שבת 22:05, HOT3
לראשונה ראיתי טלוויזיה ישראלית ויכולתי באמת להזדהות. סדרת הדרמה המקורית של HOT 3 "פרשת השבוע" הצליחה לייצג אפילו אותי. בעוד שתוכניות ריאליטי בינוניות ומטה מגיחות מדי יום עם מתכון לרב תרבותיות, "פרשת השבוע" הגישה באלגנטיות אפשרות ממשית לייצוג הולם. עדיין נותרו רבים עם השאלה איך השתתפותה של מהרטה ב"השגריר" וזכייתה של ניראל ב"דוגמניות 2″ לא מספקת את המבקרים על אי שוויון על המרקע? התשובה נמצאת בז’אנר אחר לגמרי, דווקא בסדרת הדרמה המצוינת הזו. "פרשת השבוע" לא נופפה בייצוגים הרב-תרבותיים שלה, אך הצליחה לגרום לנו להתאהב כל שבוע מחדש בארבע משפחות ישראליות: פלסטינים אזרחי ישראל, במשפחת נובורישים מזרחית, במשפחה של מושבניקים ומשפחה בה בני הזוג הם מזרחי ואשכנזייה.
לראשונה בטלוויזיה הישראלית-ציונית סדרה נפתחת בסיפור אהבתם של זוג ערבים צעירים.
הערבי שלומד במרכז ליהדות מתקדמת בתל אביב, לא מחפש להשתלב. חסרה לו הערבית ששומעים ברחובות בחיפה, "שם יש עוד תחושה שזאת מדינה דו-לאומית" אומר אמיר (קייס נאשף). בניגוד לשאר הדמויות הערביות שמגישה לנו הטלוויזיה הרב-תרבותית, הוא אפילו פעיל במפלגה (רמיזות לחד"ש) ושר את ההמנון הפלסטיני (עם חברה יהודיה שבחדר השינה שלה תלוי פוסטר אדום עליו כתוב: "תשוחרר טלי פחימה"). אין בייצוג הוגן כוונה שפשוט יהיה על המסך ערבי שמדבר במבטא. אם זה היה כך, אז אבו-טיר מ"ארץ נהדרת" היה פותר את הבעיה. הוא צריך גם לבטא את הקשיים, המחלוקות, האהבות והתשוקות המאפיינות ערבים בני גילו. הקושי למצוא דירה בתל אביב לאדם המדבר במבטא, והקושי בקיום זוגיות כאשר אבא שלך נאלץ להיכנע ללחץ השב"כ ולהסגיר את חבריו הקומוניסטים (רמיזה לדמותו של נאשף ב"גן-עדן עכשיו", גם שם אביו היה משת"פ).
לראשונה בטלוויזיה נחשפנו לדמות כמו שאול נאווי אותו מגלם מנשה נוי. גבר מזרחי הנשוי באושר להגר האשכנזייה (קרן מור). נאווי מתנגד בגלוי לשירות בנו בשטחים מסיבות אידיאולוגיות. או כפי שניסחה זאת החברה של הבן "כי הוא מתנהג לא יפה לערבים". ה"דילר" שלו שמביא לו את חבילת הגראס השבועית, אומר שתחושות בלבול הזהות והחרדות קשורות בעובדה שהוא נשוי לאשכנזייה, ובכלל 90% מהלקוחות שלו הם מזרחים הנשואים לאשכנזיות. אבל נאווי דווקא מאוד מחובר לזהות שלו, את הבן הקטן הוא לוקח לשחק כדורגל ביפו, כדי שיהיה מחובר למקום ולשורשים שלו.
זוג נוסף בסדרה, גליה ויונתן ברגר (אפרת בן צור ודני גבע) אפילו לא גרים בתל אביב! הם גרים במושב, עם משק ומטע. כן יש גם ישראלים כאלה. משהו שהטלוויזיה הישראלית פיספסה עד היום, לא כל אוכלוסיית ישראל מתגוררת בתל אביב. גליה אפילו צמחונית רחמנא לצלן, ופעילה למען זכויות בעלי חיים. התקשורת הישראלית נוהגת לייצג מפגינים כפורעי חוק, שמאלנים הזויים וביזאריים. כאן אנו רואים שתי דמויות שלמדנו להכיר ולאהוב, מפגינים למען מטרות בהן הן מאמינות, כחלק משגרת יומן.
למרות שהסדרה היא מבית היוצרת של "שבתות וחגים", היא לא דומה לה כלל. שלא כמו הסדרה האליטיסטית, תל-אביבית-אשכנזית, "פרשת השבוע" מצליחה לגעת בכולנו.
כולנו רוצים לראות את עצמנו מיוצגים בתוך הדמויות על המרקע, כולנו רוצים להיות נראים, שקולנו יבוטא. כאשר ישנו ייצוג אחד בלבד החוזר על עצמו סביר להניח שרובנו לא נהייה מיוצגים. אני לא מושבניקית, ולא ערביה או מזרחית, אבל ייצוג אמין ורגיש שלהם גרם לי, רוסיה, שמאלנית מעפולה, להרגיש נראית.
ויש אפילו את אפרת בן-צור (עם כל הכבוד לרב-תרבותיות, זה מה שבאמת חשוב). 🙂
איזה "המנון פלסטיני" שר הבחור ?
כי אם הוא שר "בילאדי" אז זה לא ההמנון הפלסטיני…
לא ראיתי את הסדרה אבל אני די בטוח שהבחור בסדרה לא שר את "מוטני" שיש הרואים בו את ההמנון הפלסטיני ובטח שלא את "פלסטין אם המהפכנים" שממש לא תפס (למרות שהולחן על-ידי תאודורקיס !).
אולי לא כל כך חשוב אבל כדאי לדייק דברים כאלו.
תודה על הכללתן של משפחות ברגר ונאוי בהגדרה "פלסטינים אזרחי ישראל".
כן ירבו תכניות דרמה משובחות.
הסידרה עשויה היטב, עובדה שראינו את כל הפרקים אבל בדמויות היה בכל זאת משהו שהזכיר לי את הגישות הישנות לאזרחים שאינם בדיוק אנ"ש.
אגב, אני מקווה שהכותבת סלבה גרינברג ראתה גם את הפרקים האחרונים, שכן ההגדרה של נישואי משפחת נאוי כמאושרת שייכת לעבר הרחוק..
לצערי איני מנוי על הכבלים ולכן לא ראיתי את הסדרה. אך ההגדרה העצמית של סלבה כרוסיה, שמאלנית ומעפולה גרמה לי שמחה רבה מאד. כן ירבו ותרבינה.
סלאבה מדהימה והיא שלנו
כלומר , של מחוז חיפה