עם הגיעי להוואנה פגשתי עיתונאי מעיתון "חובנטוד רבלדה" (1). פבלו (שם בדוי) שאל אותי היכן אני משתכן. כשהוא שמע שאני מתגורר במרכז העיר, אזור עני ומסוכן יחסית (יחסית מאוד, אחרי קרקאס) פבלו החל להתפתל בכיסאו. מאוחר יותר הבנתי שהוא מתייסר בשל המתח בין מחויבותו לשלום התייר המהפכני לבין התקינות הפוליטית. "תראה", הוא פתח לבסוף, "בקובה אין מעמדות; הילדים בשכונה הזאת הולכים לבית-ספר טוב כמו כל בית-ספר אחר בקובה. הם זוכים לביטוח בריאות מצוין. אבל הם… איך לומר … אנשים צנועים יותר. אז כדאי שתשמור על עצמך, בסדר?"
חשבתי לשאול אותו מדוע עלי להיזהר דווקא מהצנועים, שהרי ידוע שהענווים יירשו ארץ ומה להם להתעסק בשוד תיירים דווקא? בעיקר מתוך תחושה שכדאי שאדע יותר על קובה לפני שאתחיל להתווכח. החלטתי להימנע מהסרקזם התנ"כי לעת עתה והבטחתי לפבלו שאזהר.
אני לא יודע אם יש מראה אחר שאפשר לומר עליו שאינו יכול להיראות בארץ סוציאליסטית, שעצם קיומו מפריך כל טענה בדבר קיומו של סוציאליזם בארץ הזאת. בכלל, אני משתדל להימנע מהכללות מהותיות לגבי ארצות עניות שאני לא מכיר היטב. אבל אם יש מראה כזה, הרי שהוא חייב להיות מראהו של נער נכה ומפגר ששוכב בלילה על מזרון מטונף בצריף עץ עלוב ומתפרק בתוך שכונת עוני. את המראה הזה, הנפוץ כל כך באמריקה הלטינית, ראיתי גם כאן.
סוציאליסטית או לא, כאן נגמרת ההתבלטות באשר לקיומם של מעמדות בקובה. מעמדות הם קבוצות המאופיינות לפי יחסן לאמצעי הייצור; לפבלו מ"חובנטוד רבלדה" ולנער הזה במטאנסאס אין אותה גישה לאמצעי הייצור. למעשה, על אף שקובה איננה ארץ קפיטליסטית לא קשה להבחין בחלוקות מעמדיות שם. לא רק שיש בקובה מעמדות, יש בה שתי כלכלות נפרדות.
הכלכלה הראשונה היא זו שקיימת מאז שנות השישים; גם אם איננה סוציאליסטית, יש להודות שבכלכלה זו קיימת חלוקה שוויונית למדי של ההכנסות. המטבע הוא הפסו קובנו, ובו מקבלים רוב הקובנים, העובדים בעסקים ממשלתיים, את שכרם. בנוסף, כל משפחה קובנית מקבלת סל מוצרים חודשי הכולל בעיקר מזון. אפשר לשרוד, ככל הנראה בקושי, על פסוס, אבל בשביל לקנות כל דבר שאינו מזון, מבירה ונעליים ועד מיקרוגל, צריך לשלם בקונברטיבלה.
הפסו קונברטיבלה הוא המטבע השני של קובה; ערכו נע בין דולר ליורו. זהו המטבע של ענף התיירות הפורח. מוצרים שנמכרים בשתי הכלכלות ערכם בפסוס שווה בד"כ (פסו קונברטיבלה אחד שווה ל-24 פסו קובנו). אך כאמור, רוב המוצרים נמכרים רק בשוק אחד – מוצרי יסוד בקובנו, כל דבר אחר ובפרט שירותים לתיירים – בקונברטיבלה.
במקומות שבהם הממשלה שולטת ישירות, כמו מוזיאונים ואירועי תרבות, יש פשוט שני מחירים שונים. "קאסאס פרטיקולארס" (בתים פרטיים המשכירים חדרים) מחולקים לשני סוגים: אלה שמקבלים תיירים וקונברטיבלה, ואלה שמקבלים קובנים וקובנו. הנטייה הליברלית (אח, כמה מושרשת בכולנו) היא לקום ולזעוק "אפרטהייד!" האמת היא שמדיניות שתי הכלכלות מגנה על הקובנים בהרבה מובנים: לו היתה החומה המפרידה מתמוטטת, המחירים לתיירים היו נופלים משמעותית, והמחירים לקובנים עולים. הפסו קובנו היה מתמוטט לחלוטין, וקובני היה יכול רק לחלום על שכירת חדר בקאסה פרטיקולר לעת נסיעה. קובה היתה מתקרבת במהרה למצבן של מדיניות כבוליביה וניקרגואה: גני-עדן לתיירים תפרנים, גיהנום למקומיים.
המצב הקיים בפירוש אינו אפשרי במדינה קפיטליסטית. המדינה הקובנית מפקחת בשבע עיניים (בין היתר באמצעות הוועדות השכונתיות להגנת המהפכה) ומרתיעה את רוב רובם של הקובנים מניסיונות לעבור את החומה בין שתי הכלכלות, כדוגמת השכרת חדרים לתיירים בזול ובניגוד לחוק. כלכלת הקונברטיבלה מזרימה לקובה מטבע זר, שיכול, לפחות בפוטנציה, לקנות את האמצעים שיעלו את רמת החיים של כלל האוכלוסייה.
כרגע הנהנית העיקרית מכלכלת הקונברטיבלה היא המדינה וחברות פרטיות מחו"ל, שותפותיה בבניית מתחמי נופש טוטליים כמו וראדרו: חצי אי שכל קובני שאינו עובד בו מנוע מהכניסה אליו. הפועלים מקבלים את שכרם בקובנו – התיירים משלמים בקונברטיבלה.
את השאריות מלקטות שתי קבוצות מעמדיות מובהקות. הראשונה היא זעיר-בורגנות רנטיירית, שמשכירה חדרים פנויים ומרוהטים היטב לתיירים. עצם קיומן של משפחות כאלה, כמעט כולן לבנות, מעיד על כך שגם לפני הנהגת כלכלת הקונברטיבלה אכן היו מעמדות בקובה.
הקבוצה השנייה המרוויחה את לחמה בקונברטיבלה היא לומפן-פרולטריון שחור ברובו – ה"חינטרוס" (מילולית "סייסים", אלה הרוכבים על גבם של התיירים). בין אלה מורי-דרך מטעם עצמם, קבצנים, רוכלי פיצ’יפקעס, סרסורים וזונות. הם לא מרוויחים הרבה, אבל דולר פה ודולר שם והם עשויים לעבור את השכר הממוצע.
המצב מתחיל להידמות יותר ויותר למצב שלפני המהפכה ב-1959. כמו תמיד, הבחירה להגדיל את ההכנסות על-ידי הישענות על מקורות זרים מצמיחה קבוצות מעמדיות המעוניינות להגדיל את התלות הזאת כדי להגדיל את כוחן היחסי. אין סיכוי שזרם התיירים לקובה המדהימה ייעצר בעתיד הקרוב. אם כבר, הוא רק יתגבר כאשר ייפסק המצור האמריקאי (לא לפני שקסטרו ימות, ככל הנראה). ואז החומה המפרידה את שתי הכלכלות לא תחזיק עוד מעמד.
בואו נדמיין רגע. שנת 2009, נאמר. פידל בין ה-83 נפטר. המפלגה הקומוניסטית הקובנית בוחרת מחליף. נשיא ארה"ב הדמוקרט (בסוף יימאס לבורגנות האמריקאית מהניאו-שמרנים) יכריז על סוף המצור ומיליוני תיירים אמריקאים נוהרים לאי – פחות מ-100 קילומטרים מפלורידה. ערכו של הקונברטיבלה נוסק. רופאים, מורות שוטרים ופועלות – אבני היסוד של התמיכה העממית במשטר – ינטשו את משרותיהם ויהפכו לנהגי מוניות וסוחרי מזכרות. השחיתות תפרח. מדינת הרווחה תתמוטט והילדים ייצאו לקבץ נדבות ברחוב.
מובן שזהו אינו התסריט היחיד האפשרי. העם הקובני מורגל בהישגי המהפכה. הוא לא יסכין בקלות עם התמוטטות חברתית כמו זו המתוארת לעיל. פתוחה בפניו דרך שאיננה חזרה לימי הרעב שאחרי התמוטטות ברה"מ ("התקופה המיוחדת") וגם איננה כניעה לגורלן של שכנות כמו פורטו ריקו והאיטי. הפרולטריון הקובני יכול ועשוי לדרוש דמוקרטיזציה מיידית של ההכנסות מתיירות. זאת יכולה לבוא רק יד ביד עם דמוקרטיזציה של המדינה. דמוקרטיזציה שכזו תגרור אולי הלאמה של ה"קאסאס פרטיקולרס" וחיסול של תעשיית הזנות (בתקווה תוך רדיפת הקליינטים ולא העובדות). קובה תהפוך יקרה יותר לתיירים – מחוץ להישג ידם של תפרנים.
הכיוון שבהם ילכו העניינים תלוי יותר מכל ביכולות הפוליטיות של הכוחות המעמדיים העומדים להפסיד מהתמוטטות במצב הנוכחי. אם פועלי התעשייה והחקלאות, יחד עם בעלי המקצוע, יצליחו להתנתק מהלפיתה הארגונית של מרכז המפלגה בזמן, הם יוכלו להוציא אל הפועל דמוקרטיזציה זאת ולהציל את החברה שלהם והישגיה. לעומת זאת, אם הביורוקרטים והזעיר-בורגנות יצליחו לגייס לצדם את המעמד התחתון העירוני המופלה על בסיס גזע שכיום עושה את לחמו מתיירות, יוכל להיווצר הבסיס למכת-נגד ימנית נגד הכוחות הדמוקרטיים שבהתהוות. המאזן בין הכוחות הללו הוא שיכריע אם קובה תהיה חלק מהסוציאליזם של (ראשית) המאה ה-21 אם לאו.
(1) "הנוער המורד" המקבילה הקובנית של בטאון בנק"י "ספרטקוס". עלי לציין בצער שעל אף היותו העיתון השני בתפוצתו בקובה (אחרי ביטאון "גרנמה") "חובנטוד" נופל באיכותו מדודנו הישראלי.
ממי יש לי לפחד לכל הרוחות? רק במדינות סוציאליסטיות יש משטרת מחשבות.
הדיון לא נסוב על השוואת האסון בניו-אורלינס לעומת ההתמודדות בקובה, זה נושא שולי שאתה נטפל אליו באדיקות. ברור מתגובותיך שאין לך מושג מהי המשמעות של הוריקן דרגה חמש הפוגע ישירות בעיר, אני לא מאחל להוונה מפגש כזה לעולם. ברור שאתה לא מכיר את הגאוגרפיה של האיזור, את פיזור האוכלוסיה בחוף המזרחי בארה"ב, את הסטטיסטיקה של פגיעות הוריקנים ועד שלל נתונים שהם הבסיס לכל דיון משמעותי בנושא פגיעות הוריקנים והשוואת דרכי ההתמודדות עמם בקובה ובארה"ב.
כרגיל הניר כדרכו סופג בדממה משפט כמו "לא נעשה שום דבר למקרה שאסון כזה יחזור השנה.". הריני לספר לך בצער שאם הוריקן בדרגה חמש יפגע ישירות בניו אורלינס גם השנה, התוצאות יהיו זהות למדי, זה לא שבאמת יש מה לעשות נגד העוצמה האדירה של סערה מהסדר גודל הזה, גם רעידת אדמה בעוצמה 9 בסולם ריכטר תחריב חלקים נרחבים מסאן פרנסיסקו וצונאמי עלול להרוג עשרות ומאות אלפים במזרח(או שכבר הרג?). פשוט מגוחך הדיון הזה.
ולסיום כדרכי בקודש אנסה שוב לשאול השאלה שלי, ואתה כדרכך תענה על הכל חוץ מעליה,
"תענה על השאלה כאילו עכשיו 1978 אוקי, אין
גלובליזציה, יש חצי עולם סוציאליסטי כמו שאתה אוהב. למה מזרח גרמניה היא עולם שלישי ומערב גרמניה היא עולם ראשון? יש סיכוי שתפסיק להתחמק ותענה על השאלה הפשוטה הזו?"
An inltleigent point of view, well expressed! Thanks!