ראש הממשלה אהוד אולמרט יכול לזקוף לזכותו ביקור מאד מוצלח בארה"ב. שום דבר מהותי לא קרה, חוץ מעיסוי הדדי של האגו בין בוש לאולמרט. סכנת השלום חלפה, ומבחינתו של אולמרט אין הישג גדול מזה. השניים גילו איש את רעהו, התאהבו אחד בשני, והרי לנו תחילתה של ידידות מופלאה, שיכולה כמובן להיסדק עם הזמן, אבל בשלב זה אולמרט נשמע כחבר בלהקת מעודדות של בוש וארה"ב. עד כדי כך היה הביקור מוצלח שאולמרט לא היה יכול להתאפק ולגייס גם את הקב"ה באומרו God Bless America.

אולמרט זכה לכבוד נדיר שלא רבים מראשי ממשלות זוכים בו: נאום לפני מליאת הקונגרס.

אנשי יחסי הציבור של אולמרט ספרו את מספר הפעמים שהקהל קם לכבודו ואת מספר מחיאות הכפיים, ובענין זה הוא גבר בנקודות של נתניהו שגם הוא זכה בשעתו לכבוד זה.

נאומים כאלה הם הולכת שולל. הדובר לא מתייחס אל הדברים ברצינות, גם לא קהל שומעיו, אבל ברור לכולם שהם צריכים להיאמר, מעין מנטרה שיוצרת לרגע אשלייה של "הנה הנה, פריצת הדרך…."

כאלה הם פני הדברים כאשר אולמרט הצהיר "אני מושיט את ידי לשלום לנשיא אבו מאזן…." קהל חברי הקונגרס ידע כמובן שאלו מלים ריקות מתוכן, שאבו מאזן עומד כעני בפתח חודשים ומבקש מאולמרט, ולפני כן משרון, לפתוח במו"מ ונדחה בקש וגבבה, ובכל זאת קמו חברי הקנגרס על רגליהם ומחאו כפים. כי אלו דברים "שצריכים להיאמר", הם נשמעים טוב.

בינתיים ממשיכה ישראל של אולמרט ופרץ לטבוח בפלסטינים, בעזה נהרגו סבתא בתה ונכדתה מטיל ישר אלי, ברמאללה נהרגו ארבעה פלסטינים ועשרות נפצעו במרכז העיר בפשיטה של אחת מיחידות הכיבוש, אבל "ידנו מושטת" וכו’. לא יד, אלא אצבע משולשת.

והאימפריה צומחת

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישרה לא מכבר כי ברבע הראשון של 2006 נהנתה ישראל מצמיחה כלכלית בשיעור שנתי של למעלה משישה אחוזים. זהו השיעור הגבוה ביותר בעולם המערבי. יש כמובן ההיבט הפנים ישר אלי, מי נהנה מהצמיחה, ואנו יודעים כי הנהנים היו בעיקר העשירונים הגבוהים, והיא לא חילחלה כלפיי מטה. מעבר לכך זוהי ידעה שלכאורה צריכה למלא את ליבנו שמחה. הנה, מדינה צומחת ומתפתחת, השווקים הומים, מספר המכוניות הנמכרות עלה בעשרות אחוזים (לא כל כך משמח מבחינת זיהום האוויר), מספר הישר אלים היוצאים לחו"ל עולה אף הוא. בתל-אביב, במתחם גני יהושע, נערך יריד זלילה והמונים באים, צרפת ארגנה עבורנו מופע זיקוקין מהים ומאות אלפי באים לחזות. הכבישים פקוקים מרוב מכוניות. כל שבוע יש פסטיבל אחר. בקרוב יפתח פסטיבל ישראל כאשר מיטב אמני העולם יבואו לבדר אותנו והאולמות מלאים על אף מחירי הכרטיסים הגבוהים. לאחר מכן פסטיבל הקולנוע בירושלים בהשתתפות כוכבים בינלאומיים. ישראל נהנית עתה ממעמד בינלאומי איתן. ראש הממשלה מוזמן כמעט לכל בירה, והא צריך להחליט מי ראשון בתור ומי יחכה. בסך הכל מי שנמצא במעמד הבינוני ומעלה משתתף בחגיגה.

מנקודת מבטם של מתנגדי הכיבוש אלו ידיעות מתסכלות, של רשע וטוב לו. בעוד ימים מספר נציין את השנה ה-39 לכיבוש. 39 שנים של שליטה על עם אחר, של הפרה אכזרית של זכויות אדם, של ביצוע פשעי מלחמה ובכל זאת על סיפה של השנה ה-40 לכיבוש, מצבה של ישראל טוב מתמיד, ומצבם של הפלסטינים, הסובלים מנגישות הכיבוש, רע מתמיד. ישראל לא משלמת את מחיר פשעיה. מדינת ישראל נהנית מתמיכת העולם, תמיכה כלכלית חסרת תקדים, אין עוד מדינה שמקבלת סיוע כלכלי כה נדיב כמו ישראל, ותמיכה פוליטית. הקהילות היהודיות בעולם המערבי התומכות בישראל ללא סייג, נהנות מפריחה כלכלית והשפעה פוליטית שאף קהילה אתנית דתית אחרת לא מתקרבת אליהן. יש אמנם פה ושם ציוצים של מחאה, כמו הידיעה על כוונת ארגון מרצים בריטי להטיל חרם אקדמי על ישראל, אבל ישראל כבר הוכיחה כי היא מסוגלת לא רק לחיות עם זה, אלא להסיר את הגזירה באמצעות שליחיה הרשמיים והלא רשמיים.

אנחנו, מתנגדי הכיבוש, חיים בתוך סתירה זו. אנו רוצים שישראל תשלם על פשעיה, שהאזרחים יווכחו כי זה לא רק לא צודק, אלא גם לא כדאי. לא זו בלבד שזה לא כל כך הולך לנו אלא אנחנו משולבים היטב בצמיחה הכלכלית ונהנים מפירותיה. שהרי אנחנו, בחלקנו הגדול לפחות, נמנים עם המעמד הבינוני פלוס, חיים ברמת החיים בהתאם, נוסעים לחו"ל, לומדים באוניברסיטאות או שולחים את ילדינו ללמוד, והם מסיימים תואר ראשון, שני ושלישי והם נוסעים לחו"ל ועושים שנת השתלמות ופוסט דוקטורט ונהנים ממלגות, ובין לבין אנחנו נוסעים להפגין נגד הכיבוש, נגד חומה האפרטהייד, והאמת האירונית היא, שגם להפגנות אנחנו נוסעים או ברכבים פרטיים או באוטובוסים ממוזגים, כי גם ההתנגדות לכיבוש נהנית מהצמיחה.

הרהורים בהתקרב ה-5 ביוני.

שומר על מרחק מהחמאס

אין זה סוד כי אני סולידרי עם העם הפלסטיני, במאבקו נגד הכיבוש. אינני מקבל את כל שיטות המאבק, אבל מסכים עם המטרה של היחלצות מהכיבוש. השקפה זו אינה ייחודית לעם הפלסטיני, היא יאה לכל עם הנאבק לעצמאות אל מול הכובש. לכן אני גם סולידרי עם העם הטיבטי הנאבק נגד הכיבוש הסיני.

עד כמה שווה הסולידריות בתרגום מעשי, זה סיפור אחר. סולידריות בינלאומית עם עמים נאבקים לעצמאותם, הוא מרכיב חשוב כי הוא יוצר דעת קהל שבתהליך ארוך שוחקת את רוחו של הכובש.

מאחר שהכיבוש בפלסטין מתרחש קרוב לביתי, הרי שאיני מסתפק במשמרות מחאה וחתימה על עצומות כמו במקרה של טיבט, אלא יוצא גם לשטח להפגנות ועימותים עם הכובש. ב-39 שנות הכיבוש השתתפתי בלא מעט עימותים עם כוחות הכיבוש בשטחים הכבושים.

בישראל טרם הצלחנו לפורר את רוחו של הכובש, עובדה שזה נמשך כבר 40 שנים והסוף לא נראה. מתי יגיע? מי נביא וידע, אבל הסולידריות תימשך כל עוד הכיבוש יימשך.

סולידריות עם העם הנאבק לסילוקו של הכובש, אין פירושו סולידריות עם הנהגתו. זהו המצב בו אני מוצא עצמי לנוכח ממשלת החמאס.

אורי אבנרי סיפר ברשימתו על ההפגנה בה השתתף לא מכבר בא-ראם נגד החומה, בה צעד יד ביד עם השר הפלסטיני מוחמד אבו טיר, ממנהיגי החמאס. לאחר שכוחות הכיבוש ירו גז מדמיע על המפגינים מצאו אבנרי ואבו טיר מחסה באותה דירה ולדברי אבנרי "אבו טיר קיבל את פניי בידידות רבה".

הריני פורש לפניכם את התלבטותי. מצד אחד אין ספק שהחומה בא-ראם היא מעשה נפשע ומרושע שיש להפגין נגדו. מצד שני יש לי בעיה להפגין ביחד עם מוחמד אבו טיר ודומיו שתומכים באמנת החמאס שבין השאר מסתמכת על הפרוטוקולים של זקני ציון כמסמך אמין שמלמד על אופיים של היהודים. ויש עוד כמה נקודות באמנה הזו, שדי בהן לסמר שערות של שוחרי חופש וזכויות אדם.

בשעתו, כאשר אנשי גוש אמונים עמדו בראש המאבק לשחרור של שרנסקי מהכלא הסובייטי, נשאלתי על ידם מדוע אינני מצטרף למאבקם, האם אני תומך במאסרו? לא, עניתי להם, אני תומך בשחרורו, אבל איתכם אינני מפגין על חופש וזכויות אדם, כי אתם מפרים את זכויות האדם יום יום.

משהו דומה קורה לי עם החמאס. מאבק יהודי ערבי וישר אלי פלסטיני נגד החומה והכיבוש הוא חשוב מאין כמוהו, אבל לפחות אשתדל להתרחק מאנשי החמאס, שלא מכבדים את זכויות האדם שלי, ורוצים להנהיג משטר המבוסס על ההלכה האיסלאמית, השריעה, שבהכרח כרוך בהפרה של זכויות אדם.

המחסל

ככלל, אינני נוהג להגיב בטוקבקים של מהדורות האינטרנט של העיתונים הגדולים. לפני מספר ימים עשיתי יוצא מן הכלל, כאשר מהדורת האינטרנט של מעריב NRG פרסמה ביום שישי 19 במאי בשעה 20:23 ידיעה לפיה שר המשטרה החדש של ישראל, המחסל אבי דיכטר, איים לרצוח את נשיא איראן בעקבות פרסום בעיתון קנדי, על סימון יהודי איראן בסרט צהוב.

בטרם נודע כי מדובר בברווז עיתונאי, מיהרתי להגיב באותו ערב תחת הכותרת "המחסל שוב מאיים". הדברים פורסמו להפתעתי ללא צנזורה, וכמה לא מפתיע, גררו לא מעט גידופים. מאחר שאני סבור, בצניעות רבה, שהדברים עדיין אקטו אלים, אני מביא אותם כלשונם:

אין עוד בעולם הדמוקרטי שר משטרה כמו אבי דיכטר שידיו מגואלות בדמם של מאות בני אדם שהוצאו להורג ללא משפט, כולל ילדים ונשים, וביניהם גם מנהיגים פוליטיים שדעותיהם לא נשאו חן בעיניו.

ידיו של המחסל אבי דיכטר סובלות כנראה מאי שקט מטריד. זה זמן שלא קטל חיי אדם. אז עכשיו הוא מאיים על נשיא איראן שיגמור בארון שחור.

כל זאת על סמך ידיעה שלא קיבלה עד כה כל אישור רשמי מאיראן, והיא תוצאה של דיווח עיתון קנדי מפי גולים איראנים.

גם המימסד היהודי בישראל ובחו"ל קפץ על הידיעה כמוצא שלל רב, לפני שעשו בירורים רציניים לגבי אמיתותה.

אם הידיעה נכונה, אזיי המחאה הבינלאומית, זו הערכתי, תעשה את שלה, ותכנית העיוועים הזאת תיגדע באיבה.

בינתיים אני מציע לדיכטר וחבריו מהממסד היהודי בישראל ומחוצה לה, להנמיך מעט את הטון, ולו בגלל חבל הגזענות התלוי מעל צווארם.

שיעשו קודם לניקיון האורוות בביתם, בראש ובראשונה להסרת החוק המביש המטיל איסור על אזרחי ישראל הפלסטינים לחיות במדינתם עם בני/בנות זוגם מהשטחים הכבושים . זהו חוק הפוגע בזכויות אדם בסיסיות והוא חל על קולקטיב בעל סימני היכר אתניים לאומיים דתיים, ועל כן משתייך למשפחת חוקי נירנברג.

רצוי גם לזכור, כי עד כתיבת שורות אלו מצבם של יהודי איראן טוב בהרבה ממצבם של הפלסטינים בשטחים הכבושים, ובהיבטים מסויימים גם טוב ממצבם של ערביי ישראל, מהגרי העבודה או מרבית המהגרים מאתיופיה.

אינני מאיים על דיכטר וחבריו בארון שחור, אבל בהחלט מאיים עליו בגרירתו לבית הדין הבינלאומי לפושעי ופשעי מלחמה בהאג כדי שיתן את הדין על מעשיו שעה שכיהן עד לאחרונה כראש השב"כ.

הידיעה הנ"ל, גם אם היא לא נכונה, בוודאי אם היא נכונה, היא תזכורת עבורנו על הסכנה שנובעת מממסד דתי קנאי לאומני. הקנאות הדתית לאומנית כבר גרמה לנו ב-40 שנות כיבוש נזקים נוראים. נקל לשער איזו קטסטרופה תתרחש כאן אם תשלובת דתית לאומנית קנאית בהנהגת רבנים שתשתיתה תתבסס על גוש אמונים, נערי הגבעות, השבאב של ש"ס והאגודה, תשתלט על ישראל. חוקים בנוסח כפיית לבוש על יהודים, וסימונם של הלא יהודים, יהיו חלק מתבשיל מבחיל שנכון לנו.

תואר שאין עימו כבוד

במעריב קראתי ידיעה קצרה לפיה העניקה אוניברסיטת חיפה תואר כבוד למאיר עזרי על "פעילותו להעלאת יהודי עיראק ואיראן". מי הוא עזרי? הידיעה מספרת כי הוא היה אדריכל היחסים בין ישראל לאיראן בתקופת השאח וכיהן כשגריר ראשון של ישראל באיראן.

הבה נזכור כי אדריכל היחסים היה החוליה המקשרת בין הממסד הביטחוני של ישראל למשטר השאח באיראן, אחד ממשטרי הדיכוי המושחתים והאכזריים ביותר בשעתו. בתקופת היחסים עם איראן, ייצאה ישראל נשק למשטר השאח, והמשטרה החשאית של השאח, "הסוואק" הידוע לשמצה, נהנתה משיתוף פעולה הדוק עם השב"כ הישראלי. ישראל ניהלה עם השאח מערכת יחסים מאד אינטימית, ואין ספק כי היא נושאת באחריות, יחד עם ארה"ב ומדינות אחרות שסייעו, מימנו וציידו את משטר השאח, לחוסר הפופולריות שלו בקרב העם, שבסופו של דבר הביא לעליית חומייני לשלטון.

אוניברסיטת חיפה הוזכרה כאחת האוניברסיטאות המועמדות לחרם אקדמי בגלל שיתוף הפעולה שלה עם הכיבוש. האוניברסיטה גייסה פרקליט יהודי אנגלי במטרה לסכל את מגמת החרם, בין השאר טענו ראשיה כי האוניברסיטה מקדמת ערכים של חופש ודמוקרטיה. מתן תואר כבוד למי שהיה אדריכל היחסים עם משטר השאח, סותר יומרה זו. זהו עוד אות קלון למוסד.

Share on Facebook