לפני 22 שנה כתבתי טור במוסף מעריב "סופשבוע" על פרשת המחתרת היהודית במצרים בשנות ה-50. אין טעם לדוש עכשיו בכל פרטי הסיפור, אבל הטור שלי הוקיע את עצם המזימה להשתמש ביהודי מצרים כדי ליזום פעילות טרוריסטית, שמטרתה היתה, כזכור, לסכסך בין מצרים הנאצריסטית לבין מעצמות המערב. הטמנת הפצצות במוסדות תרבות אמריקאיים ובריטיים בקהיר נכשלה, אנשי המחתרת נעצרו וכמה מהם נתלו. בזמן המשפט הייתי תלמיד בסוף בית הספר היסודי ועקבתי בחרדה ובעניין אחרי כל פרט. זכרתי היטב כיצד הציגו כל העיתונים את הנושא לקהל הישראלי שלא היה בקיא בפרטים. הנאשמים היו חפים מפשע, והמשפט כולו לא היה אלא "עלילת דם אנטישמית". כך כתבו גם במאמרים הראשיים של "דבר" שהיו בשבילנו האורים והתומים, תמצית הצדק והאמת. כך טענו גם פוליטיקאים בכירים, נציגי הממסד של מפא"י, שאותם למדנו להעריץ משחר ילדותנו. אנשים שהפכו עתה לשמות של כיכרות ורחובות ראשיים בערינו, זרקו מרה ב"רודן המצרי", יורשו החוקי של אדולף היטלר, שעורך משפט ראווה ליהודים רק בגין יהדותם.
התהליך הזה מוכר לנו עד לעייפה, ובשנים האחרונות מופנה חוד החנית לאיראן. כבר התרגלנו שרק כחלוף שנים רבות מתגלה התפקיד המפוקפק שממשלות ישראל ממלאות בסכסוכים כאלה. אבל אז היינו הרבה יותר תמימים, בלי נגישות לתקשורת העולמית ובלי אינטרנט. השקרים של היום מתים מהר; לשקרים של פעם היתה תוחלת חיים מרשימה.
כשכתבתי את הטור בשנת 1984 כבר ידענו הכל. את המזימה להפעיל את המחתרת בפיגועים נפשעים ונואלים, את הפקרת אנשיה על ידי אנשי מוסד חסרי מצפון ואת העובדה הפשוטה שרימו אותנו ושלא היתה שום "מזימה אנטישמית". זו היתה בעצם הטענה העיקרית שלי: אם השקרים האלה אינם אלא שיטה שנובעת מאמונה עמוקה, שלנו מותר הכל בגין השואה, אז אולי מרמים אותנו גם עכשיו? התחושה המרה הזאת התחדדה אצלי עוד יותר, בגלל תגובתו הציונית ההולמת, כמעט תרתי משמע, של אבא שלי.
אבי היה אז שר בגמלאות, שרק סיים את כתיבת ספרו האוטוביוגראפי "לא בתלם". שנתיים לפני מותו הוא שפע ביטחון עצמי, ושום דבר לא נפגם בתחושתו הבסיסית שכל מה שעשינו כאן היה צודק לגמרי. אבי היה קורא נלהב וביקורתי של כל מלה שכתבתי (בעצם, יותר ביקורתי מאשר נלהב) והוא כעס מאוד על הקטע הזה ב"מעריב". "לא איכפת לי שאתה כותב דברים כאלה בעיתון של אורי אבנרי", אמר לי, "אני לא קורא את העיתון הזה ואף אחד מחברי איננו קורא אותו. אבל מדוע עליך לחרף את מערכות ישראל דווקא ב’מעריב’?". היו לי כמה השגות על המשפט הקצר הזה. ראשית, היה ברור לי שהוא קרא גם את "העולם הזה" של אבנרי, שלא לדבר על כל עמיתיו, ושנית, לא עלה כלל על דעתי לחרף את מערכות ישראל. בקטע שכתבתי היתה אמפטיה ללוחמים וגינוי חריף לממסד, שמרמה את העם ומעמיק את הבוז שהציבור הרחב רוחש למוסדות הדמוקרטיים. אבל אבי לא השתכנע. מותר למנהיגים ל"ערוך את המסרים שלהם" אם זה נחוץ לביטחון המדינה ואם זה טוב ליהודים. הרגשתי, שלעולם לא אגיע איתו להבנה בנושאים פוליטיים. הוא אבא שלי וזהו זה, וחבל על כל מאמץ לעשות אותו לנון-קונפורמיסט דווקא בערוב ימיו.
נזכרתי בכל פרט מהסיפור הזה בתחילת השבוע, כאשר הממשלה ניסתה לשווק לעולם ולאזרחי המדינה את גרסתה השקרית על זוועות עזה ועל ההרוגים האזרחיים של הפצצותיה הנפשעות. ביום ראשון אמר דובר משרד החוץ לעיתונים, בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים, ש"העולם נוטה להאמין דווקא לגרסת הערבים ולא לאמת שלנו". זה היה שער עצמי אמיתי. הדובר לא שיקר הפעם, ולכן המרצע יצא מן השק שלא בטובתו. "העולם", אותה ישות עלומה ולא אהובה אצלנו, שדווקא לו אנחנו חייבים את עצם קיומנו והישרדותנו באזור הזה, מעדיף להאמין לאמת המוכחת של הצד השני ולא לגרסה השקרית שלנו. שוב הפכנו קורבן לעלילת דם אנטישמית, ולדן מרגלית ולבן-דרור ימיני, שני היללנים הצדקנים מטעם הממסד, יש שוב סיבה טובה לנבוח בלילות מול אורו הקר של הירח.
העולם כולו נגדנו? זהו שקר שיטתי, סחטני ומכוון. העולם נוטה לנו חסד יתר על המידה, ומאפשר לנו לחמוס את אדמת הערבים ולדכא אותם בכוח מזה שנות דור ויותר. כל דוברי הממסד, הרשמיים והבלתי רשמיים, הפנימו כבר מזמן את העובדה שאנחנו שקרנים. לא סתם שקרנים, אלא כובשים ציניים, דורסניים ואלימים שהשקר הפך בידינו לעוד מכשיר של דיכוי. המונח אנטישמיות הופקע מידיהם של הלוחמים העקביים נגד גזענות באשר היא, והפך לכלי בידיהם של מסתירי האמת מדעת הקהל.
כך יכולה ישראל לאיים בנשק הגרעיני שלה, ובעת ובעונה אחת להסית את כל העולם נגד איראן. כך היא מנטרלת את כל המתקוממים נגד המונופול על נשק גרעיני בידי מדינה קטנה, לאומנית ותאבת בצע באזור שהוא חבית של חומר נפץ. כך יכולים ימיני ודומיו להשריש בתודעת הקהל הישראלי את הכזב הקדוש, שמבדיל בין טרור ממסדי לטרור שנובע מייאושם הקיומי של קורבנות הכיבוש. לדידם, השקר שלנו איננו אלא אמת אובייקטיבית, שכן עצם המונח "אוניברסאלי" טומן בחובו סכנות קיומיות קשות. אין "מוסר" סתם אלא רק "מוסר יהודי". בתנאים כאלה, גם האמת הופכת לנושא השנוי במחלוקת. לייצוג האמיתי של העובדות באינטרפרטציה שאיננה ממסדית הם קוראים תעמולה אנטי-ישראלית, ובעת האחרונה הם גם מוקיעים את מפיצי האמת כבוגדים וכמשת"פים של אויבינו. גם ימיני וגם מרגלית מתנבאים לאחרונה בשפה מקרטיסטית מובהקת. עד שההיסטוריה תבוא איתם חשבון (זה תמיד קורה מאוחר מדי) הם ישפיעו על דעת הקהל המוסתת ממילא. לשקר הגדול יש אוהדים רבים בפוליטיקה, בתקשורת ובדעת הקהל. בדור של אבי הוא נבע בעיקר מאידיאליזם ומההלם של השואה; בדור הזה מדובר בעיקר בציניות כוחנית ובתחושת שייכות לכוחות המנצחים בעולם, בהנהגת הרכושנות הקניבלית האמריקאית.
אני מניח שבתוך כמה שנים ייהרגו אנשי שמאל בארץ והמסיתים לא יודו שידם היתה במעל הזה. הפער בין התדמית העצמית של הכתבים הלאומנים ביומון השמרני "מעריב" לבין המהות שלהם הוא עצום. היד על ההדק נעשית קלה יותר וותר, ומלה חמורה כמו "בגידה" מופיעה עתה לא רק בסב-טקסט אלא בגלוי ובגאון. זוהי התרת דם בוטה ומסוכנת, ומוטב שהכותבים יבינו את הדברים, כי בעתיד הלא רחוק הם יתביישו בכל מלה גם אם לא יקחו את האחריות בגלוי.
בחודשים האחרונים ביקשו ממני קוראים רבים להתייחס לפטריוטיזם של השמאל ולמשמעותו. למען האמת, לא רציתי לעסוק בזה. ההתייחסות להאשמות בבגידה נראתה לי מבזה כשלעצמה, ומי שקורא את הטור הזה לאורך השנים יודע, שאין כאן שום נטייה להתנצלויות כלשהן. אבל הנושא הוא מסקרן וחשוב. האם הישראליות השורשית והכל-כך ברורה שלנו זקוקה לאישור ממסדי? האם אני צריך חותמת כשרות מדני נוה, מצחי הנגבי או מאביגדור ליברמן? האם עלי להסתופף בחברתם של מרגלית ושל ימיני (אפילו מבחינה מטפורית) שלהם אני בז בכל לבי? ובכן, זה כלל לא עולה על דעתי.
בשנת 1969 כבר גיבשתי דעה די ברורה שיש להחזיר למצרים את סיני כדי לזכות בשלום אמת עם המדינה הערבית הגדולה והחזקה ביותר. כמו רוב חברי לדעה (היינו אז בקושי שני אחוז מכלל האוכלוסייה) דאגנו יותר לישראל מאשר למצרים. הבנו שהחזרת השטחים היא בלתי נמנעת, התנגדנו עקרונית לניכוס אדמות ממדינה אחרת בכוח הצבא, והנחנו שהקונסטלציה המדינית והכלכלית תאלץ את ישראל לסגת מסיני בכל מקרה. בעצם רצינו לחסוך דם רב של חיילים ישראלים ומצרים, ולמנוע את הסבל מאלפי פצועים. חשתי אז, ואני חושב כך גם היום, שלצאת כך נגד גל הסיפוחיזם הצדקני שאחז אז בישראל היה מעשה אמיץ, נחוץ וגם פטריוטי. מי שהצדיע אז לדגל או לגולדה מאיר איפשר את ההרג הגדול שנעשה בטובי בנינו וגם בטובי בניה של מצרים; וגם מי שדיבר כמו כולם פגע בישראל ובתושביה וגרם הרג מיותר גם לבני העם המצרי. את הלקח שהפקתי אז אני שומר בלבי עד עצם היום הזה.
כיום הדברים ברורים אפילו יותר. בנושא הפלסטיני-ישראלי לא מדובר רק במניעת מלחמה נגד מדינה ריבונית, אלא גם בעשיית צדק עם בני-אדם כמונו שבמצב הנוכחי אין להם מקום תחת השמש. האינטרס הישראלי האמיתי, כעם מיעוט באזור, חופף לגמרי את עקרונות הצדק והמוסר. האינטרס הממסדי, לעומת זאת, נוגד את העקרונות האלה. הנאמנות לעמנו מנחה אותנו למנוע כל מלחמה, להפסיק כל דיכוי, להשתלב ככל האפשר באזור שבו קבענו את ביתנו, לפתח חברה שוויונית למען כל אזרחיה. רק טיפוסים כמו ימיני ומרגלית, ששטיפת המוח הפרו אמריקאית הרסה לחלוטין את שאריות האינטלקט שלהם, יקראו לאנשים כמונו "בוגדים". אנחנו טוענים שאין סתירה בין שמירת צלם האדם לבין הישראליות שלנו, ולא נשקר למען ממסד מסואב ומושחת, שגורר את כולנו אל פי התהום.
קראתי בתחילת השבוע מאמר של בן-דרור ימיני על המחלוקת בין שלומי אלדר לבין צה"ל וימיני יצא באופן מפורש להגנתו של אלדר למרות שהוא אמר שם שזו עמדה מעצבנת אבל אלדר רק מוסיף כבוד לדמוקרטיה וטוב שהוא עושה את עבודתו כדי להטריד את צה"ל או משהו בכיוון הזה. ויומיים אחרי זה ראיתי שימיני כעורך הדעות של מעריב גם פרסם מאמר של שלומי אלדר בעצמו שבו אלדר יצא באופן חוצץ נגד צה"ל.
לחיים
ברוך וחזק
חיים שלום,
אני מוכרח לשאול אותך מספר שאלות לאור הדברים שמופיעים בסוף מאמרך.
אתה כותב "בשנת 69 כבר גיבשתי דעה די ברורה שיש להחזיר למצרים את סיני כדי לזכות בשלום אמת"
לי זכור גם, שבד בבד עם הדרישה לנסיגה מסיני באה דרישה חשובה לא פחות – פירוז חצי האי מכוחות מצריים.
מתי פלד ז"ל ואחרים התוו תוכנית להסכם שלום בין ישראל לרשות הפלסטינית שגם במסגרתו תהא המדינה הפלסטינית העתידית מפורזת.
האם עיקרון הפירוז חלף מן העולם והשמאל העיקבי ויתר עליו מראש, ואם כן מדוע?
ןשאלה נוספת – במבט לאחור האם היית מוותר במסגרת הסכם השלום הישראלי מצרי על פירוז חצי האי?
לחיים
דן מרגלית כתב רק השבת שהוא תומך בהסכם ז’נבה וגם בן-דרור ימיני הביע פעמים אחדות תמיכה בתוכנית אילון-נוסייבה אולי גם בהסכם ז’נבה.
אם תהפוך גם שניים כאלה שמתנגדים לכיבוש לאויבי השמאל רק בגלל שיש להם ויכוח בתוך השמאל אז איך בדיוק תצליח להגיע ליום שבו ישראל תצא מהשטחים? רק בגלל שיש להם ביקורת על השמאל שהוא יותר שמאל מהם? מה אתה כל כך מתרגש מביקורת? הרי הם לא תומכים בכיבוש.
אם תבדוק את הדברים שאתה כותב עליהם אז תראה שהם כותבים בדיוק כמוך. הטענות שלכם זהות לחלוטין. כל מה שהם טוענים נגד אלה ש"מתירים את דמה" של ישראל, ויוצאים נגד זכות ההגדרה העצמית של יהודים, זה מה שאתה טוען עכשיו נגד שניהם. אני לא קוראת באופן סדיר את מעריב אך קראתי שני מאמרים של ימיני בעיתון האינטרנט "אופקים חדשים" ושניהם עוסקים בדיוק בטענות שלך ולא ראיתי תשובה שלך לאף אחת מהטענות שם:
הראשון על הפוסט ציונים
— קישור —
והשני על הפרדוקס השמאלני-ליברלי (על האבסורד שבחיבור בין כוחות שמאל לכוחות חשוכים) — קישור —
שני המאמרים הללו לא זכו לתשובה גם במאמר הביקורת הנוכחית של ברעם שטוען נגד מרגלית וימיני בדיוק מה שהם טוענים נגד השמאל או חלק מהשמאל.
מניסיון אישי אני יכולה לספר שבאוניברסיטה שבה למדתי בבוסטון השתתפתי בכמה פעולות נגד המדיניות של ישראל אבל ברחתי משם כי הבנתי שחלק מהמשתתפים השמיעו דברים קשים לא רק נגד הפעולות של ישראל אלא נגד היהודים בכלל והתחושה שלי היתה לא נעימה וזה הדליק אצלי נורה אדומה. מרגלית וימיני מגזימים כמו שאתה כותב אבל אולי יש משהו בטענות שלהם?
יש במעריב עוד עיתונאי, ושמו דנקנר. דנקנר זה הוא שנותן את הטון בעיתון הזה וימיני ומרגלית מריחים את כיוון הרוח ומתנבאים בהתאם. בשנים האחרונות היתה תופעה רחבת ממדים של התהפכות פוליטית, כגון המגדים שאחריהם נהו מובילים חברתיים רבים שכולם הריחו את הריבה. הראשון היה היותר מרחיק ראות פוליטית וקוראים לו אמנון דנקנר. את עיתונו הוא מוכר בברוטליות וניתן לקבלו בחצי חינם במקומות רבים. בעלי העיתון הם אנשים שזכו לפרסום רב גם בתחום השיווק וגם בתחומים אחרים, החל ממקסוול זצ"ל ועד הנימרודניקים יבדל"א. טומי לפיד כיכב בעיתון (ואולי עדיין כותב בו).הכלל, מדובר בתופעה עיתונאית קשה שרק קצה קרחונה ניבט מעל פני המים ושומר נפשו ירחק. יש שם בוודאי כותבים הגונים (ארוך?) אבל לביתי הדבר הזה לא נכנס.
יש אכן מידה לא קטנה של צביעות בהתנהגות של "העולם".
הרי הפלשתינאים יורים קאסמים על שדרות במוצהר ובכונה תחילה לפגוע בחפים מפשע, ואיש אינו דורש מהם להקים ועדות חקירה ,ואף מומחה בריטי לא מגיע לאזור על מנת לבדוק את הרסיסים,ואף עיתון צרפתי לא עורך תחקיר.
ואילו ישראל שמצהירה שאינה מעונינת בפגיעה מכוונת באזרחים(ולמען האמת, אם היתה לה כוונה כזאת,היתה יכולה לעשות זאת ללא קושי),מותקפת ללא הרף,נדרשת להקים ועדת חקירה ומושמצת מביית ומחוץ.
נוצר כאן טרוף מערכות מוחלט שבו מי ששמנסה לרצוח אזרחים בגלוי מתלונן על כך שאחרים רוצחים אזרחים.
או במילים אחרות הבעל שמכה את אשתו מתלונן שהיא מכה אותו בחזרה.
אין שום חשיבות לעמדה של ימיני בעניין הסכסוך. זו עוד דעה מני דעות רבות. מה שחשוב זה נטישתו של ימיני את המאבק המזרחי. בשנים האחרונות הוא מיצב את עצמו באגף התוקף בחירוף את השמאל הרדיקלי, אבל שכח לחלוטין לתקוף את ה"שמאל" האשכנזי. כמה חבל…
לחיים ברעם
אתה כותב " כך יכולים ימיני ודומיו להשריש בתודעת הקהל הישראלי את הכזב הקדוש, שמבדיל בין טרור ממסדי לטרור שנובע מייאושם הקיומי של קורבנות הכיבוש" . יכול להיות שהמתאבדים הפלשתינאים אכן פעלו ופועלים מתוך יאוש קיומי אבל מה שבטוח ששולחיהם ומנהיגיהם של המתאבדים פעלו ופועלים מתוך אידאולוגיה השואפת לחיסולה של כל ישות ציונית ריבונית במרחב הזה הקרוי המזרח התיכון . על פי האידאולוגיה הפלשתינאית המזרח התיכון כולו חייב להיות מרחב בריבונות ערבית-מוסלמית . להזכירך מר ברעם שיטת הטרור באמצעות מתאבדים החלה מיד לאחר חתימת הסכמי אוסלו כדי לעצור ולטרפד בכל מחיר את המשא ומתן . האם לא שאלת את עצמך מר ברעם איך זה שממש באותם ימים שרק נחתמו הסכמי אוסלו פרצה לפתע מיתקפת טרור באמצעות מתאבדים , שיטה שמעולם הפלשתינאים לא נקטו בה .
במחילה מכבודך, שכחת את פרשת הדוקטור גולדשטיין. הוא שהביא עלינו את המתאבדים. 30 יום אחרי הטבח שטבח במתפללי מסגד אברהם היה פיגוע התאבדות ראשון בעפולה ומאז זה הלך ונמשך. שים לב שרוב הפיגועים החמורים ארעו בפורים, כי הרי הרוצח הזה פעל בתאנית אסתר. וטענה הכללית שלך שאינם רוצים אותץנו במרחב "שלהם", שים לב שמרוב שאינם רוצים אותנו, אנו הולכים ומתפשטים זה מאה שנים. רק לאחרונה החלה המטוטלת לסגת ואנו מחזירים שטחים (סיני, לבנון, גזרת הערבה, רצועת עזה והמשך יבוא. אולי ניתן לעצור את תנועת המטוטלת בנקודת איזון והיא הסכמי שביתת הנשק שנחתמו על ידי שני הצדדים ושהתוו קו גבול שאולי אינו "גבול" אבל הוא הקו היחיד עליו הצדדים חתמו והעולם כולו כיבד ומכבד.
הטבח שביצע ברוך גולדשטיין לא היה יכול לתת מוטיבציה לביצוע עשרות מעשי טבח שבוצעו ביהודים ע"י מתאבדים פלשתינאים . עשרות פיגועי ההתאבדות שבהן נטבחו כ 1000 יהודים נעשו לשם השגתה של מטרה אסטרטגית אחת ויחידה והיא : חיסול כל אפשרות של כניסה למשא ומתן עם הישות הציונית . מה שמסתבר בדיעבד זה שבעצם יאסר ערפאת "הצליח" לעבוד אפילו על אנשי החמאס . הרי ערפאת מלכתחילה לא התכוון בכלל להגיע להסדר קבע וזה הוכח בקמפ-דייויד .
ההסדר שאתה מציע לא מקובל על שום זרם בחברה הפלשתינאית אלא אם כן תתקבל תביעתם לזכות השיבה .
ראשית, אני לא יותר אנונימי ממך. שנית – וזה עיקר – אין ספק ש"אוסלו" היתה לצנינים לקיצוניים בשני הצדדים. אתה צודק בהצביעך על הקיצונם בצד הפלסטיני אבל אצלנו הם לא פחות דומיננטייים. גולדשטיין היה הראשון ואחריו באו יגאל עמיר, שרצח ראש ממשלה שחתם על אוסלו במטרה לרצוח את אוסלו, כך גם לפי הודאתו.
ואתה צחי, האם אתה בין קיצוני הימין הישראלי שדוחים את ההכרה ההדדית של שני העמים זה במקומו של זה, או שאתה שייך לרוב הענקי בשני העמים המבקש לשים קץ למלחמה ולשפיכות הדמים ולהקים כאן שתי מדינות שוחרות שלום המכבדות זו את גבולותיה של שכנתה.
ל"לצחי" אז גולדשטיין הוא המוטיבציה לפעולות ההתאבדות הפלסטיניות או לא? כי לא ממש הבנתי את הפליפ פלופ אחורה שבצעת כאן.
עמיר אגב לא רצח ערבים, אלא יהודי אחד.
ואגב ההערה הצבועה הזו "אבל אצלנו הם לא פחות דומיננטייים. גולדשטיין היה הראשון ואחריו באו יגאל עמיר, שרצח ראש ממשלה שחתם על אוסלו במטרה לרצוח את אוסלו".
גולדשטיין מת, עמיר הפך לפריק שואו המנסה להבריח זרע מהכלא. אין בציבור הישראלי לגיטימציה למעשים שלהם והם לא קדושים ולא גיבורים, למעשה הם די כלום.
ספר לי על המעמד של רוצחי הילדים בדיזינגוף(פורים, זוכר?) בחברה הפלסטינית(המתאבד ושולחיו), על המעמד של רוצחי מלון פארק, על המעמד של טובחי הדולפינריום, על האסון שהמיט על משפחתו האיש שרצח ילדה בזרועות אמה ואת אחותה במיטתה בקיבוץ מצר רק משום שהם יהודיות? הם מוקצים נכון? שולחיהם בכלא? הרוב הענק המבקש לשים קץ למלחמה ולשפיכות הדמים בוודאי רואה בהם עשבים שוטים, רוצחים נאלחים. או שמה הרוב הרגע ממש בחר את שולחיהם של כל הרוצחים האחראים לכל הזוועות מתחילת הפסקה להנהגת הרשות?
המממ…
בו נצא מנקודת הנחה שאכן כוחות קיצוניים קימים בשני הצדדים . הענין הוא ש "הצד המתון" של הפלשתינאים בעצם גם הוא שואף לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-ציונית , זה הוכח בקמפ-דייויד , ערפאת קיבל מדינה פלשתינאית בגבולות 4/6/1967 לרבות כל מזרח ירושלים והר הבית והוא סרב . אבל כדי שהקהילה הבינלאומית לא תאשים אותו בפיצוץ המשא ומתן וחיסול כל אפשרות להגיע לפשרה הוא שלף את התביעה לזכות השיבה . ברור לשני הצדדים שזכות השיבה היא מתכון בטוח לחיסולה של מדינת ישראל כמדינה ציונית-יהודית .
למי שטרם שם לב, אחד מן הדברים המרכזיים ההופכים את ברעם לשמאלן אמיתי היא עמדתו (גם אם לעתים מרומזת) נגד הרלטיביזם הפוסט מודרני שלצערי פושה כיום בקרב הרבה אנשים טובים המזוהים עם השמאל. ברעם, בניגוד לאחרים, איננו חושב שהאמת היא יחסית ותלויית נקודת מבט או מבטאת בהכרח לא יותר מאשר כוח: להיפך, ביוצאו חוצץ נגד השקרים הישראליים (בעצמם מופיעים כ"אמת" באמצעים כוחניים) הוא מניח את קיומה של אמת אובייקטיבית בלתי ניתנת לערעור. כנ"ל לגבי דחייתו את רעיון האווילים של "מוסר יהודי" בשם המוסר האוניברסלי, מה שמעיד על השקפתו כי ערכים ומוסר הנם אכן כלל אנושיים ואינם תלויי תרבות, קהילה או מקום. חיים: כן ירבו וכן יפרצו אנשי שמאל כמוך!!
חיים ברעם, שכחת ניאו-ליברל שהתיימר להיות סוציאליסט. איש-אשכולות, אוריין איכטיולוגי(ולא בכדי איכטיולוגי–שאל אותו אישית). הלא הוא הפילולוג המדופלם איש ידיעות-אחרונות(וYNET לעתים). קבלו אותו: ירון לונדון.
לראובן שביט,
אתה צודק לחלוטין וכנראה שכיוונתי לדעת גדולים כי זה הנושא של הטור הבא שכבר נכתב…