אני מנסה לחשוב מתי לראשונה התחלתי להיות מודעת לנושא הזה של השואה… ההתחלה קשורה קודם כל לשפה, לשפה הגרמנית. מצד אחד זוועה,שנאה – יומני גבע עם הנאומים של היטלר בכיכרות שהיו מוקרנים על הדשא. או הכלבים הענקיים ששמרו על גדר הקיבוץ. לאחד קראו נדמה לי היטלר ולשני בגין, האיסור לקנות תוצרת גרמנית. יותר מאוחר, כנראה מפני שגדלתי עם מיכאל, הבן של אבא וויטקה קובנר, אני זוכרת שהם התחילו לספר לנו סיפורי גבורה מתקופת הפרטיזנים. הסיפורים ריגשו נורא. ויטקה סיפרה פעם איך צבעה את שערה לבלונדיני, התחזתה לארית והצליחה לסייע לפיצוץ גשר. אבא קובנר היה עושה לנו לפעמים משחקים צופיים. חלק מהילדים היו פרטיזנים, חלק גרמנים וחלק יהודים סתם. מיכאל תמיד היה פרטיזן… הפרטיזנים היו צריכים להתגנב מחוץ לגטו למשימות כנגד הגרמנים. הילדים ששיחקו בתפקיד הגרמנים תמיד הכי סבלו. הם גם תמיד הפסידו. היו לנו גם הרבה שירי גנאי שקשורים להיטלר, לאשתו וכו’ – אתם בטח מכירים: "ממרומים פצצה יורדת היטלר רץ אל המקלט…" וכו’.
אבל ליחס הזה לשפה ולנושא היה גם צד שני, כי את אמא שלי כינו אז בקיבוץ "חוה גרמניה" (כשהיא באה, כבר היתה חוה אחת בקיבוץ), מה עוד שבבית דיברו אצלנו רוב הזמן גרמנית, גם מפני שאמא שלי למדה קשה את העברית וגם בגלל שאחת הסבתות שלי, אלה, הצליחה לברוח ברגע האחרון לפני המלחמה וחייתה איתנו בקיבוץ עד שהייתי בערך בת שמונה. סבתא אלה חשבה כל הזמן שמרעילים אותה, היא לא ידעה אף מלה עברית, ולכן איתה דיברו כולם רק גרמנית. גם אני. במיוחד כשהייתי הולכת לחדר שלה, שהיה בדרך מבית הילדים לבית ההורים. היא היתה מחכה לי עם כל שאר הסבתות של הקיבוץ, שאשחיל להן חוטים במחטים. לכן, בגלל סבתא אלה, נשארה לי קצת גרמנית של ילדים. אני מסוגלת למשל לבקש ממתקים בגרמנית (איכ וויל קוכן, איכ וויל בונבון, איכ וויל זה ואיכ וויל זה). ועם כל זה נכנסה לי לראש המחשבה שאבא קובנר חושב שאנחנו בטח נאצים (זה היה מפחיד לחשוב שלאבא של אבא שלי גם כן קראו אדולף). התחלתי להתבייש בזה שההורים שלי ייקים ומדברים גרמנית, והשתדלתי להשכיח מעצמי את מעט הגרמנית שידעתי. ואז בכלל עוד לא ידעתי שהם בעצם ניצולים. וכאן אני רוצה לומר שסיפור השואה של יהודי גרמניה היה לא לגיטימי בעין החורש. אף פעם לא דיברו ולא כתבו עליו בשום מקום.
ההורים שלי, גם הם לא דיברו על זה. אבל נודע לי מדודים שאבא של אמא שלי, גיאורג, שהיה אמיד מאוד, נאלץ למכור את מכרות הפחם שלו לשכן גרמני בשני מארק. אך מכיוון שהוא המשיך לעבוד בעסק אחרי שכבר נאסר על היהודים לעבוד, הוא נלקח על ידי המשטרה והוחזר הביתה בערב מת.
באיזה שהוא שלב ביום השואה התחילו בעין החורש לעשות טקס "כלל מחנה" כזה. במערכת הכריזה היה אבא קובנר קורא את ה"יזכור" שלו בקול חזק וזועם. כולם היו צריכים לצאת מחוץ לבתים. בתום הקריאה היו הילדים קוטפים שישה פרחים ונכנסים הביתה. באחת הפעמים האלה אבא שלי סיפר לי שההורים שלו ניספו באושוויץ. הרבה אחרי זה, כשפיניתי את בית הוריי, מצאתי המון מכתבים בגרמנית. לאה שושן, בטוב ליבה, תרגמה לי אותם. ואז הבנתי שאבא שלי ניסה להציל את ההורים שלו על ידי ניסיון להשיג סכום כסף (במכתבים הם מתחננים לצאת), אבל הוא כבר לא הצליח לעשות זאת. את המכתבים הם חותמים – שרה וישראל. כך היו חייבים כל יהודי גרמניה לכנות את עצמם. בשנה שעברה מצאתי את שמם באינטרנט – אדולף ורוזלין פרוידנברג, ברשימת המגורשים של יהודי ברלין. סבי היה לפני הגירוש עובד כפייה.
רק אחרי שלמדתי קצת היסטוריה, הבנתי שהשואה עבור היהודים שחיו בגרמניה התחילה למעשה כבר ב-1933, כשהיטלר עלה לשלטון, הרבה לפני שהתחילה המלחמה. הם חיו במצב של חוסר לגיטימיות, שלילת זכויות, אלימות ופחד. אבל בעין החורש היו מעט ייקים והם לא נחשבו בכלל כנפגעי שואה, אלא אולי כמין חצי גרמנים.
אבא שלי נהג לומר שדווקא בגלל שהוא הכיר כל כך טוב גרמנים – את השכנים, החברים לבית הספר וכן הלאה – וראה איך בזמן קצר אנשים מתחילים להשתנות ולהתנהג כמו עדר שמוליכים אותו בלי לשאול שאלות (ומדובר באנשים מתורבתים, לא חיות. אנשים ששומעים מוסיקה נעלה ואוכלים עם יותר מסכין ומזלג אחד), דווקא בגלל שהוא ראה את זה קורה, הוא יודע שזה יכול לקרות לכל אחד ולכן הוא תמיד צריך לבדוק את עצמו ולדאוג שזה לא יקרה לו כלפי אחרים.
אמא שלי מעולם לא הצליחה ממש להשתלב בחיים בארץ ובקיבוץ. לא היה לה למעשה שום מעמד. באותם מכתבים שלאה תירגמה, למדתי שלפני שהיא עלתה לארץ היא היתה דמות מרכזית בתנועת הנוער בעיר שלה. היא כותבת לאבא למשל שהיא לא תצליח להגיע אליו כי החניכים לא מסתדרים בלעדיה. לפני שנים כתבתי שיר שנפתח במלים:
"חוה גרמניה ולא אמא אני קוראת לך
כמו שקראו לך אנשים בעין החורש כשחשבו שאני לא שומעת…"
אני לא אמשיך לקרוא את השיר המחריד הזה.
לאחר זמן, כששוב נתקלתי בו, קלטתי שלמעשה התייחסתי אליה הרבה יותר כפי שהתייחסו אחרים אליה, ולא באופן בלתי אמצעי. ואז הושבתי את עצמי ליד המחשב וניסיתי לכתוב משהו, יצא לי שיר קצת מגומגם ובכל זאת איתו אני רוצה לסיים ולהקדיש אותו לאמא שלי הניצולה, הרגישה, המסוייטת. אני חושבת שבשיר הזה הצלחתי מזה זמן רב לגעת בה אחרת.
אמא
חוה חוה..
שבה שבה.
דומה שימיה פנויים
מושגת
נמצאת
מביטה
מוחות שתינו נוגעים
אופה לי
עוגיות (קוכן)
במטבח ילדים
גפרורים
גז אש
קמח נדבק לשמלה
טוב לי בפה משלה
נעלמין סידור עבודה
נבדלין מכל
מחוץ לעברית
מלמדת אותי על בית
איזה מאמר רגיש וכן. ואיזה אב חכם. צריך ללמד את דברו בבתי הספר.
זה נורא עצוב. בא לי לבכות
שלום לך אסנת
עוד היבט מרגש וכואב על היחס לניצולי השואה, ליהודי גרמניה. אני כותבת על הפיצויים מגרמניה ולמדתי קצת על הנעשה בעין החורש, זה הוסיף לי חומר למחשבה. תודה לך
אסנת,
תודה על המאמר הרגיש והמרגש.
פתחת צוהר אל עולם לא מוכר, כלומר מוכר מאד, אבל בדרך אחרת ומאד נוגעת.