70 שנה להכרזת המלחמה של היטלר על המוזיקה היהודית "המעוותת"

"נסים ונפלאות מסוגל האדם ליצור בעת מצוקה, כאשר כל הרכוש שנותר לו הוא אך ורק הדבר שמאחורי המצח והרוח בפנים הלב", סטפן צוויג.

במהלך שנת 1935 אדולף היטלר אמר בנאומו לאומה הגרמנית: "… עלינו להסיר כל צורה של מוזיקה מעוותת למען בריאותה של המורשת המוזיקלית המפוארת של גרמניה". זה היה תחילת סופם של המלחינים היהודים שהחל מרגע זה קוטלגו כמעוותים, צונזרו על ידי המשטר הנאצי ובחלקם הושמדו במחנות המוות. יצירות רבות השייכות למלחינים "המעוותים" שרדו ולוחשות לנו מהעבר. אולם, חשיפתם כה קטנה, שהמוזיקה שנוצרה אז, כעדות של גבורתם לדורות הבאים, מאיימת להיעלם. האם זהו ניצחונם של מפעלי ההשכחה?

שום דבר לא היה חריג בעיני המלחין הנס קראסה בליל הפרמיירה ליצירתו, האופרה "ברונדיבר". כל ההכנות לערב בוצעו כשורה: התפאורה, מקהלת הילדים זוהרת במיוחד (ובין הזמרות נכדתו של גוסטב מהלר, עמדה לה בציפייה לצליל הפתיחה). הלבוש נקי ומגוהץ, פעימות הלב של המנצח מנסות לבלום מתח גופני ומנטלי שנמשך ימים שלמים. ככה זה בפתיחות: יתר חגיגיות, המתנה, ספקות, הרצון שהמוזיקה תעשה דרכה אל נפש המאזין על כל פרטיה, שביליה, סודותיה.

כך שכלום לא היה מוזר בעיני המלחין האנס קראסה בערב הפרמיירה כאשר כיוון מבטו אל המצלמה. רק אז קלט לפתע את העובדה שהוא נמצא במחנה ריכוז טרזין, וכל נפש המאופרת ומתרוצצת תחת האור הדק והאנמי, כלואה בתוך כלוב של אימה ומוות ללא מוצא ומצולמת על ידי הנאצים כדי להראות לעולם שמצב היהודים במחנות הריכוז אופטימלי ומוצלח.

עשר שנים קודם לכך, הוא היה בין המלחינים המבטיחים ביותר, נושא עימו ברקורד ביקורות יוצאות מן הכלל וידיעה שכל אירופה מחכה לשמוע את יצירותיו. ארבעה חודשים בלבד לאחר צילומי סרט התעמולה "הפיהרר נותן עיירה ליהודים", שבו הופיע עם מקהלת הילדים, מצא עצמו המלחין הנס קראסה בדיוק במקום בו הוא עמד, אלא שעכשיו הוא היה מוקף קירות בטון חשוף והוא לא היה לבד. הקהל שעמד סביב הפעם לא המתין להופעתו כמו בימי קדם, אלא המתין שבתוך זמן קצר ייפתחו דלתות קטנות בתקרת החלל וגז שיוחדר יקרע את חלומותיהם לרסיסים.

ראשיתה של "המוזיקה המעוותת"

שנת 1935 היתה שנה קשה במיוחד לקהילת המלחינים היהודים בגרמניה. שנים רבות של פוריות הגיעו לסופם כאשר היטלר נאם בתקיפות לאומה ואמר כי "עלינו לגלות ולעודד אותם אמנים המסוגלים להשאיר את חותמם לעם הגרמני כולו ולתרגם את האידיאלים של הקהילה. עלינו להסיר כל צורה של מוזיקה מעוותת למען בריאותה של המורשת המוזיקלית המפוארת של גרמניה". זאת היתה הכרזת מלחמה נגד המלחינים היהודים והמלחינים המודרנים שכבר לא יכלו ליצור בחופשיות מבלי שיוחרמו ויקוטלגו כמעוותים.

המונח "מעוות" בהקשר לאמנות נולד כבר בשנת 1890, כאשר ראה אור רב המכר של מקס נורדאו "אנטארטטה" (Entartete), שהתיימר להסביר את כל האמנות המודרנית, מוזיקה וספרות מהפכנית, כצורה של דפורמציה, סטייה וולגרית. דעותיו של נורדאו תאמו לאלו של המדען הצרפתי בנדיקט מורל (Benedict Morel), שטען במסגרת דעותיו הפרה-דרוויניסטיות כי קבוצות מסוימות של אנשים מתפתחים בנסיגה (בהסתכלות אבולוציונית), והם נעשים חלשים עד כדי עיוות הגזע שלהם.

במסגרת חוקי הגזע של 1933, האקדמיה הגרמנית למוזיקה החלה ברישום של כל אותם אלמנטים מעוותים בנוף המוזיקלי הגרמני. מלחינים, מנצחים, מרצים ונגנים מצאו עצמם מודחקים הצידה, חסרי עבודה ורדופים על ידי המשטר הנאצי. הכנת הרשימה השחורה ששמה קץ לקריירות שלהם נעשתה עד 1935. אמנים אחדים כגון ברונו וולטר (Bruno Walter), ברתולד גולדשמיט (Berthold Goldschmidt), הרנסט קרנק (Ernst Krenek), אוטו קלמפרר (Otto Klemperer), אריק קורנגולד (Erik Korngold) – הצליחו לברוח ממלכת האימה, מצאו מקלט במדינות אחרות ואף הצליחו לשקם את המוניטין שלהם בזירות מוזיקליות אחרות: ברודווי, הוליווד, וחלקם אף הפכו למנצחים בתזמורות מן השורה הראשונה. גורלם של הנותרים באירופה היה מר בהרבה. בעלי המזל נשלחו באופן זמני למחנה טרזין (1941-1944), מקום שבו התאפשר להם להמשיך וליצור בתחנת ביניים בדרך לאושוויץ. אלפים אחרים הושמדו באופן מיידי בעיצומה של המלחמה כאשר מילאו את הרכבות למזרח – אל מחנות ההשמדה.

בשנת 1937 הוחרמו וטוהרו מהמוזיאונים האמנות המעוותת, הבולשביקית והיהודית. וכך, אדולף היטלר, האדם שנכשל פעמיים בניסיונותיו להתקבל לאקדמיית האמנות בווינה, הפך בין לילה למבקר אמנות הראשי של הרייך השלישי. עבודותיהם של פיקסו, ון גוך, קנדינסקי, שגאל ואחרים הוצגו בתערוכת האמנות המעוותת שאורגנה על ידי המפלגה הנאצית ומינכן. בעקבות ההצלחה חסרת התקדים (3,000,000 מבקרים), הוחלט שנה לאחר מכן לארגן תערוכה של מוזיקה מעוותת (Entartete Musik) שהתקיימה בדיסלדורף ובה דוגמאות מהמוזיקה האסורה: מהלר, מנדלסון, שנברג, וייל, זמליצקי, פאול האס – לצד פוסטרים פרודיים שהשפילו את היצירה היהודית. המפורסם שבהם היה פוסטר שהשפיל את האופרה הנודעת Johnny Spielt Auf של קרנק, שהיווה סמל לחיים התוססים של ברלין בשנות ה-20 וה-30, כאשר התקיים שילוב של המוזיקה הקלאסית עם הג’ז השחור ומוזיקת הקברטים.

הפוסטר הפך להיות הסמל המרכזי לכל צורת אמנות מעוותת. אחד המלחינים המרכזיים של המאה ה-20, בלא ברטוק, ביקש באקט של גבורה להיכלל גם הוא ברשימת המלחינים הסוטים באומרו: "בשבילי המונח מעוות איננו תואר גנאי אלא תואר כבוד".

מילותיו של ארנולד שנברג משקפות יותר מכל את התסכול ואת הכריסה של העולם התרבותי היהודי-גרמני: "לפחות הוכרחתי ללמוד השנה דבר שאינני אוכל לשכוח עוד: אני לא מלחין גרמני, לא מלחין אירופאי, אפילו לא בן אנוש, למדתי שאני יהודי".

טרזין: סוג אחר של גבורה

טרזין הוא שמו של מחנה הריכוז הצ’כי שמטרתו היתה ליצור כלפי העולם אשליה כי היהודים חיים טוב, מטופלים היטב על ידי הנאצים ויוצרים בכל שטחי האמנות. במצב האבסורדי הזה התאפשר לאמנים יהודים להמשיך ליצור, להתארגן ולעצב חיי תרבות כאילו שמדובר בחיים נורמליים. מספר עצום של מלחינים, מנצחים, זמרים ונגנים הועברו לטרזין ובמהלך ארבע שנים של חיים במצב בילתי אפשרי, שרדו והותירו ירושה מוזיקלית שאין כמוה בעולם, כיוון "שלא היה מזון לגוף אבל נפוץ היה המזון לנפש".

בתחילה עודדה ועדת התרבות של המחנה את הקמתם של מקהלות, תזמורות והרכבים מכל המינים. עקב מחסור בפרטיטורות, נאלצו הנגנים לבצע יצירות בעל פה או לחלופין לנסות ולשכתב פרגמנטים מוזיקליים שזכרו מהעבר. ספרי תווים הוברחו דרך חומות המחנה ואיפשרו לספק את הצורך במוזיקה: מברהמס למהלר, מדביסי לוורדי, מילאו את האטמוספרה החולה בצלילים שנוצרו ברוח החופש. כך התעצמה התרבות היהודית תחת דיכוי ונכתבו עבודות מקהלתיות, קאמריות, סימפוניות וג’זיות. בנוסף, נפתחו אולם קונצרטים, קברט, ואפילו "טרזין קפה", שאיפשר לאסיר, למרות שלא הוגש בו כל סוג אוכל או שתייה, ליהנות עם כרטיס הכניסה משעתיים של בידור מוזיקלי.

מצמררת עצם המחשבה על יצירת אמנות בשטח האפור שבין חיים למוות, ולמרות זאת דוגמאות רבות מעידות על מעשי גבורה בניסיון לתרגם את המצוקה הקיצונית למוזיקה רב-זמנית.

המלחין אוליבר מסיאן (Oliver Messiaen) שהיה בין אסירי המלחמה במחנה סטלאג בסילזיה, כתב את עדותו לטרור ביצירתו "רביעיית קץ הימים" שנוגנה לראשונה בתוך המחנה. המלחין זוכר כי "בקור המר, המחנה שוקע בשלג עמוק, לצ’לו היו שלושה מייתרים, ובכל זאת, חמשת אלפים אסירים האזינו בהקשבה ובדממה מוחלטת. אף פעם בחיי לא קיבלתי הקשבה והבנה כה מוחלטים מצד המאזינים".

הסופר חורחה סמפרון (Jorge Semprun) מספר בספרו "הכתיבה או החיים", כי במהלך שהותו במחנה בוכנוולד, "נגני ג’ז לשעבר השיגו כלים בצורה בלתי לגאלית והקימו הרכב שהיה מנגן בסתר, במחתרת המחנה, ומחזיר לאסירים את הזיכרון ואת המוחשיות של החירות האבודה".

מורשת המוזיקה היהודית המעוותת היום – בין שיכחה להשכחה

מעט ניסיונות היו בעשורים האחרונים להחיות ולהפיץ את המוזיקה האסורה: משנת 1987 מסתובבת בעולם רפרודוקציה של התערוכה המקורית "Entartete Musik", מסמך היסטורי חשוב להבנת התקופה (תערוכה זו מעולם לא הגיעה לארץ). שתי סדרות של הקלטות הכוללות יצירות מהמלחינים האסורים. הראשונה, סדרת Decca המוקדשת כולה לחשיפה רחבה של אוצרות המוזיקה האבודים. הסדרה השנייה (CPO), היא באופן פרדוקסלי תוצר של חברה גרמנית שהקליטה מלחינים מעוותים יהודים, לצד הקלטות אחרות של מלחיני "החצר" של היטלר, Hans Pfitzner למשל, במעשה המכונה "Vider Gut Machen" (לעשות טוב מחדש), כלומר סוג של תיקון למעשי העבר.

בדברי משה שדלצקי (קול המוזיקה) "הקלטות אלו נותנות הזדמנות חד-פעמית של משפט היסטורי חוזר, בכך שהמאזין יוכל להחליט בעצמו עם אותה מוזיקה מעוותת עוברת את מבחן הזמן ותשרוד גם בדורות הבאים".

כיום המוזיקה היהודית מתקופת השואה מנוגנת במסגרת "ערבי מוזיקה מעוותת", כזיכרון סטטי ודו-ממדי מן הגלות הרחוקה, בנוסח יד-ושם. היצירות אינן מוצגות כאוצר חי שניתן להערכה אובייקטיבית מעבר להשתייכותן למוצר מוזאלי גוסס.

בהסתובבות בחנויות תקליטים בארץ לא ניתן למצוא הקלטות של מוזיקה יהודית מהתקופה, אולמי הקונצרטים אינם כוללים בתוכניותיהם רטרוספקטיבות המוקדשות ליצירות הללו.

נראה כאילו שהעבר הוא פח אשפה שאליו החברה משליכה את כל אותם תכנים שהיא מעוניינת לשכוח, שהיא לא מעוניינת לשמר. אותה מורשת שהנציונל סוציאליזם ניסע למחות בקפדנות, נשכחת על ידינו ברצון. מכניזם הזיכרון הוא כל-כך סלקטיבי, שפרקים כה חשובים בהיסטוריה שלנו צפים ללא ניסיון הצלה, בקוסמוס של עבר נשכח.

שאלתי שוב את משה שדלצקי ואת עצמי מהי סיבת השכיחה, מדוע המלחינים שלו גורלם היה אחר ודאי היו נרשמים בספרי ההיסטוריה, נשכחים לנו מהתודעה הקולקטיבית בכזאת קלות.

אין לי תשובות. אולי התשובה נמצאת אצלכם.

Share on Facebook