השמאל הסהרורי? אני תמיד השתייכתי לשמאל הישנוני. טוב, אולי לשמאל המנומנם… הקשבתי, קראתי, הצבעתי, הפגנתי פה ושם, הלכתי למפגשים חשובים, השתתפתי ואירגנתי פעילויות, אבל תמיד בטווח "הבטוח", תמיד מבלי לחצות את הגבול הדמיוני שמעבר לפעולות "הסבירות", לעבר האופק שבו נראה שיושבת טלי פחימה בתאה, כנראה לעוד חודשים רבים נוספים.

יום שישי ממוצע ואני, במקום ללמוד, להצטייד באוכל לשבוע הקרוב או סתם לפוש ולשפשפ (מלשון שופינג) כמו תל אביבית ממוצעת, משכימה קום וממהרת (באיחור כרגיל…) לתחנה המרכזית – שרק לא יצאו בלעדי, עד שכבר אזרתי אומץ לבוא!

חבורה של אנשים עומדת שם. בהתחלה כולם נראים ילדים, "ככה נראים שמאלנים קיצוניים?" אני חושבת לעצמי. לאט לאט מסתבר שחלקם בגילי, חלקם סטודנטים, חלקם גם הם הגיעו בפעם הראשונה.

עולים על האוטובוס, תחושה של טיול שנתי, כמעט ומתחשק לשיר שירי ארץ ישראל בדרך, אבל נראה שזה לא כל כך הולם.

אחרי זמן מה עוצרים במקום שנראה כמו שום-מקום ומתחילים ללכת. הולכים מהר, אבל פרט לקצב הכל מרגיש שליו מסביב, עולים על שתי מוניות שמזכירות יותר מהכל את הנסיעות בסיני, למעט הנוף הירוק מסביב. הגענו.

מגיעים לבית בכפר בילעין בו מתגוררים דרך קבע אנשים ארעיים מכל העולם שבאים לסייע במחאה. הבית מתוחזק על ידי עבדאללה, איש חשוב בהקשר שלנו. יוזם, משתתף, מסייע, אך "מנודה" מההפגנות. עבדאללה הרגיז את האנשים הלא נכונים ועכשיו אסור לו לבוא להפגנות שהוא בעצמו יוזם, להבעת דעתו במסגרת חופש הביטוי שאמור להיות זכות יסוד למדי. אבל מי בכלל דן בזכויות יסוד כשמדובר בכפרים ערביים?

בהמולה הכללית שמורכבת מבליל של שפות (עברית, ערבית, אנגלית ועוד אי-אלו ניבים בלתי מזוהים) ניכרת התרגשות. כולם עסוקים בלעשות משהו – לכתוב שלטים, לאכול פלאפל טעים נורא ב-2 שקלים, לדון בסוגיות קיומיות (הכל נראה קיומי לתלמידי פילוסופיה…), אבל האווירה טעונה ציפייה.

בסופו של דבר מגיע מוחמד, צעיר וקורן כאילו לא ספג אלימות, השפלה וגזל רוב חייו. הוא מדבר בעברית רהוטה ומסביר לכולנו בסבלנות מה אנחנו הולכים לעשות ולמה אנחנו כאן. באמצע כפר שחצי מאדמותיו נגזלות עבור תושבים עתידיים של התנחלות בלתי חוקית, שילדים בני 14 נלקחים בו באישון ליל מבתיהם כדי לשבת חודשיים בכלא הישראלי, שמטילים בו עוצר כדי למנוע את האי נוחות שנגרמת לכוחות הביטחון מהבעת מחאה – יושב האדם הזה ומדבר בעינים קורנות על "מחאה לא אלימה".

אז עוד לא הבנתי עד כמה אי-האלימות היא חד צדדית.

עומדים לצאת. לאט לאט מתאספים ילדים בכניסה לבית, חלקם נראים בני שמונה, חלקם בני חמש-עשרה, מעניין מי מהם מספיק גדול כדי לשבת בכלא הישראלי…

חלק מהצועדים אוחזים שלטים ועליהם כתוב בשלוש שפות (ערבית, עברית ואנגלית) – זוהי אדמתו של… המטרה היתה להציב את השלטים בחלקות על פי שמות בעליהם. או אלו שהיו בעליהם לפני שישראל הפקיעה אותן.

בשבוע שעבר ניסו (ואפילו הצליחו באופן חלקי) לנטוע עצי זית, רק עצים ספורים במקום כל העשרות והמאות שנעקרו.

מתחילים לצעוד, מדברים ביננו לבין עצמנו, כמעט ואי אפשר לנחש לפי האווירה הטובה מה שעומד לבוא. בוודאי לא עבור מי שזו הפעם הראשונה שלו.

מגיעים קרוב לתוואי הגדר ואז מתחילה האווירה להשתנות: יש חיילים בשטח. החיילים עומדים במעין שורה מרווחת וחסרת צורה, דוחפים בחוזקה את מי שמתקרב. בחור צעיר (פלסטיני כמובן) חוטף דחיפה הגונה ובעיטה בעודו שחוח. כמה ישראלים קופצים וצועקים על החייל שיפסיק, החייל מפסיק אך גם הצועקים חוטפים כמה דחיפות.

לרגע נדמה שכולם מבולבלים, בעיקר החיילים. נראה שלהם, עוד פחות מלנו, לא ברור מה הם יכולים לאפשר לנו לעשות ומה לא, ומה זה אומר לאפשר ולא לאפשר.

עד מהרה מסתבר שזה בכלל לא משנה.

כל אחד מוצא את התוואי העצמאי שלו. חלק מנסים לבוא בדברים עם החיילים, לפנות בתוכחה אל מצפונם. חלק כועסים, חלק מבקשים. כולנו זוכרים שזו הפגנה לא אלימה, כולנו מבינים את דבריו של מוחמד ואת כוחו של המאבק הלא אלים. חלקנו מתחילים לחוש את הקושי שבהפניית הלחי השנייה.

כמה מפגינים (וביניהם אני) צועדים מעבר לחיילים ללא התנגדות מצדם, החיילים עומדים מרוחקים זה מזה ובאזור שמעבר, בין מעט עצי הזית שנותרו, פזורים חיילים – חמושים, 5 אצבעות על הרובה, לבושים אפודים, זעופי פנים וצעקניים. נראה כאילו נגזרו מסצינה של סרט עם סטיבן סיגל, לעולם לא הייתי מנחשת שהם באו לשמור על הסדר בהפגנה לא אלימה.

אני צועדת קדימה, מתקרב אלי ילדון בן 18, שמנמן, מחופש היטב לחייל אימתני. מעל ללחיים השמנמנות שלו ממוקמות עינים צרות וגבות מכווצות מכעס.

פתאום הוא דוחף אותי אחורה בחוזקה, "זוזי", עוד דחיפה, "לכי אחורה". נראה כמעט מיותר לנתח עכשיו את הסיטואציה ולחשוב מה בהליכה האיטית שלי, לבדי, היווה סיבה מספיק טובה לדחוף אותי עוד לפני שאמר לי משהו ולהמשיך לדחוף, לנער ולאחוז בי בחוזקה בעודי מנסה ללכת אחורה וחוזרת ואומרת (ועם הזמן צועקת) "אני הולכת אחורה", "אל תיגע בי", "אל תפעיל עלי אלימות". כמה שהמלים הללו נשמעות מגוחכות כשצועקים אותם מעבר לשכפ"צ משתלח…

כמה תנועות חדות (שלו), צעקות מתגוננות (שלי), האשמות מופרכות ("נתת לי אגרוף") וסיבובי גפיים חדים (לא ידעתי שהידים שלי יכולות להתכופף בזווית כל כך חדה, מה שקצת טוסטסטרון מתוסכל יכול לעשות…) אחר כך מצאתי את עצמי בדרך המתמשכת לנקודת המשטרה.

למזלי, הניטרול הממוקד שלי התרחש מוקדם, מפגינים אחרים, שלא לדבר על פלסטינים, זכו לההדף בדרכים הרבה יותר כאובות. מסתבר שהכי יעיל לדכא אי-אלימות בבעיטות לבטן, אלות לגב, גרירות על פני החצץ, הפגשת ציוד צבאי קשיח עם איברים מוצנעים רכים ועוד – כיד הדמיון הצה"לית. ראוי לציין שיד הדמיון הצה"לית היתה דלה באותו היום, שכן לא נורו הפעם (כמעט) כדורי גומי, רימוני עשן וגז מדמיע מטווח אפס.

כנראה אותו חייל, כמו רבים מחבריו, סיווג אותנו כשייכים לתת-קבוצה תת-אנושית, כלפיה מותר א-פריורית לנהוג באלימות. אם בעבר השתייכו אליה רק פלסטינים, היום זוכים להיות חלק מאותה קבוצה אקסלוסיבית גם מפגינים ישראלים ובינלאומיים (סליחה – "שמאלנים מסלימים"). כיצד נקבעת השייכות לקבוצה הזאת? נראה שבאופן כלשהו אפילו יותר עמום מקביעת גבול "שטח צבאי סגור".

מעניין מי עוד יזכה להצטרף לתת-הקבוצה שלתפיסתם מותר להפעיל עליה אלימות שרירותית א-פריורית (היינו, לפני שהאחר עשה משהו או למעשה בלי קשר למעשיו). אולי מישהו שתפס להם את החנייה? אולי האשה אם היא מתנהגת לא כראוי? אולי הילדים אם הציונים שלהם לא טובים מספיק?

"תקפתי אותך? איך תקפתי אותך?" "תקפת אותי, אני אמרתי לך זוז ואתה לא זזת!"… (חייל שוטח פרשנות צה"לית למפגין צעיר ששיטח לפני מספר דקות). לא קשה לדמיין את המענה הזה ניתן בסיטואציה אחרת לאחר תקיפה שונה.

כשאין אלוהים – הכל מותר, ולחיילים הללו – בהחלט אין אלוהים!

אחרי שמונה שעות, עצירות והדיינויות חסרות טעם, היחשפות מקרוב לאנתרופולגיה המרתקת של משטרת ישראל, הוצבה בפני הבחירה החופשית בין אפשרות קורצת א’ – לילה במעצר ועוד… לאפשרות מפתה ב’ – התחייבות כי לא אתקרב לתוואי הגדר כולו (כן, גם לחלקים שמותר לכל שאר האדם שאינם סיכון ביטחוני מתקתק כמוני להסתובב בהם) עד תום ההליכים, מה שכנראה יארך שנה. ברקע ניצבת ההצהרה של עורכת הדין (הגרסה הישראלית הנשית לדון קישוט בהקשר הזה, גבי לסקי) שטוענת כי על פי החוק מותר להרחיקני ל-15 יום בלבד, זאת לצד המסר הבוטה של רמיסת זכות היסוד שלי להביע את עמדתי ולנוע באופן חופשי אפילו בשטחים "שלנו".

צרובת עלבון, עייפה ומומרמרת אני חוזרת הביתה, כשמילותיו של החוקר עדין מהדהדות בראשי – "עזבי אותך מהבלגנים האלה, את לא יכולה לשנות את העולם, לכי תשתי איזה קפה בשינקין"…

ייצור תוקפנים

מה משותף לילד בן ארבע עשרה שזורק אבנים על אנשים שלא ראה מעולם ולילד בן שמונה עשרה שיורה באנשים שלא ראה מעולם?

האחד, יש יאמרו – גיבור, האחר בוודאי חושב שהוא גיבור.

נראה כי מדובר בדויד וגולית, בעיקר לאור הנפח של השכפ"ץ הקרמי והבטן המלאה מהאוכל של אמא בשבת.

מעבר לכך שהאחד פועל על פי צו מצפונו ולשני ניטל המצפון עד תום השירות – שניהם הם תוצרים של אותה מערכת.

את התוקפנות של שניהם אנחנו גידלנו והזנו במשך שנים – במעשים שלנו ובחוסר המעש שלנו. בהצבעה שלנו, בהסכמה השקטה למה שמתרחש.

אם ילד בן 18 מסוגל, כאקט שנראה לו טבעי לחלוטין, לתקוף ילדים בגיל של אחיו הקטן, לדחוף ולבעוט בילדים אחרים בגילו הוא – פשוט מכיוון שעברו לידו במרחב הפיקטיבי האבסורדי שנקרא "שטח צבאי סגור", צריכה לעלות בכולנו השאלה "מה לעזאזל קורה פה?"

נכון שנעים לנו לחשוב שהתוקפנות הזאת לא שייכת אלינו, היא נמצאת מעברו השני של הקו הירוק, היא לא קשורה לאשליה הבורגנית הנינוחה שלנו. אבל אותה אשליה בדיוק יצרה את התוקפנות הזאת – גם של הילד שזרק אבנים וגם של החייל שמכה מפגינים. ויתרה מזאת, אנחנו עשויים  להיתקל בשניהם פנים אל פנים – בילד כנציג ציבור שידרוש את זכויותיו או כאיש נואש שיתבע את עלבונו ויתפוצץ לידנו, ובחייל כאזרח מן השורה שיחיה לצדנו.

אותו חייל יוכל להיות המוכר שאנחנו קונים ממנו בחנות, השכן שלנו או נבחר ציבור – ואנחנו לא נדע לכמה ילדים הרביץ, כמה אנשים תקף ומה עשה בכל השנים הנעלמות הללו כשהאנושיות שלו היתה בגימלים.

ניתן לומר שכל אדם אחראי למעשיו, ושהחייל, בדיוק כמו הילד הצעיר, או אחיו הגדול יותר שכבר צבר יותר כעס ועשוי להיות תוקפני יותר, כולם יכולים לבחור להיות לא אלימים.

הלוואי והמציאות היתה כל כך פשוטה.

מסתבר שהבחירה באי-אלימות, כמו גם זכויות אזרח בסיסיות, הן פריוולגיה שלא מצויה בחלקים גדולים מאוד מהארץ שיש הקוראים לה "שלנו".

כמה "לא אלים" אתה יכול להיות כשאתה חוטף מכות?

מסתבר שאתה יכול, מסתבר שדמות של קורבן עשויה אפילו להיות חזקה. כשרואים את אותם אנשים הולכים לאותו מקום, חוטפים את אותן המכות, שבוע אחרי שבוע, בידים מורמות, מתוך איזושהי אמונה שבכך הם מנצחים – גם כשהם יוצאים עם סימנים כחולים, גם כשהם מעוכבים ונעצרים, גם – אם אתרע מזלם להיות פלסטינים – כשהם נמקים בכלא ימים, שבועות וחודשים אחר כך, לרגע קצר מנצנצת נימה של תקווה אופטימית, של משהו שידנו יכולה – לשם שינוי, להיות גאה לכותבו בדפי ההיסטוריה.

להשכלה כללית

בילעין, כפר קטן המונה כ-1,700 איש, ממוקם (בינתים) סמוך לכביש 443, בנפת רמאללה. כמו כפרים רבים אחרים, חומת ההפרדה עומדת לגזול מבילעין למעלה ממחצית האדמות של הכפר שמהוות את רוב האדמות החקלאיות שלו.

כל זאת לטובת התנחלות כמובן, אך לא סתם מתנחלים – אלא מתנחלים עתידיים. החומה בבילעין מבוססת על תוואי שנקבע על פי שיקולי נדל"ן, ההתנחלות מודיעין עילית השוכנת בסמוך עומדת להתרחב ושכונות קסומות כמו "מתתיהו מזרח" הולכות לקום על אבק חלקותיהם של תושבי בילעין.

ההתרחשות בבילעין מייצגת גל גואה של סוג חדש של מחאה פלסטינית – מחאה לא אלימה, בשיתוף עם מפגינים ותומכים ישראלים ובינלאומיים שבין הסיבות המרכזיות לנוכחותם מעבר להבעת סולידריות הינה המגמה להפחתת האלימות הצה"לית המופעלת על המפגינים, או במלים אחרות – כשיש ישראלים וזרים בשטח צה"ל נוהג להפגין פחות אלימות ומשתמש בכלים פחות הרסניים לפיזור ההפגנות.

המפגינים בבילעין מכונים על ידי רבים "הגנדיסטים החדשים".

אולי כדאי לעצור ולשאול תוך כמה זמן מהטמה היקר היה טועם מנחת זרוע החוק הישראלית לו היה מעז לדרוך באזור הדימדומים שבעבר היה חלקת עצי זית, בעתיד יהיה שיכון יוקרה והיום הוא נהנה מהכינוי המפואר והאמורפי – "שטח צבאי סגור".

כדי ללמוד עוד על המתרחש בבילעין ניתן לקרוא / לצפות ב:

http://mishtara.org/hingus/?p=41
http://news.walla.co.il/?w=//768871
http://www.pinv.org/article32.html
http://www.newprofile.org/showdata.asp?pid=872

Share on Facebook