אם תושבי כפר שמריהו היו מחליטים על הרכב הכנסת ה-17 לבדם, למפלגת קדימה היו יותר מ-60 מושבים: 51% מהמצביעים שם אמרו כן לאולמרט. מפלגת העבודה, לעומת זאת, נפלה שם מ-38% בבחירות 2003 ל-15% בלבד בבחירות אלה. ובכן, מהפך.
גם בסביון אמרו כן. מפלגת קדימה גרפה שם כ-47% מהקולות, אמת התרסקה שם מ-32% ל-14%.
גם רמת השרון אמרה כן, עם 38% מהקולות. העבודה איבדה שם שליש מכוחה, ונפלה מ-31% ל-19% מהקולות. בהרצליה וברעננה אמרו כן ב- 35%. מפלגת העבודה ירדה שם מ-24% ל-17% בלבד.
בערים עשירות מעט פחות, כמו חיפה, גבעתיים או רמת-גן זכתה מפלגת קדימה ב-30% מהקולות לערך. בשתיהן איבדה מפלגת העבודה כ-8% מהמצביעים יחסית לבחירות שעברו, ונותרה המפלגה השנייה בגודלה בעיר.
אשדוד אמרה ל’
באשדוד מפלגת "האיחוד הלאומי" של אביגדור ליברמן היא הגדולה ביותר, עם 20% מהקולות. גם באשקלון, עם 22%. באר-שבע, אחת הערים הגדולות בישראל, אמרה ל’ ב-20%. בשלושת ערים אלו מקבלת קדימה כ-20% מהקולות. אך מה עם מפלגת העבודה בערים אלה? באשדוד ובאשקלון היא שומרת על כוחה עם 10% מהמצביעים. בבאר-שבע עלתה העבודה מ-13% ל-16%.
קרית-שמונה אמרה אמת
בקרית-שמונה, שהיתה בבחירות 2003 50% ליכוד, הפכה מפלגת העבודה לראשונה בגודלה עם 18% מהמצביעים, לעומת 11% בבחירות הקודמות. גם בשלומי העבודה היא הגדולה ביותר עם 21% מהקולות לעומת 12% בלבד בבחירות שעברו. בבית-שאן עלתה העבודה מ-10% ל-16%.
מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ התחזקה משמעותית גם ביישובי הפריפריה ובעיירות הפיתוח באזור הדרום: באילת מ-15% ל-21%, באופקים מ-9% ל-16%, בירוחם מ-11% ל-15% ובדימונה מ-10% ל-18%. ברבים מיישובים אלה המתחרות העיקריות של מפלגת העבודה לא היו קדימה אלא דווקא ש"ס והאיחוד הלאומי.
מה אני אומר: סדר-היום הלאומי נמצא בתהליך שינוי, גם אם לדעתי יותר מדי בעיות אמיתיות וקשות מאוד במישור המדיני יתפוצצו לכולנו בפנים, במוקדם או במאוחר. גם המפה הפוליטית הישראלית בתהליך שינוי: הליכוד כבר איננו הבית של יוצאי עדות המזרח, ומפלגת קדימה היא לא ממש הבית של אף אחד. מפלגת העבודה שינתה את פניה ואת קהל מצביעיה. אביגדור ליברמן ובנימין נתניהו הם ימין קלאסי לפי הספר, המשחק על כבוד ורגשות לאומיים ועדתיים כדי להשיג שלטון וכוח. הכתומים העושים לביתם עבדו קשה וקיבלו 9 מנדטים. ביילין של ז’נבה קיבל חמישה מנדטים. שבעת הגמלאים הם "שינוי" החדשה, וש"ס היא המפלגה השלישית בגודלה בכנסת עם 12 מושבים.
נו, אז עמיר פרץ הצליח או נכשל? האם היו אלה בחירות מדיניות-ביטחוניות או חברתיות-כלכליות? תלוי למי להאמין, לבוחרים או לנבחרים, ותלוי באיזה עיתון הם מתראיינים, ותלוי בכלל. אהוד אולמרט הכריז על בחירות 2006 כמשאל-עם על תוכנית ההתכנסות שלו. המעמד הבינוני והגבוה בישראל, בערים הגדולות, במרכז הארץ, אמר כן, פחות או יותר, והעניק לו 29 מנדטים. עמיר פרץ מצידו, יונה רודפת-שלום מטבעו, דיבר על עוני ושכר מינימום וקיבל 19 מנדטים. מבחינה מספרית, למהפך זה לא הספיק הפעם.
אולם, אם תוכנית ההתכנסות של אולמרט תאושר ותתממש בתמיכתה הברורה של מפלגת העבודה, ואם עמיר פרץ ימשיך ויחנך את מפלגתו שלא לפחד מש"ס וכך לאמץ סופית את מאוכזבי הליכוד, ואם הרחוב הרוסי יתאכזב ממנהיגו אביגדור ליברמן, הבחירות הבאות עשויות להיות באמת משאל-עם חברתי-כלכלי. נמתין בסבלנות.
ההמתנה שלך מר שמר תהיה כהמתנה למשיח.
הסבר קטן לכבודו:
הרוסים לעולם לא יצביעו לפרץ. אני בקיא בהלכי הרוח בקהילה זו ופרץ פופולרי שם בערך כמו אחמד טיבי. שוב, לא משנה מה ליברמן ייעשה ואם יהיה בממשלה או לא (הוא יהיה בממשלה) – הרוסים ל-א יצביעו פרץ ל-ע-ו-ל-ם.
הבורגנים לעולם לא יחזרו להצביע למפלגת העבודה של פרץ ויחימוביץ. מדוע להם ?
נשארנו עם מי שכן הצביעו לאיש: המסכנים מעיירות הפיתוח שעזבו את הליכוד.
מכיוון שפרץ לא יהיה שר האוצר הבא אלא שר הבטחון, רבות הוא לא יוכל לסייע להם מלבד נאומימ חוצבי להבות שלא יפיקו דבר.
לפיכך, בבחירות הבאות, כפי שהצביעו אד-הוק לפרץ, קולם ינדוד לש"ס או חזרה לליכוד (אם הביבי יסולק).
את המסקנות תסיק לבד.
לגזור ולשמור לבחירות הבאות !
אני מסכים עם הכותב הקודם, שמפלגת העבודה חייבת להתעקש על המסר החברתי ולא לאכזב את בוחריה. מה שדן, לדעתי, לא השכיל להבין- הוא מספר עובדות בסיסיות.
1. גם אם עמיר פרץ יקבל את תיק הביטחון (ועדיין אני מקווה שיקבל את האוצר)- הוא יוכל להועיל בהחלט לשכבות החלשות- דרך קיצוץ בתקציב הביטחון המנופח. כמו כן, הוא יוכל לקצץ את המאחזים ובכך להועיל לתקציב שינוצל למטרות חברתיות.
2. עמיר פרץ דורש, וכנראה יקבל, העלאה בשכר המינימום, קצבאות זקנה, פנסיה חובה וטיפול בחברות כוח האדם. אם באמת העבודה תגשים את הנושאים הללו, ולו דרך דרישות קואליציוניות, היא עשתה את שלה מבחינת הבוחרים בעיירות הפיתוח.
3. יולי תמיר בחינוך- ושרים חברתיים אחרים מהעבודה- יוכלו גם הם להועיל עד מאד לשכבות החלשות.
4. גם הבורגנים יחזרו למפלגת העבודה- מכיוון שהמפלגה שלנו היא מפלגה של כל הישראלים, יהודים וערבים, מזרחיים ואשכנזים- בלא הבדל דת, גזע, מין ומעמד חברתי. יולי תמיר בחינוך תדאג גם למעמד הביניים המבוסס- וכנ"ל עמיר פרץ באוצר. מדיניות חברתית תועיל לא רק לעניים, אלא גם למעמד הביניים.
בקיצור- אם פרץ לא יאכזב ויגשים את הבטחותיו- או לפחות חלק גדול מהן. הוא יהיה מועמד רציני מאד לראשות הממשלה הבאה.
רציתי להזכיר שהמפלגה של ליברמן זו "ישראל ביתנו" ולא "האיחוד הלאומי".דבר נוסף כל אותם מקומות שבהם קדימה התחזקה על חשבון "מפלגת העבודה" זה בטח בגלל שאותם מפא"יניקים זקנים לא היו מוכנים להצביע לעמיר פרץ בגלל המוצא שלו.
הייתי נזהר מקביעת עובדות כמו "סדר-היום הלאומי נמצא בתהליך שינוי" ו"הליכוד כבר איננו הבית של יוצאי עדות המזרח".
אנחנו בוגרים של כמה וכמה מערכות בחירות שבסיומן הספידו את מפלגת העבודה/ליכוד.
לעניות דעתי, חלק ממצביעי הליכוד המסורתי נתנו אשראי לפרץ החברתי ולא לפרץ המדיני. ראוי לבדוק אם האשראי הזה עולה על האשראי שקיבלו רבין וברק בזמנם מאותו ציבור.
אני מעריך שמפלגת העבודה תפסיד את הציבור הזה (שוב) במידה ומפלגת העבודה תשתמש (שוב) באשראי החברתי למימוש האג’נדה המדינית.
כבר היינו בסרט הזה – בכל פעם שצצה לה מפלגת מרכז "חדשה" נוטה הבורגנות השבעה והנהנתנית להצביע עבורה, בדרך כלל על חשבון מפלגת העבודה.
כך היה ב77 עם ד"ש מנוחתה עדן, כך היה בבחירות שלפני האחרונות עת הפציעה במחוזותינו מפלגת שינוי בניצוחו של הנקניק ההונגרי יוסף (טומי) לפיד(למפל).
וכך עכשיו עם מפלגת קדימה.
אפשר גם להזכר בערגה בתופעה שנקראה רפ"י.
המשותף לכל המפלגות האלה : הן נעלמות או כמעט נעלמות בתום שנתיים שלוש מיום הקמתן.
ואז כל הכתבים לענייני מפלגות פורשים בפנינו את הסיבות להעלמותן לאחר הבחירות.
אגב, אלה אותם כתבים בדיוק שפרסו בפנינו את הסיבות להצלחתן של אותן מפלגות לפני הבחירות.
אני מסכים עם רבות מההערות הפסימיות לגבי עתידו הבלתי מזהיר של עמיר פרץ, אם וכאשר יקבל על עצמו את תיק הבטחון, וימשיך לנפנף בדגל החברתי ולו בשביל לנפנף במשהו.
אם הוא היה האידיאולוג המבטיח שהוא טוען שהוא, הוא היה מכריז עם הפסדו בבחירות כי הוא עובר לאשקלון או באר-שבע, לומד קצת רוסית וערבית, וצובע קירות למחייתו, תוך ניהול האופוזיציה החברתית החזקה, שתנסה להשפיע משמעותית על חלוקת התקציב, ולבסוף תפיל את הממשלה הזאת על ענייני עוני וחינוך.
יש רק לזכור שיש לו מפלגה שואפת שלטון,המלאה באנשים בכירים שואפי תיקים בכירים.
כך שאני מסכים עם ההערות הפסימיות לגבי עתידו של פרץ ספציפית.
יחד עם זאת, את טיעוני המרכזי, שלפי התוצאות במגזרים שונים, בחירות 2006 היו יותר חברתיות-כלכליות מאשר בטחוניות אף אחד לא הפריכה בינתיים.
ייתכן ועמיר פרץ הבא קורא את המילים האלה ממש עכשיו.
במאמרו של יואב שמר, ישנו שינוי בדפוסי הצבעה.מצביעים שמעולם לא הצביעו מפלגת העבודה, הצביעו עבורה. שינויים במדינה דמוקרטית לוקחים זמן. ואם קיימת מסגרת סוציאל-דמוקרטית שיכולה להתקיים ולהתבסס לאורך זמן, זו מפלגת העבודה שמנהיג אותה אדם כמו פרץ.הוא סוציאל-דמוקרט אמיתי, עם סדר עדיפויות נכון ותפיסה מדינית הגיונית.עם הזמן ההבנה וההכרה יעזרו להתגבר על דעות קדומות ,ובעזרת השם המדינה תהיה קצת שונה.
יואב,
תודה על הכתבה החשובה עם הנתונים המעניינים.
אגב, סיכום נתונים שהורדתי מאתר הכנסת לפני כמה ימים מראה מספרים טיפה אחרים, בד"כ לכיוון הגרוע יותר: למשל, כפר שמריהו אמרה "כן" ב-56% ולא ב-51%. רמת השרון – 40% קדימה, 21% עבודה. סביון 51%. רעננה 37% והרצליה 38%. לעומת זאת, בנהורה שם נמצא ביתנו, אשר מאז שנות ה-70 הליכוד תמיד ניצח שם (חוץ מש"ס ב-99), זכתה העבודה ל-27%, קדימה ל-20% וש"ס ל-19%.
עם זאת אני מסתייג מן הקביעה שסדר-היום הלאומי השתנה באופן דראסטי בבחירות האלה. בכלל, בחירות בישראל אינן זירה לקביעת סדר-יום לאומי. סדר היום נקבע מחד בשטח – בו עדיין הגורם הפעיל היחיד הוא הימין הקיצוני – ומאידך, במסדרונות הפתלתלים של הכוח. מה שאני רואה בבחירות אלה היא חזרה אל המגמה העקבית של הציבור, לאחר ההצבעה האנומלית (תחת פחד קיומי מפיגועים) של 2003. פירוט נוסף יופיע בתגובה נפרדת.
קודם כל רציתי להתנצל – בדקתי שוב והמספרים של יואב נכונים ולא שלי. שכחתי שהורדתי נתונים של מפלגות מתחת לאחוז החסימה (כאמור, ההבדל קטן בכל מקרה).
באשר לנושא הדיון העיקרי: מה אומרות הבחירות?
הציבור הישראלי למד להפנים, שהבחירות הן השריד היחידי – אני חוזר, היחידי – לאיזשהם בלמים ואיזונים במערכת הישראלית. פעם בכמה שנים נקרא הבוחר באמצעות פתק בודד (לאחר שהשני אשר נרכש בעמל רב, נגזל ממנו שוב על-ידי שרון)
– גם להעניש את המושחתים, כי הרשות השופטת מועלת בתפקידה זה.
– גם לדאוג למגזר שלו, כי אין במערכת שום הגנה על מיעוטים ומגזרים.
– וגם לומר את דברו באשר לסדרי עדיפויות, תוך ידיעה ברורה שהמערכת תתעלם לחלוטין מדברו החל מן היום הראשון לאחר הבחירות (כפי שקרה גם הפעם). השמאל יהפוך ימין והימין יהפוך מרכז ולהיפך, גם בקשר לערבים וגם בכלכלה.
כתוצאה ישירה מכך, בתהליך הדרגתי משנות ה-70, מידת הכבוד והנאמנות של הבוחר לפוליטיקאים "שלו" הולכת ונשחקת. המפלגות הגדולות הצליחו לעמעם את המגמה בשנות ה-80 בעזרת "השד העדתי", ולאחרונה הימין הצליח לנטרל אותה באמצעות הפחד מפיגועים. אבל השנה היא מתפרצת ביתר שאת. גם שיעור ההצבעה הנמוך קשור לכך. למרות ההטפות הצדקניות בתקשורת, ממה שאני שמעתי חלק ניכר מן הלא-מצביעים עושים זאת לא מתוך אדישות מפונקת, אלא מתוך גועל נפש ומפח נפש. כמה פעמים אפשר להצביע למפלגה ש"תילחם בשיטה" ומתבררת כגרועה יותר מן השיטה עצמה?
בעיני המסקנה העיקרית מבחירות אלה היא שהציבור על סף שבירה מבחינת רמת האמון שלו במערכת. כשלעצמו זה לא דבר רע, כי המערכת אכן אינה ראויה לאמון. אבל מכיוון שתיקון המערכת אינו נמצא כלל על סדר היום, ובהתחשב באישיות וברקורד של זה שהוצב כעת בראשה – יש סיכויים לא מבוטלים שסף השבירה ייפרץ.
מה יקרה אז? אין לי מושג.
נו, באמת, יואב. אחרי מאמר רציני כל כך לא ציפיתי ממך לפלוט כאלו דברים מגוחכים בתגובה. לצבוע קירות? ללמוד רוסית וערבית? לפרוש מההנהגה? לעבור לאשקלון? תסלח לי, אבל איפה אתה חי?
ראשית כל, עמיר פרץ יודע ערבית היטב- כי זוהי שפת אמו. הוא לומד רוסית כבר עכשיו, ואין לו צורך "לעבור לאשקלון או לבאר שבע" בשל כך. עמיר גר בשדירות- זהו ביתו- ואינני רואה מדוע הוא צריך לעזוב אותו.
עמיר פרץ לא נכשל. אמנם לא ניצחנו בבחירות, אבל עמיר חידש את פני מפלגת העבודה, החזיר לפעיליה את המרץ והברק בעיניים, והפך אותה למפלגה חדשה. נכון, אנחנו לא חד"ש. אנחנו שואפים להיות בשלטון ולהשפיע, אם כי לא בכל מחיר. אנחנו שואפים להעלות את שכר המינימום, לחוקק חוק פנסיה ממלכתית ולערוך עוד תיקונים חברתיים חשובים, שמפלגות אופוזיציה נצחיות לא יכולות לחולל.
כפי שכבר הבהרתי- גם ממשרד הביטחון ניתן לסייע לחברה, וזאת על ידי קיצוץ בתקציב המנופח, פירוק המאחזים הנתעבים וייבוש התקציבים להתנחלויות (שבאים בחלקם הגדול ממשרד הביטחון).
בעזרת השם- בבחירות הבאות- יוביל עמיר פרץ את המדינה למהפך השני ויכבוש את ראשות הממשלה.