הלב עם הגימלאים. הישגם מחק את האכזבה ממספר הבוחרים הנמוך ביותר מאז קום המדינה. קשה עדיין להעריך את גודל ההישג, אבל יש משהו יפה, ישראלי מאוד, בהתגייסות הזאת למען הקשישים, שתרמו לנו כל כך הרבה וקיבלו אצבע משולשת מביבי נתניהו, מהליכוד ומקדימה. שבעת המנדטים שלהם הם סנסציה מלבבת. אנחנו לא מכירים את המועמדים, ונלמד עליהם רבות בהמשך. יש להניח שהם שייכים לאגף המתון מבחינה מדינית, אבל ברור שהם לא יניחו לממסד לרמוס את הקשישים. זה יפה בעיני, והם חייבים המון לעמיר פרץ ולאג’נדה החברתית שלו. את התופעה השנייה הדגיש יוסי שריד בטלוויזיה הישראלית: המצביעים בישראל סירבו להעניק לימין הגזעני גוש חוסם, חרף הצלחתו של אביגדור ליברמן לגמד את הליכוד ולכרסם באיחוד הלאומי-מפד"ל. נסיקתה של קדימה נעצרה במידה רבה, כך שאהוד אולמרט לא יוכל להתעלם מההיבט החברתי-דמוקרטי של הכרעת העם.
ככל שנמשכה והלכה לה מערכת הבחירות, גאתה בי הבחילה הגדולה כלפי תנועת קדימה, וכל מה שהיא מסמלת בעבור הדמוקרטיה הישראלית. ההצלחה המתונה מאוד שלה לא הפתיעה אותי, אף שמעמד חברתי שלם התייצב על רגליו האחוריות ולחם כארי למען המשך שלטונו וכדי שהפוליטיקה הישראלית תמשיך לשרת אותו ואת האינטרסים הכלכליים והכוחניים שלו. אפשר להבין ללבם של אלה שסירבו ללכת עם הזרם ועם קדימה. הם, כמו רבים אחרים בארץ הזאת, חשו פתאום שהם חיים בתוך משחק מכור, שהם מתומרנים ומנווטים בידי כוחות חזקים מהם, שאותם שנאו כל חייהם אבל בעת האחרונה התקשו לזהות אותם. ובכל זאת רק בשבוע האחרון לפני הבחירות פקדה אותם הארה.
ייתכן שהשקר הגדול המגולם באישיותו של שמעון פרס היה יותר מדי בשביל רבים מהם. האנשים שהם הדיחו מן השלטון לפני שנים רבות חזרו מהדלת האחורית. אפילו הסנטימנט ל"אריק" שרון לא הצליח להונות אותם זמן כה רב. המיזוג בין המפא"ינקים לחרותניקים אותו תיארתי בעשור האחרון תחת השם "המרכז הלאומני" עשה את שלו. אחרי הכל, קדימה תהיה ככל הנראה מפלגת שלטון בכנסת הבאה, שלדעתי לא תוציא את ימיה. אבל החלום על 40 מנדטים, חופש תימרון מוחלט והנצחת הפערים החברתיים העצומים, לא התממש. "החלום חלום, אבל אחריתו מי ישורנה" אמר פעם מנחם בגין בהקשר אחר לגמרי.
אני מניח שהאליטות ינסו עתה לשנות את שיטת הבחירות ולהגשים את חלומותיו הרטובים של דוד בן-גוריון משנות החמישים. כל דרך שתנציח את ההגמוניה שלהם יפה ורצויה, וצבא האוהדים שלהם בתקשורת מוכן להריע לכל תרגיל, להעלים כל שחיתות, להציג את זוללי השטחים כשוחרי שלום, את הרוצחים בלא משפט כאנשי מוסר, את משרתי האינטרסים של 18 המשפחות הגדולות כליברלים, את אוכפי האפלייה נגד האזרחים הערבים כדמוקרטים. יש לשקר הגדול יותר אוהדים מאשר לשקרים הקטנים.
הבחירות האלה התנהלו בצל הונאה ענקית, שבה לקחו חלק כל המפלגות הממסדיות, ובהן העבודה, קדימה ומרצ. סייעו להם הפרשנים הפוליטיים בעיתונות הכתובה, ברדיו ובטלוויזיה, שהפכו את הטורים שלהם למדורי רכילות וניסו לתת לבחירות נופך דרמטי כוזב. כינונו של המרכז הלאומני בתור מפלגה פוליטית מיצב את הקונפליקט לכאורה ואיפשר אפילו לטיפוסים כמו אהוד אולמרט וצחי הנגבי להופיע בציבור כנאורים. המרכז היה, כדרכו, צבוע אבל אין לכחד שהצעותיו אינן קבילות אפילו על פלסטיני אחד ברחבי העולם, שלא לדבר על ההנהגה הנוכחית, החמאסית. אני כבר לא מדבר על ההתפשטות הטריטוריאלית בואכה מעלה האדומים, שקדימה התחילה לבצע ושמרצ והעבודה מוכנות לתת לה כתף. לכן המצב הנוכחי איננו מהווה התקדמות לעומת השנים שקדמו לו, אלא נסיגה ברורה מהסכמי אוסלו מלפני 13 שנה, ומתהליכי השלום שבאו בעקבותיו.
הסיסמה הריקה שאין עם מי לדבר מקובלת על כל המפלגות הציוניות, ואילו הסיסמה המקבילה, אין על מה לדבר, מקובלת במלואה רק על הימין. ההבדל החשוב הזה איננו מספיק כדי להיות בסיס להידברות רצינית. כמו בשנים 1967 עד 1973, ישראל בוחנת בחרדה כל התבטאות של מדינאים מהמערב שמא חס וחלילה מישהו יזהה כיוון מתון יותר במדיניות הפלסטינית, וידרוש מישראל לקיים דיאלוג או לפחות גישושים לדיאלוג עם ההנהגה החדשה ברשות. גולדה מאיר טענה שאין עם פלסטיני; במציאות החדשה שנוצרה אהוד אולמרט שבא ממסורת קיצונית ("שטח משוחרר לא יוחזר") יסתפק בטענה שקנאים איסלמים וטרוריסטים פסולים למשא ומתן.
קיימים גם הבדלים חשובים בין משטר אולמרט לממשלת גולדה-גלילי. השפעת השדולה האגררית פחתה במידה רבה, והדבקות בכל רגב אדמה בקושי קיימת, למעט בשוליים של התנועה. אבל העדרו של רצון טוב כלשהו כלפי הצד השני הופך כל ממשלה ישראלית שתקום למכוערת ואלימה. ממשלת המחסלים, בוני הגדרות והמחסומים, סוללי כבישי אפרטהייד למתנחלים ומספחי גושי התיישבות במועד המתאים, היא עובדה קיימת בכל הרכב קואליציוני שיווצר. יש להניח שבתוך סיעת העבודה יהיה רוב גדול שיתמוך בממשלה כזאת עם מעט מאוד הסתייגויות. אבל יש לא מעט "דליה איציקים" בסיעה גם עכשיו. אבל ייתכן שחברים יותר מצפוניים וגם אנשי מרצ ינסו להקל ולהמתיק היבטים מסוימים במדיניות ובדרך אכיפת הכיבוש העקיף או הישיר.
כיוון שלא הצבעתי בעד עמיר פרץ (כמה הצטערתי שהשיטה הקודמת בוטלה, הייתי מצביע בעדו בשמחה לראשות הממשלה) קל לי לכתוב במצפון נקי ותוך כל גילוי נאות שתרצו, שהוא נחל ניצחון מזהיר בבחירות האלה. הוא זכה, במערכה נפלאה, ב-20 מנדטים ואולי קצת יותר אחרי העריקה ההמונית מהמפלגה, אחרי שנאלץ לנהל מערכת בחירות קשה עם הסכין המדמם שפרס, חיים רמון ודליה איציק נעצו בגבו, אחרי ההשמצות הגזעניות נגדו, אחרי שספג קיתונות של לעג מהמתנשאים שפחדו שהוא באמת יקצץ במשהו בזכויות היתר שלהם. אני לא מדבר רק על הישג אלקטוראלי במובן של קלף מיקוח במשא ומתן להקמת הממשלה החדשה, אלא בעיקר לפריצה ההיסטורית שלו לעיירות הפיתוח ולשכונות. הוא נתן תקווה חדשה לאנשים נואשים, הביס את התודעה הכוזבת שפשתה שם שנים כה ארוכות, ותוך כדי מעשה גם חתם על שטר שיש לכבד בכל מחיר.
לצערי חילוקי הדעות בין העבודה לבין קדימה בנושאים מדיניים הם מזעריים, אבל פרץ יצטרך לנהל משא ומתן נוקשה ביותר בנושאים החברתיים-כלכליים. הוא זקוק להישגים דרמטיים, שיגרמו לשינוי ממשי ברמת חייהם של מאות אלפי בני-אדם. היות ואולמרט רוצה מאוד להיות ראש ממשלה ולהוכיח לביבי נתניהו השנוא עליו שהוא גמור פוליטית, וכיוון שהוא פחות מכור למולך התאצ’ריסטי והניאו-ליברלי מאשר נתניהו, יש לפרץ המנוסה במשא ומתן סיכוי לסחוט ממנו ויתורים חשובים בעבור אנשים שזקוקים באמת לכל שקל נוסף. הוא יוכל לעשות זאת גם בעזרת הגימלאים וסיעות מרצ וחד"ש. פרץ חייב להבין שאם לא יעשה כן, הוא ייחשב לסתם אפיזודה בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית.
תנועת העבודה חייבת להעמיק את אחיזתה במחוזות שפרץ כבש למענה, ולכן עליה לגייס כוחות חדשים כולל אינטלקטואלים ואנשי מעשה מזרחים וערבים. הסיעה הנוכחית בכנסת היא אילוץ שנכפה על פרץ, אבל יש בה גם כמה אנשים מעולים. רבים מהם הבינו, שפרס איננו ראוי לנאמנות הרבה שהפגינו כלפיו בעבר. זהו איש פחות שבפחותים, שנתן בגיל 82 לאולמרט הציני לנהוג בו כאילו היה סחבה שדינה להיזרק אחרי השימוש. התנהלות שלו במערכת הבחירות היתה מבישה, ואני לא בטוח ש-29 המנדטים של קדימה היו שווים את זה.
נתניהו ואביגדור ליברמן נאבקו על אותם קולות, למעט בוחרים רוסים שהצביעו הצבעה עדתית ורעיונית בעד "ישראל ביתנו". ליברמן ניצח. נתניהו הובס והקולות שלו ברחו לימין הקיצוני, לעבודה ולקדימה. ביבי נפל קורבן לסתירה הטראגית בין לאומניותו לבין הניאו-ליברליזם שלו, שזקוק לגלובליזציה ולתמיכה בינלאומית שאיש כמוהו אינו יכול עוד לגייס. אם יתעקש להישאר מנהיג הליכוד, יש להניח שח"כים אחדים, אולי בהנהגת סילבן שלום, יגיעו במוקדם או במאוחר לקדימה ויחזקו את כוחה.
שדולת המתנחלים הגדולה פשוט שברה את הראש. כישלון רשימת האיחוד הלאומי-מפד"ל אחרי הטראומה של הפינוי היה פשוט מדהים. הבחירות שיקפו את בדידותם של המתנחלים ותומכיהם בקרב הציבור הרחב. כמו בהפגנות הימין הכתום, הדומיננטיות של חובשי הכיפות היתה מגבלה יותר מאשר יתרון, ועלה התאנה של ד"ר אריה אלדד לא העלה ולא הוריד. הם יוכלו לנהל מאבק מאסף נגד נסיגות ופירוק התנחלויות, אבל יישארו מיעוט קולני ומסוכן בעיני רוב הציבור.
אשר לאזרחים הערבים, יש אכזבה מאדישות הבוחרים ומהייאוש שלהם, אך גם הקלה גדולה לאור העובדה שבל"ד, בניגוד למידגם המפחיד של הערוץ הראשון, הצליחה להכניס את שלושת המנדטים שלה. הודות להסכם העודפים נמנע בזבוז קולות, ועתה יש לקוות ולייחל לשיתוף פעולה מלא של בל"ד וחד"ש בכנסת. קול המחאה של האזרחים המקופחים והמופלים לרעה יישמע בכנסת, והפעם גם בהשתתפותם של שני חברי כנסת חדשים, מוכשרים ומבריקים, חנא סווייד ודב חנין. יש להניח שחד"ש תהווה את הגרעין שמסביבו יתאחד בעתיד השמאל העקבי. אם מרצ תתמיד בתמיכתה במדיניות העקרה של קדימה, ובאלימות ששאול מופז ואבי דיכטר יפעילו נגד הפלסטינים, ינהרו רבים מתומכיה אל השמאל העקבי בשנים הבאות. השמאל יחפש בני ברית ליברלים כדי להילחם נגד הגזענות הליברמנית, וזוהי כעת משימתו העיקרית. באקלים הגזעני השורר עתה בארץ, ובאווירה החוגגת את ניצחון הרכושנות בעולם כולו, אני מתנחם בהישרדותה של התנועה היהודית-ערבית והסוציאליסטית היחידה שרצה לכנסת.
ניצחון הגמלאים היא בהחלט תופעה מעניינת,אך נשאלת השאלה אם שבעה גמלאים שבעים, אכן יגנו על הגמלאים הרעבים? אלו שחיים מאלף שבע מאות שקל לחודש.
בראש הגמלאים עומד אדם עם אישיות שנויה במחלוקת,עשיר בזכות עצמו, הבעלים לשעבר של חוות השקמים וחברו הטוב של איש הדמים השוכב במצב של קומה שרון.
נצטרך להמתין, ולראות אם נציגי הגמלאים יקנו בכסף קטן,או באמת יגנו על זכויות הגמלאים הרעבים אלו, שלעיתים נאלצים לחפש אוכל בזבל…..נחיה ונראה.
כלכלת ישראל שמורכבת מחמש מאות חברות כלכליות הנשלטות עי כמה משפחות,פתחו במתקפה שתכליתה היא הבאשת ריחו של פרץ,וקביעה בחוסר מתואמותו של האיש לתפקיד שר האוצר.
אומנם עדיין נציגם הבכיר הוא ראש הממשלה,ממנו הם מצפים להגן על זכויות היתר שלהם אך שר אוצר בדמותו של פרץ היא סכנה קיומית
התופעה הבולטת(אם כי לא חדשה) בבחירות אלו היא שהחברה הישראלית היא חברה סקטוריאלית,מפולגת ורב-תרבותית.
יש את הערבים(חדש,בל"ד,רעם),דתיים ציונים(מפד"ל),רוסים(ליברמן),שומרי מסורת ודתיים ספרדים(ש"ס),חרדים אשכנזים(אגודה),אשכנזים חילונים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה( מר"ץ) וגימלאים.
אנשי השמאל הקיצוני בודאי יברכו על הרב-תרבותיות הזאת ,אבל האמת היא שמה שמכונה "רב-תרבותיות" היא למעשה שיטת "ההפרד ומשול" המפורסמת המשרתת יותר מכל את בעלי ההון.
באוירה כזאת של פרוד, אין שום סיכוי ותקווה למאבק חברתי וההוכחה הבולטת לכך היא הניצחון הסוחף שזכה לו אביגדור ליברמן שהיה התומך הנלהב ביותר של כלכלת נתניהו (ואף התבטא לא פעם בזכותה) דוקא בעירות הפיתוח שבהן נמצאים הקורבנות העיקריים של מדיניות זאת.
כל עוד ימשיכו הקורבות העיקריים של המדיניות הכלכלית(ערבים,חרדים ותושבי שכונות ועירות-פיתוח) להצביע הצבעה סקטוריאלית ,הם ימשיכו לסבול בגדול, ולמען האמת -בצדק, מכיון שאנשים צריכים להיות אחראים למעשיהם.
" אבל יש משהו יפה, ישראלי מאוד, בהתגייסות הזאת למען הקשישים, שתרמו לנו כל כך הרבה וקיבלו אצבע משולשת מביבי נתניהו, מהליכוד ומקדימה. "
שתי הערות:
את זאת עוד נראה. האם גם הציבור יהיה מוכן לוותר לקשישים – או שיצטרף לקולות הרבים שיצעקו שאין מהיכן לתת.
גם לעבודה יש חלק ביד שהרימה את האצבע המשולשת. מפתיע שאתה לא רואה את זה. ולו רק בגלל שהם מצביעים כמעט קבועים בעד התקציב. מוזר.
אני חייב לציין שעם רוב המאמר אני מסכים,
יש 40 מנדטים חברתיים בכנסת, ויש להם הרבה מה עבודה נראה מהם יעשו.
לחבר "אין מה לומר",
תעבור על רשימת הטורים שפירסמתי כאן בשנים האחרונות, ותיווכח שחלק ניכר מהם מתח ביקורת על העבודה בגלל הסיבות שציינת ואין ספור סיבות אחרות.
גם היום הבעתי חשש מחלק מחברי הסיעה. עם זאת, אין טעם לשים את כולם באותה המגירה. החלופה הנכונה היא לבחון כל סיעה, כל שיכבה חברתית וכל אדם, לנסות להבין גם את ההבדלים וגם את המכנה המשותף.
אשר לחבר מכלוף, אתה צודק בכל מלה. עם זאת, אני מבדיל בין גימלאים לבין אנשי הון, ספסרים ומיליונרים ששואבים את כוחם גם מהשלטון האוהד אותם. הגימלאים ייבחנו לבין מעשיהם. יתנו-יקבלו, לא יתנו, לא יקבלו(קולות בבחירות הבאות).
חיים, שבת שלום, ככלל אני מסכים לניתוח שלך, אולם נראה לי שאתה מעמעם את היוניות המובהקת והעמוקה של פרץ, שעה שאתה טוען שההבדלים המדיניים בינו ובין קדימה מזעריים.
שנית, הצלחת הגימלאים איננה תופעה כה מבורכת. מדובר בהצלחה שמקורה בבריחת וותיקיי מפא"י מעמיר פרץ וממוצאו ובבורות וטרנדיות מביכה של צעירים. להשתמע.
אני מצפה מאוד מחבר הכנסת דב חנין להתחיל לפרוץ אל תודעת הציבור שמחוץ למעגל הקרוב של אנשי חד"ש ושמאל. אני רוצה לראות אותו בטויזיה ולשמוע אותו ברדיו וכן בוואיינט וכו’. יש לו הרבה מה לומר ועליו לצאת החוצה ולהתחיל לשווק את עצמו ואת תנועתו היהודית ערבית סוציאליסטית. עליו להעזר בקופירייטרים כדי להתנסח בחדות כהולם את עידן הטלויזיה. רימון מלא שיושב במקרר אינו מביא כל תועלת.
חיים ברעם שלום.
אל תיבחל בקדימה, עדיין לא. חכה קצת.
פרס מגעיל – נכון. ללבני יש דעות מקובעות ומעוררות תיסכול – נכון (והיא גם לא יודעת אנגלית…).
אבל… אל תטעה באולמרט. הוא ממזר רב כישורים ואמיץ, עם דעות (תאמין או לא) פחות או יותר במקום הנכון. (אני מקווה ששמעת את נאום הנצחון שלו. אם כן – תודה שהיה מבריק). הגשמת הדברים שאתה מאמין בהם לא תבוא באמצעות המפלגות שרוצות להגשימן, אלא דווקא בדרכים פתלתלות ומחוכמות יותר, דרך אנשים כאולמרט ושרון, עד כמה שהדבר נשמע ככפירה. איני יכול (וגם אף אחד אחר לא) להגדיר את הסיבה המדוייקת לדינמיקה זו, אבל אני חושב שזה המצב לאשורו. חכה קצת ותראה… יהיה מעניין.
יהיה מאוד מעניין.
כמו שהיה מעניין בירושלים בין 1993 ל-2003.
אולמרט אמנם פחות ימני משאר הליכודניקים שם, ומקבל בבית הפצצה שמאלנית ערב ערב – אבל הסיכויים שיהפוך להיות האדם הנכון קלושים.
יש לו חסך מדהים גם במנהיגות, גם ביכולת ניהול מערכות, גם ביושרה, גם בצניעות וגם ביחסי אנוש בכלל.
תמיד יש סיכוי וסיבות לתקווה. אבל יש הרבה יותר סיכוי שהוא – ביחד עם קדימה וכל שאר המערכת – יתעופפו אל-על בשלל זיקוקי דינור.
וזה יכאב לכולנו.
הקולות הראשונים הנשמעים מכיוון אולמרט סביב המו"מ הקואליציוני רחוקים מלבשר טובות.
האם נסיגה מרוב הגדה ופינוי עשרות אלפי מתנחלים היא דבר של מה בכך? אולמרט איננו זולל שטחים וניתן להניח כי אם יוכל להגיע להסכם נוסח ז’נבה הכולל חילופי שטחים היה מסכים לכך.
במובנים רבים אולמרט עוקף את העבודה ומרץ מצד שמאל. שתי מפלגות אלו דגלו תמיד ב"שטחים תמורת שלום" ובהמשך הכיבוש עד השגת הסכם. אולמרט לעומת זאת קרוב יותר לתפיסתו של פרופ’ ישעיהו ליבוביץ אשר קרא כבר לפני שנים רבות להפסקת הכיבוש באופן מיידי וחד-צדדי
בסופו של דבר אם תוגשם תוכנית אולמרט, ישראל ומדינת פלסטין יהיו נתונות אמנם בסכסוך גבולות וגם בויכוח בנוגע לפליטים, אך הכיבוש המכוער יגיע לסיומו במידה רבה
עדי, אולמרט אמנם מדבר על פינוי כמה עשרות אלפי מתנחלים, אבל גם מגניב את "גושי ההתנחלויות" – כולל E1 המחלקת את הגדה המערבית לשניים, כולל אריאל שמצאת באמצע הגדה המערבית, וכולל שאר ההתנחלויות שהופכות את המדינה הפלסטינית העתידית למשהו דמוי גבינה שוויצרית.
מה שאולמרט מתכנן בשטחים זה לא מדינה פלסטינית עצמאית, זה בנטוסטן.
לדרור ניסן,
מקווה שהכתיבה כאן היא לא על חשבון "העוקץ"…ככלל אני מסכימה להבחנה שלך בענין ההצבעה לגמלאים. באשר ליוניות של פרץ, זה נראה לי נכון, אבל בענין הזה, כמו בענין הגזענות העדתית, הוא במלכוד. אין לו כלים פוליטיים להתמודד עם זה: הוא יונה, אבל בתוך מפלגה ציונית שכן מאמינה שליהודים צריכות להיות זכויות יתר על פני הפלסטינים. הוא מזרחי שסובל מגזענות, אבל מאמין במיתוס כור ההיתוך. ועם כל זה הוא צריך לדבר אל ציבור בוחרים שרגיל לאכול אלימות לארוחת בוקר, כוח לצהריים ומכות בערב. מהסיבות הללו הוא חיזק את ידי הצבא אחרי הפעולה המבישה ביריחו וימשיך לעשות את זה הלאה כפי הנראה. מר"צ עשו ויעשו את זה כי הם באים מאותו סיפור לדעתי.
לדרור ולאיריס,
אני מודה לכם מאוד על העירנות ועל התגובות. גם הביקורת מעוררת בי חשק לכתוב עוד.
אני מסכים לחלוטין עם איריס בנושא פרץ ומרצ. באשר לגימלאים. הביקורת על הרקע שלהם היא נכונה, אבל הם יעזרו להקטין את חוסר האיזון שקיים בהכנסות בין העשירים מצד אחד, והשכירים והגימלאים מצד שני. בניתוח אובייקטיבי ההצלחה שלהם היא חיובית חרף המניעים של חלק מהמצביעים.
אשר לאופנתיות, אני מעדיף שהיא תנטה לטובת הקשישים ולא לפולחן ההערצה לעשירים המטופח במדורי הרכילות בכל העיתונים.הייתי מעדיף שכולם יצביעו לשמאל, אבל כמו שאמא שלי מוסיפה לטעון זה "אחסן מן באלאש".
לאור, איני בטוחה שהמדובר במדינה שנראית כמו גבינה שוויצרית. בעיני היא נראית דווקא כמדינה עם שוליים רחבים ובעלת רצף טריטוריאלי ברור הכולל כמעט את כל הגדה. אולמרט דיבר על הגדר כתוואי לפינוי העתידי. ניתן לשפוט את הגבולות המוצעים של המדינה העתידית, לפני חילופי שטחים שאולי ייתכנו, בקשור הבא:
— קישור —
"יהיה מאוד מעניין – כמו בירושלים בין 93 ל 03″. כלומר – בשבילך לא יהיה מעניין כי אתה יודע בדיוק מה יקרה. אתה חוזה עתידות מדופלם.
אין ספק שכאשר שרון עלה לשלטון אתה חזית את העובדה שדווקא הוא יפנה את עזה (או אולי
לא חזית?). וכמו כן כשבגין עלה לשלטון, אם
היית בסביבה, ללא ספק אתה האדם שהיה חוזה שדווקא הוא ייעשה שלום עם מצריים (או אולי
לא הית חוזה, כי הרי היה ימני).
בקיצור, בשבילך העולם פשוט והמשוואה היא
קלאסית, כי אותה למדנו בבית הספר: שמאל=
פינוי שטחים. ימין=מלחמה נצחית.
אני תומך בפינוי השטחים עד הסנטימטר
האחרון, אבל לפעמים אני מתעייף מביילינים
למיניהם. מאחר שאני די בטוח שביילין, לו היה
מתמנה לראשות הממשלה, היה מוצא סיבות
"אובייקטיביות" שימנעו את הגשמת מטרותיו. ודווקא שרון הגשים את חלקן לא רע.
עמיר פרץ לא "חיזק ידי צה"ל" בקשר לפעולה (המבישה) ביריחו. פרץ נזהר ולא התבטא. דיי להשמצות!
חיים ברעם – אני מופתע מההתפעמות הנאיבית שלך מנצחון הגמלאים. בדרך כלל אתה כותב דברי טעם, וגם הפעם אתה עתיר אבחנות מדויקות, אם כי נדמה לי שההתבוננות שלך דרך הפריזמה, הפשטנית משהו, של מעמד ותודעה כוזבת, גורמת לך לפספס את העיקר במקרה הזה.
האמנם נצחון הגימלאים הוא "סנסציה מלבבת"? בעיני הוא דווקא המחשה של התפוררותו של השיח הפוליטי הישראלי לכדי דיון אופנתי, שטחי ואנטי אידיאולוגי במוצהר, כפועל יוצא של ה"קדימיזציה" של הפוליטיקה הישראלית.
אלפי התל אביבים שהצביעו עבור הגימלאים – רובם צעירים שבעים ומשכילים – לא עשו זאת מתוך דאגה כנה לזכויות הגמלאים אלא מתוך מבוכה ואי יכולת לגבש עמדה בוגרת בתוך בליל המפלגות והתפרקות הדיכוטומיה של ימין-שמאל בעידן הערפול הפוסט-שרוני. מרגע שנדמה היה להם שהגימלאים עוברים את אחוז החסימה, הם מצאו בהם מפלט בלתי מזיק וחביב למצוקתם האידאולוגית. ההצבעה עבור גיל הפכה בן לילה לטרנד פתטי – בניצוחם של הוגי הדעות הכריזמטים ארנה ומשה דץ. עכשיו האופנה היא להתרברב בהצבעה לגימלאים, כסוג של תעודת הכשר רטרואקטיבית להיותך "קול". כשהצבעה הופכת לאקט הגנבתי הקפיטליזם הפוסט מודרני מנצח את נצחונו האולטימטיבי.
תמוה בעיני שאתה מוצא בזה נחמה.
לעמיר,
אני פשוט חושב אחרת, וזה לא קשור בשום פשטנות.
ההצבעה של הצעירים בעד הגימלאים הייתה תופעה בהחלט מלבבת, בלי קשר לעתידה של הסיעה בכנסת.במקום ההצבעה הניהליסטית לעלה ירוק הם העדיפו להפגין מחויבות לקשישים בחברה שקופחו על ידי ביבי ואחרים.אם האחריות החברתית תפסה בתודעה שלהם את מקום ההערצה לכסף-זה טוב בעיני. בסופו של דבר, החלופות הכביכול פוליטיות שלהם, מתן וילנאי או אבו וילן, אינן מהוות שיפור משמעותי כלשהו.הייתי מעדיף שכל אלה יצביעו חד"ש, אבל אין לכך סיכוי אמיתי.
אשר למינוח אני מבקש להזכיר לך ולכל הקוראים שהטורים האלה מופיעים מזה 21 שנה בעיתון מסחרי, ובתפוצה גדולה מאוד. זה לא אומר שצריך להוריד את הרמה, אבל המינוח המקובל בשמאל איננו מובן מאליו בכל מקום שאליו הטור מגיע אליו.
לנוכח התרגיל המסריח של פרץ שהסכים להקים ממשלת שיתוק ימנית דומה שהתמיכה בו כמועמד לראש-ממשלה הייתה מוקדמת מדי. גם אני התלהבתי בעבר מבחירתו ליו"ר מפלגת העבודה, אבל צדקו המבקרים בכך שהאיש אינו ראוי. אני מקווה שגם חיים ברעם יודה בטעותו
לנורית,
אולי מכיוון שאני לא שומעת רדיו סדרתית אין לי מושג ואולי זו שאלת תם, אבל אשמח לתשובה:למה את קוראת למה שפרץ מנסה לעשות "תרגיל מסריח"?
איריס, לנסות להקים ממשלה עם הליכוד והאיחוד הלאומי-מפד"ל על תקן "ממשלת חירום חברתית" זה התרגיל המסריח הכי קיצוני בתולדות הפוליטיקה הישראלית. מה לימין הקיצוני ולחברתיות? מה לשמאל ולבני אלון?!
לאיריס
פרץ ניסה להקים ממשלה בראשותו בתמיכת האיחוד הלאומי, הליכוד והמפלגות החרדיות. הימין שמח לאפשרות לעצור את תוכנית הנסיגה מהגדה ופרץ הפך ליקיר ההתנחלויות. אתם מוזמנים להיכנס לאתרי האינטרנט של הימין לחזות בתמיכה הנלהבת בפרץ.
זהו האיש שמוכן למכור את האידיאולוגיה שלו ושל תומכיו תמורת התפקיד. הרי מבחינת הישגים חברתיים ממשלה זו לא תוכל להשיג יותר מאשר ממשלת קדימה-עבודה-מרץ, ועיקרה הוא איפוא עצירת הנסיגה.
אוי לאותה בושה
לאור ונורית,
אין לטעמי הרבה הבדלים מבחינה מדינית בין העבודה לבין האיחוד הלאומי או הליכוד. אלו הבדלים בין "הקפאה מדינית" ל"מדיניות הקפאתית" או שם קוד אחר שמשמעותו: הפלסטינים ימשיכו לסבול יותר ויותר והסיכוי לפתרון מסוג של שתי מדינות (שלי באופן אישי הוא נראה כבר היום בלתי אפשרי, אבל רוב מצביעי "השמאל הציוני" עדיין מחזיקים בו כאילו הכיבוש לא נמשך ארבעים שנה כמעט). מצביעי השמאל הציוני רוצים אולי לראות הבדל בין המפלגות, אבל אנחנו יודעים מאיפה ההתנחלויות נולדו. לכל המפלגות הללו בקואליציה יש קו אחד ברור, והוא שליהודים יש בישראל וצריכות להיות פריבילגיות. ההבדל הכלכלי הוא שיש מפלגות שאומרות: "כולנו יהודים ובואו נחלק את המשאבים בינינו באופן יותר צודק" ואחרות שאומרות שיש לתת ל"שוק החופשי" לעשות את שלו (כלומר שהעשירים היהודים יהיו יותר עשירים והעניים היהודים יותר עניים).
מבחינה זו, לשיטתו של פרץ ומפלגתו, יש לו יותר סיכוי לקדם רפורמות כלכליות תמורת "הקפאת ההתנתקות/התכנסות או ההתפתלות התורנית", שממילא לא תעלה ולא תוריד כלום, חוץ מזה שתתן סיפוק לכמה מצביעי מר"צ, שבזמן שהבניה בשטחים נמשכת והחומה מושלמת יגידו ש"הנה הוכח שניתן לפנות ישובים".
לא נראה לי שפרץ מוכר שום אידיאולוגיה שאין לו. הוא הלך על הכרטיס החברתי ובשביל בוחריו זה בסופו של דבר מה שחשוב. זה אולי עצוב, אבל ככה זה.
ואולי זה בכלל מהלך טקטי שנועד להבהיל את אולמרט שיבין שהוא לא בכיס שלו. מהלך לגיטימי לגמרי בחיים הפוליטיים. אם פרץ לא יודע לעשות את העבודה הזו הוא יכול לארוז עכשיו (והוא יודע ולכן שרד עד כה את מפלגתו…)
צר לי איריס, אבל את מנסה להצדיק רטרואקטיבית מהלך פוליטי אופורטוניסטי שעמיר פרץ עצמו מתחרט עליו ומתנער ממנו. זה לא מתאים לך ומאוד מיותר.
מה שכתבת על השמאל הציוני זה נכון, אבל אין לזה שום קשר לפשיזם הגזעני הבוטה של ליברמן ושדולת המתנחלים.לדעתי, נייר הלקמוס הוא היחס לאזרחים הערבים.ליברמן ובני סוגו מאיימים לא רק על קלקיליה אלא גם על אום אל-פאחם. אנשים כאלה הם פסולי חיתון, ואת יודעת זאת היטב.
לחיים ברעם,
ממה שהבנתי פרץ פסל הליכה עם ליברמן, שהוא אכן "פסול חיתון". אין על זה ויכוח בינינו כמובן. השאלה היא האם המתנחלים הם פסולי חיתון של מפלגת העבודה, ולא שלי… מה שניסיתי לומר הוא שלפי הפרקטיקות של מפלגת העבודה לדורותיה, לא צריכה להיות להם מניעה לשבת עם המתנחלים. זה בעיני אולי אפילו מהלך רצוי של פרץ, כי הוא חושף, כמו האמירה של ביילין לגבי ליברמן וקדימה, את "השמאליות" של המפלגות הללו. לכולן יש רטוריקה של "שלום" ופרקטיקטת פאשיסטיות.
ונייר הלקמוס הוא בעיני לא רק היחס לאזרחים הערבים, אלא היחס לפלסטינים הכבושים. לא שמעתי אף נציג ממפלגת העבודה שקורא לפרק את המיליציות החמושות של המתנחלים.
המהלך של פרץ הוא בהחלט אופורטוניסטי, אבל העובדה היא שהוא הלך עליו, וזה לא נראה לו "יהרג ובל יעבור", וכאן יש מסר חשוב לבוחרי מפלגת העבודה (למרות שכמוך, לו היו שני פתקים הייתי שמחה הפעם להצביע לפרץ בפתק השני ואני עדיין מאוד רוצה להאמין שהוא אחר ורק מסיבות טקטיות לא דוגל בפרקטיקות אחרות ביחס לפלסטינים. אבל מאוד יכול להיות שאני לוקה ב wishfull thinking).