מנהיג הליכוד בנימין נתניהו יזם את הראיון האוהד עם ארי שביט במוסף "הארץ" בשבוע שעבר, או לפחות את עיתויו. שביט, שרגיל להוציא הצהרות מעניינות מאנשי ימין מרוככים, קפץ ובצדק על המציאה. בעצם, הוא כותב את הדברים במפורש: "נתניהו תמיד יותר נעים כשהוא מוכה. פחות יהיר, פחות מתנשא, יותר קשוב" ("יש כאב. אני לא מתבוסס בו"). כך נוצרה עסקת חבילה בעיתון לאנשים חושבים. ביבי מעולם לא היה פראייר, והוא ידע ששביט יהיה מראיין נוח, יותר כומר מוודה מאשר עיתונאי שבא לחשוף את ערוותו של הפוליטיקאי. לא סתם כומר מוודה, אלא כומר אוהד. לוויכוחים בין האסכולה של שביט היונה ולבין זו של ביבי הנץ אין שום ערך אינטלקטואלי או פוליטי. בין הרעיונות הבלתי קבילים של שביט (החזרת חלק מהשטחים בלי תנאים) לבין הרעיונות הבלתי קבילים לחלוטין של נתניהו (הצבת תנאים בלתי אפשריים לכל פינוי) אין הבדל משמעותי מבחינת ההתקדמות לשלום. שניהם מודעים מאוד לעניין הזה, ושביט בסך הכל מדגדג קצת את הסתירה שבין הכלכלה החופשית שבה דוגל שר האוצר לשעבר, לבין הסירוב שלו לפירוק התנחלויות.
שאלותיו המתוחכמות של שביט ריחפו אל ביבי בענן של קטיפה מבושמת. "ידעת מראש שתפסיד?", "הרגשת שאתה מסומן?", "ההרגשה שלך כמועמד היתה שאינך יכול להשמיע את קולך?", "יש לך תחושה שנהגו בך בכפיות טובה?". בצד השאלות היו גם קביעות קצרות ומתומצתות מאוד, שהנחו את המרואיין בדרך הישר. "נפגעת", "אתה כואב", כאלה. כיוון ששביט שפע אהבה ורחמים, נתניהו הפך לחומר ביד היוצר. רוב הפוליטיקאים מאוהבים בעצמם, אבל לפחות בנושא הזה, נתניהו שובר את כל השיאים. קל לו היה לשפוך את מררתו על "התקשורת" ולהדגיש עד כמה שביט הוא יוצא מן הכלל שבא ללמד על הכלל. לפחות ביבי נגמל מלשון האיומים שלו כלפי התקשורת, שהתאימה לימים שבו "העם" המוסת עמד לימינו, תרתי משמע. הוא לא דיקלם בטון מפחיד את "הם מפחדים" וידידו שביט, כאילו איש המחנה האחר, לא טרח להזכיר לו את הפלירט הזה עם הפאשיזם.
נתניהו היה תמיד שפוט של סקרים, וראיית העולם שלו היא של איש ימין אמריקאי, מוכשר אבל גם פרימיטיבי ופשטני. הוא האשים את התקשורת באהדה בלתי מבוקרת לקדימה, ובסלחנות כלפי השחיתות שפשתה באריאל שרון ובאנשיו. בחלקים מסוימים של הראיון הוא אפילו מרהיב עוז להוקיע את הקשרים בין הון ושלטון. אז כדאי לעשות סדר בדברים: חלק מהמתווכים למיניהם בין הון ושלטון נשבעו בשמו של נתניהו עד לפני שנה-שנתיים, והוא לא טרח לנער את חוצנו מהם; הוא אף פעם לא היה הצדיק מבעלז בשום נושא ומשום זווית ראייה, והמשטר הכלכלי שלו בנוי במתכוון כדי לשרת את אנשי ההון ולאפשר להם להשפיע על השלטון.
בכל זאת גם נתניהו מבין שלא כל התקשורת היתה עוינת כלפיו. רבים מהעיתונאים סלחו לו על ההתנהלות האנטי דמוקרטית שלו בימים עברו, ועל ניציותו המתלהמת והלא שקולה, כיוון שתמכו במדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית שלו. כך גם אנשי העסקים. נתניהו ציפה מהם להבליג על הסתירה המבנית בין מדיניותו, שמכפיפה את החברה הישראלית ואת המדינה כולה להון הבינלאומי והאמריקאי, לבין יומרתו לנציות ולכוחניות בשטחים. כיוון שהתחנך בתרבות פוליטית אמריקאית, שבה אין מקום לחשיבה מרקסיסטית אפילו כמתודה לניתוח (בניגוד לתרבות האירופית), נתניהו מסרב להפנים את העובדה שהם פעלו בהתאם לאינטרס שלהם. הם לא סתם "חלקו על גישתי המדינית", כפי שביבי מתבטא, אלא סברו שמדיניות הסירוב שלו כלפי ההתנתקות תמיט אסון על כלכלת ישראל ובכך תהרוס גם אותם. הנהנים העיקריים ממדיניותו הכלכלית של נתניהו לא שמרו לו אמונים לא משום שהם אנשים רעים או טובים, אלא בשל האינטרפרטציה שהם נתנו לאינטרס שלהם ושל המדינה. בשנים האחרונות ביבי עצמו דאג לכך, שהעשירים יהיו מזוהים עם האינטרס של המדינה ולכן גם שילם את המחיר.
שביט לא חש שנתניהו סובל מאטימות כפולה, שלא תאפשר לשיחה החושפנית כביכול הזאת לחדור לעומקים של ממש. ראשית, נתניהו לא מסוגל לקבל אפילו מלה אחת של ביקורת, למעט ביקורת שהוא כבר מתח על עצמו ובכך איפשר את חלחולה העדין והמלטף; שנית, האיש סובל מפרנויה קלה, ורואה בכל יריביו אויבים קשים הפועלים ממניעים לא טהורים. מכאן נובע המיון הטיפוסי שלו בין עיתונאים שצידדו בו, שזוכים לתואר כבוד של ישרים ואמיצים, לבין אלה שלא קיבלו את דרכו ולכן הם פועלים ממניעים אפלים, שהרמאות והפחדנות הן המאפיינים העיקריים שלהם.
חבל שנתניהו לא מסוגל להבין שאפשר בהחלט להסכים עם מדיניותו הכלכלית, להריע לרמיסת העניים ולדיכוי השכירים שנובעים ממנה, ליהנות מהפחתת המסים וביטול תשלומי ההעברה לביטוח הלאומי אבל לדחות את דרכו המדינית. אישית, אני דוחה בשאט נפש את כל ההיבטים של הפוליטיקה שלו, אבל לפחות חלק מתומכי קדימה טיפחו כלפיו עמדה ביקורתית ראויה, מנקודת מבט לגיטימית של השקפת עולמם המוטעית (בעיני). בסך הכל, נתניהו אישר בראיון לשביט את רוב הנחות היסוד שהופיעו עליו בטור הזה: מבחינה רגשית ואולי גם רעיונית הוא שייך לימין הרדיקלי המטורף, אבל המדיניות הכלכלית והאוריינטציה האמריקאית והגלובאלית שלו מקשים מאוד על דרכו הפוליטית. לכמה מאנשיו קל יותר להזדהות עם הימין הקיצוני ואפילו לחבור לאביגדור ליברמן (שגם הוא ניאו-ליברל ופופוליסט בעת ובעונה אחת). אבל ביבי חייב לבחור בין שתי קבוצות ההתייחסות העיקריות שלו: אביו בן-ציון נתניהו וחבורת הוותיקים הרביזיוניסטים מצד אחד, ואנשי העסקים כאן ובארצות הברית מן הצד השני. זוהי הדילמה האמיתית המבעתת את נתניהו וחבל ששביט הבין אותה בצורה חלקית בלבד, ולא קלט את מלוא משמעויותיה עבור המרואיין שלו.
דווקא בקטע הסנסציוני בראיון, בפרשת השוחד שכביכול הוצע לנתניהו כאשר כיהן כשר אוצר, כשל שביט מקצועית ומוסרית. אחרי שטווה ספינים עבור ביבי לאורך כל הראיון, נפל כמו זבוב בקורי העכביש של המרואיין שלו. תחילה איפשר לנתניהו להופיע בראיון כצ’אמפיון של טוהר המידות מול השחיתות והמושחתים. ידוע שלביבי יש מצח נחושה, אבל בכל זאת האיש עבר חקירות חמורות רבות, שמכולן יצא איכשהו בעור שיניו, אחרי שספג ביקורת קשה מהמשטרה ומהיועץ המשפטי. רבים משותפיו הפוליטיים של האיש הואשמו ונחקרו, אבל שביט עשה כמיטב יכולתו להציג את נתניהו כאיש שכלל לא שייך למערכות המושחתות שבראשן עמד במשך זמן רב. "בישראל של שנות האלפיים נכסים במיליארדים מועברים לידיים מסוימות תמורת שוחד?", שואל שביט את מי שהיה שר אוצר עד לפני חודשים אחדים. נתניהו משיב לשביט ש"הקביעה שלך אינה דמיונית לחלוטין", ואחר כך מפליג בגינויים לכל עבר. זה היה מעשה להטים אמיתי, שקשה לי להאמין שעבר את הביקורת הקפדנית של עורך המוסף, חברי ניר בכר. הרגשתי כאילו אחד ממאשימי אלפרד דרייפוס, איש הממסד שרקח את הפרשה, מציג את עצמו לפתע פתאום כאמיל זולא. נתניהו דיבר כאילו היה מרדכי גילת, התחקירן מוקיע המושחתים מ"ידיעות אחרונות". לא ייאמן.
אבל נתניהו לא הסתפק בגינוי כללי של השחיתות שאחזה בשלטון ובמשחדים אנשי הון. כרגיל האספקט הציבורי משעמם אותו בהעדר מומנט אישי שיגרה את הקוראים ויהפוך אותו עצמו למוקד להזדהות כמעט הוליוודי. האתוס האמריקאי אומר, שבלי האלמנט האישי אין שום ערך לסיפור. ביבי שלף איפוא את הסיפור מנדנו כמו במערבון. גם בו היה מעשה, הוא קורץ אלינו בחוסר יושר משווע, והרעים ניסו לשחד גם אותו, אלא שהוא, מעשה קלינט איסטווד בסרטים רבים מדי, אפילו לא מצמץ.
לביבילוגים בתקשורת (כלומר, כמעט לכולנו) לא היה שום קושי לזכור כיצד שלף נתניהו סיפור אישי אחר בעבר הלא רחוק. אז דימה שדוד לוי והחבורה האופפת אותו השיגה קלטת וידיאו שתיעדה את מעשיו עם מאהבת נשואה. נתניהו לא היסס לחשוף את זהותה של האשה ורץ אל הטלוויזיה עם האשמות הזויות כלפי לוי ואנשיו. הוא רמס את המאהבת, ממש כפי שעשה למקבלי הקצבאות, לאמהות חד-הוריות, לאלפי המפוטרים באשמתו הישירה. קשה לי להבין מדוע זכה באהדתו הדביקה של איש כמו שביט. ייתכן שהוא מהנדס מוצלח של כלכלה לעשירים, אבל זה לא עושה אותו לגיבור הלאומי שלנו. הבוחר אולי השפיל אותו, אבל לא השפיל אותו מספיק.
אולי מוטב שאוסיף עוד אפילוג קצר ומכוער לסיפור הנקלה של הקלטת. זמן קצר אחרי שסיפור מעשיו עם אשה נשואה התפרסם ברבים, גחן נתניהו מול המצלמות כדי להגיע לאוזנו הכרויה של הרב כדורי המנוח. הוא שטח בפני המקובל הנכבד את טיעוניו השקריים נגד השמאל הישראלי ואפילו נגד הציבור הליבראלי, שאיננו ממש שמאל. הרב כדורי לא שאל אותו שאלות מיוחדות, והפרשה לא מנעה מאנשי חב"ד להפיץ בכל רחבי המדינה כרוזים ש"ביבי טוב ליהודים". זהו המוסר של האנשים האלה, שרואים בלאומנות הקניבלית את חזות הכול. אבל ארי שביט ישמור על תדמיתו הנקייה והאקדמית, גם אחרי ששירת בפומבי את האיש הבלתי ראוי הזה.
ביבי "הקוסם" והבלופים הנשלפים שלו.
יישר-כח ותשואות לחיים ברעם על מאמרו המבריק.
כל מילה נוספת מיותרת
ניתוח מבריק של הקשר בין לאומנות הביבי לבין כלכלתו המקלקלת. אגב, עם כל הביקורת החדה יש לי רושם (אולי מרוב כעס) שנשארת קצת סלחני עם כוכב השביט הנוצץ!
נתניהו תמיד גדול על המדינה הזאת, וקשה לכם להתמודד עם זה שנתניהו זה המנהיג הכי טוב שהיה לנו מאז מנחם בגין , איש הגון ואהוב ועוד יחזור לשלטון אחרי שאולמרט ופרץ יהרסו חצי ואם לא את כל המדינה!!!
לרמי,
אני בהחלט מוכן להילחם על זכותך להגן על נתניהו בחירוף נפש גם באתר הזה, אבל חושש שמא תעית בדרך.
אתה מזכיר לי קצת את הזוג שנקלע למאורת פריצים בסרט הקלאסי Rocky Horror Picture Show . אני מקווה שלא תינזק נפשית מההצצה המרתקת בעולם שהוא זר לך במידה רבה. ביבי אולי גדול, אבל לא בבית ספרנו. את זה קשה מאוד לשנות.
ההזדהות המלאה של שביט עם שרון ו"קדימה" ועם כמה מבכירי מפלגת העבודה ופורשיה (בעיקר החתומים על "אמנת כנרת") הופכים אותו לנציג נאמן מאוד של המרכז הישראלי.ה"יוניות" שלו היא סוג של "תסלקו לי את הערבים מהעיניים" אפילו אם צריך בשביל זה להעיף כמה מתנחלים ודתיים. חבל שחיים ברעם מטפל בשביט בכפפות של משי, אולי מתוך ידידות ירושלמית לאושיה צעירה ונוסקת,
במקרה של אבי שביט אני מתקשה להבין את הביקורת. זה היה המאמר הכי עוין שנכתב עליו אי-פעם. נכון שהקריטריונים שלי הם יחסיים, כפי שהדגשתי כאן פעמים רבות. לא ניתן לנתח שום נושא פוליטי בלי קלאסיפיקציות שיעזרו לנו לזהות את הגרועים ואת הגרועים פחות.
אומנם שביט התמתן קצת מהתבטאויותיו הנציות, אך הוא בן דמותם התקשורתי של אישים כמו אהוד ברק, חיים רמון, אבי דיכטר ואליקים רובינשטיין [בתקופתו כיועמ"ש]. איזושהי עמדה של הכרה שטחית בזכויותיהם של הפלשתינאים אך עמידה לאומנית מנומסת ומוחייטת עם רצון עז לטהר ולשכלל את האתוס הציוני ולהתאימו למאה ה-21. בתקופתיו הרעות, של שנות האינתיפדה שלמרבה הצער עשו לנו שירות אחד – וחשפו קבל עם ועדה את אנשי "השמאל המפוכח", היה בין התומכים הנלהבים בעיתונות הכתובה במבצעי חומת מגן, חומת האפרטהייד והערצה העיוורת לשרון.
בל נשכח גם את הרגע בו העיתונאי העוטה את נוצות טוהר המידות עלה על דוכן העדים כעד אופי של המורשע עומרי שרון.