרים את התודעה (הציונית) הכוזבת בקרב העם. אם רק נפרוץ את ההסגר ששתי התנועות האלה מקיימות סביב "תודעת ההמונים", אותם המונים ייהפכו למודעים לאינטרסים האמיתיים שלהם".
באווירה המשכרת של "ערב מהפכה", מסביר ורשבסקי, היה קל להשתכנע שמה שמפריד בין המציאות הקשה ובין ההפי אנד היו רק השקרים של השמאל הציוני והסטליניסטים.
בצורה בהירה וכנה מצביע ורשבסקי על הצעדים שהיו נחוצים לעיצוב מחדש של עקרונות המאבק המהפכני בעידן חדש:
"כשהמהפכה התמהמה …נאלצנו להעריך מחדש לא רק את האסטרטגיה שלנו אלא גם את הנחות היסוד שעליהן היא הושתתה, מה גם שהמחסומים נעלמו (התמוטטות הסטאלניזם והתמסמסות השמאל הציוני), אך במקומם לא בא הפרוליטריון החמוש בתודעה היסטורית…".
מיכאל ורשבסקי יחד עם כמה עשרות פעילים "שאינם כבר לצעירים בגיל" לא מש ממקומו במרכז העשייה הפוליטית ולו רק ליום אחד במשך השנים. בראייה חדה הוא זיהה בתנועה העולמית נגד הגלובלזציה את הצורה החדשה של מאבק מהפכני של דור חדש. מן הסתם ימסור מיקדו לפעילים בדור החדש על לקחים חשובים מניסיונם של אלה הממשיכים את הדרך משנות הסיקסטיז הנפלאות האלה.
מלים כדרבנות מאת יעל בדרה
("מצד שני", גליון 14-15)
לעו"ד יעל ברדה נקודת תצפית מיוחדת במינה שממנה יכולה היא לנתח את ההתפתחויות בתנועות המחאה. ברדה היתה בן היוזמות להקמת מסגרות לניהול מאבק חברתי בארץ, הידועים גם בכינוי "הארגונים החברתיים". בנוסף לקשרים הדוקים עם התנועות של המאבק החברתי מכירה ברדה מקרוב את ארגוני המחאה הנאבקים נגד הכיבוש ובעד השלום.
לברדה יש תזה אותה היא מנסחת בכל החריפות. קיים משבר חריף בקרב ארגוני השלום השונים המכונים בפיה: "תעשיית השלום". מהות המשבר הוא בכך ש"השמאל המקצועי" מנע ומונע למעשה שינוי תודעה אמיתי ושיתוף במעגל הפעילות. "המקצוענות" אינה רק פוגעת, היא מסכנת את עצם הקיום של התנועה.
נקודת הכניסה של המקצוענות לתוך התנועות החברתיות היתה, לפי ברדה, קשורה בטכנאות הדוברות והפרסום. "הטכנאים" שהיו אמורים לבטא מדיניות הנקבעת באופן דמוקרטי בקרב הפעילים ועל ידיהם, הפכו להנהגה פוליטית-מקצועית לכל דבר.
ברדה קובעת: "עם התפתחות הארגונים הבלתי ממשלתיים … הלכה והתפתחה הנישה של יועצי התקשורת החברתיים. הפעילים השמאליים, השנונים והשרופים ביותר הלכו לעבוד במשרדי הפרסום…". נראה שמשרדי הפרסום בלעו את התנועות והותירו את הפעילים מחוץ לתמונה.
לדידי, פוגעת ברדה בקייס המשכנע שלה כאשר מספרת אנקדוטות על פעילים שטסים במחלקה הראשונה ועל כאלה שנוסעים לחו"ל כמה וכמה פעמים כל שנה ומדי שנה.
יש מקרים כאלה אך הם אינם אופייניים. הסכנות נובעות מבעיות מבניות הקשרות לתופעת הארגונים הבלתי ממשלתיים.
ואכן, חוזרת ברדה על האזהרות שהושמעו על ידי רבים וטובים בתנועה נגד הגלובליזציה לגבי אופיים ומהותם של הארגונים הבלתי ממשלתיים. ארגונים אלה נחשבו אך אתמול לתרומה חיונית לעבודת השמאל (ראו ארונדהטי רוי, "ארגונים לא ממשלתיים – לטובת מי", 5/10/04; וגם ראובן קמינר, "על הארגונים הלא ממשלתיים בפלסטין", 11/11/05). ברדה אינה מטשטשת את ביקורתה ודבריה כתובים בסגנון בוטה ובכישרון:
"הפלסטינים והישראלים שמובילים את המהלכים הם אלה שלמדו את השפה האיחוד-אירופית ואת דקדוק הבקשות לתרומות… הבנה זו עם הדרישה התרבותית לצדה יוצרת מרחק עצום בין המובילים את פעילות הארגון ובין פעילי השטח והתושבים".
פה ושם "מאזנת" במקצת ברדה את דבריה ומתייחסת בחיוב להיבט זה או אחר של עבודת ארגוני השלום. בהתייחסותה לאלטרנטיבות למצב הקיים היא מרחיבה את הדיבור על פוליטיקה אחרת שבנויה על אחדות, אהבה וסולידריות. אך החוזק של המאמר הוא דווקא בביקורת הנוקבת על המצב הקיים ועל הסכנות הממשיות הנובעות מצורות העבודה הביורוקראטיות שפושות בקרבנו. לדעתי, הדיון על צורות הארגון והפעילויות האלטרנטיביות של השמאל בקרב ההמונים – ב-Grass Roots, מחייב טיפול נפרד ודיון מפורט וממצה.
נשאלת שאלה דחופה. האם פירוש הדבר שאנו מכירים במגבלות החמורות בהתארגנות הקיימת כי עלינו ליזום מדיניות של "פירוק ונטישה" לגבי המסגרות הקיימות מהיום למחר? הרי עצם התפרקות זו אינה אחראית מטעמים רבים. קודם כל, אין להתעלם מכך שכן נעשה בהרבה מקרים עבודה קשה ונאמנה. יתר על כן, חברים פעילים בתוך מערכת ארגוני השלום שמכירים את הבעיות שהועלו לדיון, מחפשים דרכים לתיקון שאינן בהכרח דרכים בלתי אפשריות. בשלב זה, נחוצים רעיונות לרפורמה ותמורות יסוד. נטישה ופירוק המסגרות אינה פרוגרמה מעשית והיא לא תיבנה אלטרנטיבה מהיום למחר.
בחיפוש אחרי אסטרטגיה
מיהו קומוניסט מאת: אפריים דוידי
("מצד שני", גליון 14-15)
הכלל של גילוי נאות מחייב אותי לומר שאני שותף בעריכת האתר של הגדה השמאלית יחד עם דוידי, ושהוא חבר אישי שלי. דוידי הוא פעיל מרכזי של מק"י ומצטיין במיזוג נדיר של פעילות רעיונית-חינוכית מעמיקה וחדשנית ופעילות מסורה בשטח.
יש משהו לא שגרתי ואפילו בעייתי במאמרו של דוידי. הוא חבר מוסדות של מק"י ונציגה בהסתדרות. למרות זאת אפשר וצריך לראות במאמרו ביקורת נוקבת וחריפה על המצב במק"י. כך הקורא מבין שמק"י, שהיא אמורה למלא תפקיד מרכזי בהתגברות על בעיית העדר תודעה מעמדית לוחמת בישראל, רחוקה מלספק את הסחורה.
דוידי קובע: "שאלת הזהות הקומוניסטית אינה עומדת במרכז הדיון הפנים-מפלגתי של מק"י, ואכן אפשר להתרשם שקיימת עמימות רבה בכל הקשור להגדרת זהותו של קומוניסט בישראל ב-2005″.
דוידי מייחס את מקור הנסיגה התודעתית במק"י לגורמים הבאים:
- הגורם החיצוני – המרקסיזם הסובייטי, ודווקא הגרסה ששלטה בברה"מ והתנועה הקומוניסטית מאז הוועידה ה-20 שהתקיימה ב-1956 עד לכהונת גורבצ’וב.
- הגורם הפנימי: המפלגה חדלה לעסוק בניתוח חברתי והפסיקה לחפש את הכוחות שיכולים לחולל שינו ולהוביל לסוצאיליזם.
כמו כן, הפסיקה המפלגה לטפח קאדרים תוך כדי התרחקות מהטיפול בשאלות מעמדיות. וחד"ש הפכה לתחום הפעילות העיקרית.
לדעתו של דוידי, כל מקור הבעיות במק"י הוא אחד: "אובדן סדר יום רעיוני ופוליטי ברור".
אין אפשרות במסגרת סקירה זו לקיים דיון מקיף בסוגייה של העדר אסטרטגיה מהפכנית. לפי דוידי, העדר אסטרטגיה היא תוצאה של העדר ניתוח של החברה הישראלית וניתוק מהשכבה החברתית שאמורה לשאת את השינוי החברתי.
אני חושש שדוידי אינו מצביע על מוצא מן הסבך. אין זה מקרה לדעתי, שמצב הסכסוך וההיבטים הניאו-קולוניאליים מופיעים אצלו כמכשול רק בתחום התודעתי.
הקורא אמור להשתכנע שיימצא הניתוח המעמדי המתאים ותפולס הדרך אל השכבה החברתית האמורה לשאת את השינוי המהפכני. קווי היסוד של הניתוח המעמדי שמבקש לערוך דוידי מבוססים על המסקנות של ניתוח מעמדי שטרם בוצע.
דויד לועג לאסטרטגיה של "שתי מדינות" שאינה קומוניסטית. לפי דוידי זהו מסר "ליברלי" (אפילו לא זוכה לתואר "דמוקרטי"). בכוונה או שלא בכוונה מטשטש דוידי את ההבדל בין אלה שדוגלים בפתרון צודק וממשי של הסכסוך ובין אלה שתופסים טרמפ על הסיסמה של שתי מדינות כדי לסלפה ולמנוע הגשמתה.
האומץ האינטלקטואלי והיושר האישי המוכרים של דוידי הם כאלה, שהוא מסוגל להרחיב את גבולות הדמוקרטיה הפנימית במק"י ולקיים דיון נוקב על המפלגה בכתב עת לא מפלגתי ולפני קהל קוראים שהוא די רחוק ממק"י. זהו הצד החיובי.
הצד הבעייתי הוא העדר דיון מסודר ומאורגן בתזות המוכרות של דוידי בפרט, ובשאלות רעיוניות חשובות בכלל.
דוידי בוודאי צודק בכך שהוא דורש חזרה לעיסוק רציני בתיאוריה מהפכנית. מוסכם על כולם שללא הממד הזה, לא תיתכן היווצרות אסטרטגיה מהפכנית.
אני בהחלט מקבל את ההבחנה של ראובן קמינר בין אלה שדוגלים בשתי מדינות כדי לפתור את הסיכסוך ולסיים את הכיבוש לבין אלה המנסים להנציח באמצעותן את שלטונה של ישראל על שטחים לא-לה. עם זאת, אני לא בטוח שהפתרון של שתי מדינות הוא עדיין תקף מנקודת ראות שמאלית, ויש לחפש גם דרכים חלופיות. לא עולה בדעתנו להקים כאן דור חדש של אנשי שמאל צעירים שישתרכו אחרי מרצ או אחרי קדימה. בני הברית העיקריים של כל שמאלן יהודי הם האזרחים הערבים, ויחד איתם יש לחפש את הגשר לחברה חדשה, במדינה אחת או בשתי מדינות.
את מצד שני ניתן להשיג במשרדי המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית, שלומציון 4, ירושלים. 02-6241159.
אין זה משנה מי "נגרר" אחרי מי – חד"ש אחרי קדימה, העבודה אחרי מרצ, או דונלד אחרי מיקי מאוס. מה שחשוב הוא שיש 3 אפשרויות בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שכל השאר הן וריאציות שלהן: מדינה אחת, שתי מדינות, או המשך הכיבוש לעוד עשרות שנים. מובן שיש אפשרויות שונות לדמותן של המדינות האלה.
לדבריה של יעל ברדה – יש בעיה של "התמסדות" בכל ארגון שקיים לאורך זמן. לאותם אנשי שמאל שעברו להיות פרסומאים – גם השמאלן הרידקלי ביותר צריך להתפרנס, ואין לשכוח שגם פרידריך אנגלס היה שייך בזמנו לאלפיון העליון.מצד שני, הוא לא התחיל כאיש שמאל מהשכבות הנמוכות ושינה את עמדותיו כשהתעשר.
קראתי את הגליון הזה ואני רוצה להתייחס לכמה נקודות: לגבי העניין עם ורשבסקי ו"מצפן" אני נוטה להסכים עם עמדתו של ראובן לגבי ההתייחסות ל"מצפן" כתנועה שפגעה בעוחו של השמאל הרדיקלי עקב זה שכביכול התייחסה למק"י ככזו שמשתפת פעולה עם השמאל הציוני. לגבי המאמר של דוידי ביחס למק"י אני אפילו אהיה יותר חריף מדוידי ואגיד שצריך להרחיב את פעילותה של מק"י ואגיד שהיא תצטרך להרחיב את פעילותה, להבליט את קיומה של מפלגה קומוניסטית בישראל ואולי אף לרוץ באופן עצמאי בבחירות שלאחר הבחירות הקרובות. המצב שקיים כיום בחברה הישראלית הוא פשוט בלתי נסבל, רוב הציבור הישראלי אינו מודע לקיומה של מפלגה קומוניסטית בישראל ולעתים אף מתייחסים לעמיר פרץ כמה שהכי קרוב לזה!
התכנית של שתי מדינות היא גם לא מספיקה, וגם לא אפשרית. כל כך הרבה הושקע בסיכול האפשרות להקים כאן מדינה פלסטינית בת קיימא, עד כי האופציה הזו באמת אינה קיימת. אבל, וכאן החידוש (לענ"ד) למי שרעיון המדינה דמוקרטית חילונית ושוויונית אינו מפיחיד אותו, הוא שההשקעה האדירה במניעת מדינה פלסטינית גרמה לחשיפה של נקודת תורפה בולטת בגדר ההפרדה, והיא התביעה לשוויון זכויות ודמוקרטיה. התביעה וההסברה צריכות להיות מופנות לזכויות אדם של הפלסטינים, תביעה המניחה שישראל והשטחים שכבשה ב-67 הם יישות מדינית אחת. מדינה אחת לכל אזרחיה. מדינת העם הישרפלסטיני.
בתגובתי למעלה שכחתי לצטט מדבריו של מנהיג ציוני דגול (סוף המאה ה-19): "אם תרצו – אין זו אגדה!"
אני מציעה לקרוא את כל המאמר של אפרים דוידי כפי שפורסם בגיליון המדובר ולא רק את הפרשנות של ראובן קמינר. המאמר יותר מורכב ומעניין מהפרשנות!
מה זה "מצד שני" והאם הוא נמכר בקיוסקים/חנויות עיתונים בת"א?
בתל-אביב ניתן לקנות את "מצד שני" בסלון מזל (סימטה אלמונית 3).