רמי הגיב:

לפרשת אמינוף יש לומר כי החטא הקדמון הוא גל של מינויים פוליטיים של אנ"ש שיצא לפועל עם ההתבססות של הליכוד בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. חלק מאותם מינויים פוליטיים היו ראויים (למשל המינוי של דב לוין לעליון. מדובר באישיות משכמה ומעלה ומשפטן רב יכולת, "למרות" הרקע הרוויזיוניסטי). אבל חלק, ואמינוף הוא רק אחד מרבים, היו פשוט לא ראויים. שופט טוב הוא משפטן העולה באופן משמעותי על סביבתו מהצד המקצועי, אך בנוסף הכרחי שיהיה אדם הניכר ביושרו וביושרתו וביכולתו לנהל משפט צדק ולא לשאת פנים. מנסיון של עשרות שנים אחדות אומר שיש נסיגה ניכרת ברמת השפיטה בישראל ובעצם זה כבר מזמן בא לידי ביטוי בשיח הציבורי ומקובל על משפטנים רבים. אין ספק שהנסיגה החלה באותה תקופה שלאנשי הליכוד עלה לראש השישו ושמחו של יציאתם משולי הזירה הציבורית אל מרכזה. הרבה אמינופים הרימו אז טלפונים למי שהרימו והרבה ידיים נלחצו בגבריות והתוצאות הן מאוד עגומות, אם כי, יש לומר, בשדה הפוליטיקה והמדינאות ויחסי ישראל ערב היו נזקי הרוויזיוניסטים חמורים במידה רבה.

אשר לירון לונדון, הוא זכה כאן למחמאות שממש לא הגיעו לו. לונדון ו"הומניזם אינסטיקטיבי" הם שני דברים מאוד רחוקים זמ"ז. יתכן שיש לו איסטינקט לראות היכן האמת והצדק והיכן השקר והרוע, אבל יש לו גם יכולת בולטת להתעלם לחלוטין ממראה עיניו ולבחור ברע מנימוקים כביכול הגיוניים. אכן, האיש שפעם היה פעיל בשלום עכשיו איכזב אותי שוב ושוב, ואזכיר מאמר שלו בידיעות אודות ההגירה המכסיקנית לארה"ב שבו נרמזת הסכמתו לחוק הישראלי הנירנברגי המונע מישראלים לחיות בישראל עם בני זוגם וילדיהם רק מפני שהם ערבים ("חוק האזרחות והכניסה לישרל (הוראת שעה)").

מכלוף הגיב:

לונדון הוא אולי חברך,כמו שאולמרט הוא חברו הטוב של דן מרגלית.
מבחינתי ירון לונדון הוא טווס אשכנזי מתנשא
שהראיון המשפיל ,שהעניק לניסים סרוסי לפני כשלושים שנה עדיין טבוע בזכרון הקולקטיבי שלנו.

לגבי פרשת פינטו שהזכרת,לדעתי לא הכל נאמר ונחשף שם……

מיכאל שרון: תקשורת ופטריוטיזם עושק הגיב:

הפולמוס של השילטון בסורייה עם האינטלקטואלים מתנגדי מדיניותו, מזכיר להפליא את סגנון השיח התקשורתי הישראלי. בניגוד לתעמולה הרווחת בישראל, המציגה את הערבים כפרימיטיבים, הן מצרים והן סוריה, וכמובן לבנון, הינן מדינות תרבות, העולות ברמתן הפובליציסטית על ישראל. גם ישראל וגם סורייה הינן מדינות שאני מגדיר "מדינות פטריוטיזם וצדקתנות של עושק".

— קישור —

כותב אחד האינטלקטואלים האופוזיציוניים, המגדיר את הממשל בסוריה כ"סוראליסטי"

""האין זה סוריאליזם שמישל כילו מבלה יותר ממחצית חייו בעיסוק בענייני ציבור וכל העושר שהוא רכש נאמד במספר שנים בכלא, בלילות ארוכים של פחד ובהאשמות בבגידה ובהיותו סוכן… זאת, בזמן שכל מנכ"ל או שר המתמנה לתקופה שלא עולה על שנה יוצא אח"כ [כשברשותו] אדמות, מכוניות, וילות וקרנות בבנקים הפרוסים מקו המשווה ועד הקוטב הצפוני?!"

בסוריה קיים כיום גל גינויים של אינטלקטואלים, המבקרים את מדיניות הממשלה. טעוני מלככי הפינקה של הממשל, מגלים דימיון מדהים לדברי עמיתיהם בישראל. בישראל כמעט ולא עוצרים אינטלקטואלים מתנגדים, אך מביאים להטרדתם על ידי ביריונים (דבר המקובל גם בסורייה), והחרמתם, תוך השמטת במות פירסום מהם. גם ישראל וגם סורייה הן מדינות פטריוטיזם של כסף, דהיינו שהשילטון והקרבה אליו הם הדרך להתעשרות, ובשני המקרים, השילטון בוזז את משאבי המדינה. בשני המקרים, בישראל ובסורייה, מקובל מלל צדקתני ופטריוטי מצד משרתי השילטון המתעשרים, תוך גינוי גורמי חוץ בצדקתנות. אינני מגזים. קראו.

עמי למיכאל שרון – קצת על עיתונות ערבית הגיב:

ובכן, יש לי בעיה קלה עם דבריך על עליונותה כביכול של העיתונות והתקשורת הערבית על זו שלנו. או, כפי שאמרת: "הן מצרים והן סוריה, וכמובן לבנון, הינן מדינות תרבות, העולות ברמתן הפובליציסטית על ישראל".
כל בר דעת יסכים שדבריך הם טעות במקרה הטוב או עיוות מגמתי במקרה הרע.
יש לי דוגמה קטנה ורלוונטית מעיתוני מצרים (העולים ברמתם על אלו שלנו, כן?) לגבי מעשהו של כדורגלן נבחרת גאנה ג’ון פנטסיל שמשחק בהפועל ת"א, והניף את דגל ישראל לאחר נצחון נבחרתו במונדיאל:
אני מתרגם את הדברים מאתר sports.yahoo.com שאינך יכול להאשימו בסילוף עובדות:

"מספר עיתונים מצרים כינו אותו "סוכן מוסד",
אחרים אמרו "ישראלי שילם לו כדי לעשות את זה". אבל ה תאוריה המפותחת ביותר הייתה של העיתון הנפוץ במצרים – אל-אהרם: "הסיבה האמיתית היא שהרבה כדורגלנים גנאים עוברים מחנות אימון ע"י מאמנים ישראלים שגילו את הכשרון האפריקאי ומנצלים את העוני של ילדי היבשת כדי למכור אותם למועדונים אירופאים.
מחנות האימונים מתחילים כל בוקר בהצדעה לדגל הישראלי!"

ובכן, מר מיכאל שרון, הרי לך עיתונות לתפארת העולם הערבי, והעולה על שלנו עשרות מונים.

דמוקרט הגיב:

למקרא הקישורים של מיכאל שרון, על מאבקם של אינטלקטואלים ופקידים סורים למען דמוקרטיה בסוריה, אי אפשר שלא להרגיש הערצה אמיתית לאומץ ליבם של אנשים כאלה, שמסכנים את פרנסתם, את החופש שלהם, ולפעמים אפילו את שלומם הפיזי למען החופש לכלל אזרחי סוריה (וביניהם המיעוט הכורדי המופלה).

כמו בכל מדינה של פטריוטיזם כפייתי (וישראל היא דוגמה נוספת לכך), מי שמבקר את השלטון נחשב לבוגד, למי שמפורר את האחדות הלאומית, שמשמיץ את המדינה בפני הגויים, שפוגע בכבודם של אנשי השלטון וכו’ עוד ועוד בולשיט כיד הדימיון הטובה. אם יש באותו זמן ביקורת בינ"ל נגד אותו שלטון, מיד מחברים את ה"בוגד" לאויבי המדינה ומספרים שהוא "עובד בשירותם" של אלה ש"מתערבים בעניינינו הפנימיים". כך טענו גם בסין בזמנו בפרשת הטבח בכיכר טיינאנמן.
אותם אלה שמגנים בתוקף ביקורת שבאה מבחוץ בתרוץ "התערבות בעניינינו הפנימיים", דוחים למרבה ההפתעה גם כל ביקורת מבפנים, בטענה שהיא משרתת את אויבי המדינה… מה שמדהים הוא שיש בארצנו לא מעט לוחמי זכויות אדם או זכויות לאומיות שמגינים בשצף קצף על תומתו של השלטון המתועב הזה, בדיוק באותם נימוקים. אז הגיע הזמן לומר בקול ברור- אין כל קשר בין ביקורת על הבעת’יזם לבין תמיכה באימפריאליזם האמריקאי. שינוי דמוקרטי מתחיל מבפנים, ובדיוק בגלל זה צריך לתת את מלוא התמיכה המוסרית לעצורי "דמשק-בירות", ולהפסיק לתקוע סכין סמלי בגבם בשם "האחדות האנטי-אימפריאליסטית".

מיכאל לעמי: תעמולת הכזבים: קווים לדמותה הגיב:

עמי, ראשית אתייחס לקישור שהבאת: מדובר בנבירה אינטנסיבית מצד תועמלנים ציוניים בעיתונות ברחבי העולם הערבי, תוך מאמץ רב למצוא חומר "מרשיע". כל בדל ופרור טקסט שניתן לפרשו כאנטישמיות – מייד מאירים אותו בזרקור ענק, מתוך מיליוני הפסקאות בעיתונות בארצות ערב, ויוצרים מצג שקר לציבור בישראל: "זאת היא העיתונות הערבית". גם כשהטקסט שעטו עליו בתרועות גיל כמוצאי שלל רב הוא "מאוזן מדי, אללי" משמשים בטריקים הרגילים במקומותינו: זאת החל מקטיעת תחילת המשפט והצגת חלק מהמשפט, ועד צרוף קטעי משפטים ממקומות שונים במאמר, ליצור את המצג המבוקש. וכמובן, משמיטים את ההקשר.. טריקים אלה היו עוד כששרתתי בדו"צ, 1969-1971 ולא השתנו מאז. מה שכן השתנה היא ההתמעטות הדרסטית בקטעים מסוג זה כיום, לעומת העיתונות הערבית אז, בתקופת גמאל עבד-אל נאצר, כאשר משקל האינדוקרינצייה הנאצריסטית היה רב, כך שהמכפישים המקצועיים הציונים כיום, נאלצים להזיע הרבה יותר. ליבי עליהם, אבל נקווה שמשלמים טוב. וכך בציטוט שהבאת, מכלל אלפי המאמרים ומיליוני הפיסקאות בעיתונות הערבית, מצאו בסך הכל התועמלנים לעניינם 19 פסקאות.. חלק מהעיתונים הם שוליים כגון Egyptian Gazette , או אל אהראם אל ערבי (שאינו אל אהרם המפורסם).

מתוך 19 הקטעים שנידלו בעמל רב, ראה שניים:

Al-Akhbar, July 14, 1998 (article by Dr. Hassan Rajib) "Zionism has elevated the Holocaust to a sacred level and uses it for the purposes of blackmail…even if the ovens at Buchenwald and Auschwitz were working day and night, it would have taken dozens of years to kill six million people, and not just the three years which the Nazis had…"

שים לב שהמשפט האחרון נקטע באמצעיתו..

בקטע הבא מודגם עוד טריק מקובל בכגון הא: הכותב אומר "יהודי פנאטי" (ומתכוון לאנשים כדוגמת בנימין נתניהו או מתנחלים קיצוניים, ואילו התועמלן הציוני יוצר מצג כאילו הוא אומר "כל היהודים באשר הם"..
Al-Ahram, December 8, 1998 (article by Nabil Amar)
"Has there been any change at all in the personality of the fanatic Jew, as it has come to be known and described in the literature and heritage of most of the nations of the world? That is to say, has there been any development of his character traits after his state has been established and he has obtained international influence? For example, is there any difference between Netanyahu’s traits, when he is negotiating with the Palestinians, Lebanese and the Syrians, and those of the money-lender from the play ‘The Merchant of Venice’?"
_______________________

לעומת זאת, בעיתונות הישראלית, לעיתים בסגנון רהוט המתחזה כמאוזן, ולעיתים בסגנון מתלהם יותר, קיימת מזה זמן מערכה להכפשת האיסלאם כולו, בחסות היסטוריוגרפיית כזבים המתחזה ל"תאוריה מדינית-ביטחונית" ומתרפקת על "מלחמת הציויליזציית" – ספקולציה פרועה שהנטינגטון עצמו חזר בו ממנה לפני שנים. קיימים "ניתוחים" אודות פנטיות האיסלאם, וידיעות אודות "אי סובלנותם הנוראה של מוסלמים", כגון בכיסוי החדשותי של מחאת המהגרים האחרונה בצרפת, תוך יצירת מצג ש"כולם ערבים", וכלה באמירה שמדובר בשנאת התרבות המערבית, ההפך מהמציאות, שכן המחאה הזאת כוונה דווקא לאינטגרציה לתוך החברה והמדינה הצרפתית. זאת תוך התעלמות מההטרוגניות הרבה של העולם הערבי ומאמונתם הדתית הסובלנית בעיקרה של מליארד ושלוש מאות מיליון המוסלמים הפרוסים במדינות כמו פקיסטאן, טוניסיה, אוזבקיסטאן, מצרים, קשמיר, מרוקו, טורקמניסטאן, קווקז, אינדונזיה, מלזיה, ניגריה ואמירויות המפרץ
__________

ברור שסגנון הסער והפרץ של מזרחני תקשורת פופולריים כגון אהוד יערי, מוסיפים לתחושת הציבור שהערבים עסוקים יומם ולילה בהתלהמות והסתה כלפי ישראל.

נסיים במסרים הסמויים (הסאב טקסט) המצויים בעיתונות הישראלית: אין "מנהיגי העם הפלשתיני" אלא "טרוריסטים", אין "מפקדי הגרילה הפלסתינאית" אלא "בכירי הטרור".

ראה גם דוגמא לדקויות של הסאב-טקסט הזה:

במוסף החדשות של מעריב, עמ’ 23 הופיעה ידיעה חדשותית קטנה:

** התחשמל למוות במהלך הכנות לחתונה **
קריאות שמחה לרגל נישואי זוג צעיר בכפר הדרוזי ירכא שבגליל המערבי, הפכו שלשום בערב לזעקות שבר כאשר בן משפחת הכלה התחשמל למוות…

* ההודעה נכתבה בעילום שם מכיוון שישנם כאלו שלא יקחו אותה בהומור הדרוש…

_______________

מיכאל שרון (יום שני, 07/05/2001 שעה 1:40)

וגם הניסוח:

כנראה יש במשהו במה שאתה אומר אודות המסר החבוי על "פרימיטיבים" – "קריאות השמחה" ו"זעקות השבר". אילו היה הדבר קורה חלילה לכפריים יהודים, למשל קיבוצניקים או מושבניקים, הניסוח היה מן הסתם מאופק יותר ופחות קולני, משהו ברוח "אבל כבד ירד על המתכוננים לחתונה". הרי כבר ידוע שיש "אישים יהודים ורעיותיהם" אבל רק "נכבדים ערבים וכלותיהם".

— קישור —

עמי למיכאל שרון – הרי לך הוכחות הגיב:

ברשותך אתמקד בדברים שאמרת בשתי הפיסקאות האחרונות של תגובתך.
אני מקבל את הרושם שדווקא אתה הוא זה שמראה סימנים של שטיפת מוח ומחשבה סטראוטיפית – בכל מה שקשור לתקשורת בישראל.
ברשותך אביא מספר דוגמאות שיסתרו לחלוטין את טענותיך:
אנא קרא את הלינק הבא:
— קישור —
הרי לך כתבה שמציגה את מנהיגי העם הפלסטיני כפי שהם (ראש ממשלה, שרים) ומצטטת את טענותיהם.
לא רק זאת, אלא שהמעצרים שעשה צה"ל מתוארים כמעצרים של "אישים פוליטיים"!
אני חוזר וכותב – "אישים פוליטיים"!!
ובכלל לא כפי שטענת כשאמרת שבעיתונות הישראלית "אין "מנהיגי העם הפלשתיני" אלא "טרוריסטים".

הנה עוד דוגמה, הכתבה הראשונה שמצאתי בנושא המהומות בפריס:
— קישור —

ברור שלשיטתך התקשורת בישראל (כדרכה בקודש, כפי שאתה טוען) אמורה לעוט על הנושא כמוצאת שלל רב ולעשות עוד דמוניזציה לאיסלם, אבל הנה לך דוגמה לכתבה אובייקטיבית בעיתון מרכזי שאף מקטינה את חלקם של המוסלמים במהומות…

לצערי טענותיך על התקשורת בישראל מתגלות כחסרות שחר, ואשמח אם תתיחס לציטוטים שהבאתי.

לסיום אבקשך להסביר לבור שכמוני מהן ה"דקויות של הסאב-טקסט" בעניין הבחור שהתחשמל למוות.

רותי הגיב:

אין עשן בלי אש וגם הסיפור של חיים ברעם המעלה באוב סיפור מלפני 50 שנה מראה לנו כי צדק במשפט המשומש הזה.
השופט אמינוף אולי לא מכיר את אחד האיסורים מההיסטוריה היוונית העתיקה: יש עונש על היבריס. היחבריס זו גאוות יתר ובזה חטא השופט אמינוף שחושב שלשופט מותר לומר הכל ואפילו בלי מחשבה שנייה.
אם הוא לא יילך הביתה צריך לשלוח אותו בבעיטה.

מיכאל שרון: פשר התגובות הלא מידתיות הגיב:

פשלת ה-25 ליוני 2006 (ביזיון כרם שלום) – חשפה את ערוות הפיקוד הצהל"י, את רמת האימונים הירודה, איכות תאום הכוחות השערורייתית, ואת המועדות להכנס לטרוף מערכות בעת הפתעות (שכלל לא צריכות לקרות – במקרה זה במקרים רבים אחרים, היה קיים כל המודיעין הרלוונטי). 8 לוחמי קומנדו פלשתיניים בעלי חימוש פרימיטיבי, שהתפצלו ל-3 חוליות, עשו צחוק מצבא אדיר על נשקו המתקדם, ניידותו ורמת התקשורת הבין יחידתית שלו.

וכאן שימו לב לתופעות מרתקות:

1) ראשי הממשל והצבא היציגו ומציגים נכון לעכשו פעולה זו כפעולה פושעת ממדרגה ראשונה, פשע מלחמה ממש שאין שני לו, דבר שאין אבסורדי ממנו. שהרי לא היתה כאן פעולת הרג כנגד אזרחים לא חמושים, אלא פעולת התנגדות גרילה קלאסית כנגד הצבא, כמוה יש כל חודש בעיראק בעשרות.

2) לקיחת חייל שבוי במסגרת פעולת הקומנדו הזאת, דבר מקובל ביותר במערכה, הפכה למשהו בדומה למפץ הגדול, והוצגה כתופעה מרעישה ומזעזעת באופן חסר תקדים, בקבלה מימדים העולים על אלה של מעשי טבח באזרחים, כגון 30 החוגגים בליל הסדר במלון פרק בנתנייה ערב מבצע חומת מגן. חוסר המידתיות המוזר לאין שיעור הזה בולט נוכח העובדה, שאזרח חסר מגן, אליהו אשרי, שנחטף בטרמפיאדה באותו זמן (ולא נישבה בקרב), ואף נרצח בדם קר, מיקרהו כמעט לא זכה לתהודה בהשוואה לפסטיבל גלעד שליט – שרעם ועודו רועם בתקשורת, וקיבל כמעט מימדים חובקי עולם.

3) צה"ל ריכז כוחות, פתח בהרעשה רבתי, הרס 3 גשרים בעזה ומרכז שנאים ועוד, אסר חלק ניכבד מהממשלה הפלתינאית ובכיריה. שוב – תגובה מאד לא מידתית.

4) הפלשתינאים כמעט שלא הגיבו, כבעבר, לפרובוקציות המוזרות הללו בירי קסאמים. התקשורת היצניעה את העובדה שכמות הקסאמים בשבוע האחרון ירדה מאד. אך לעומת זאת, כשנורה לבסוף קסאם יחיד לאשקלון (פרט לקסאמים ספורים בימים האחרונים לשדרות), דבר שארע בעבר לא מעט פעמים, שוב הוצג העניין כארוע חסר תקדים..

מה פשר הדבר? תשובה: פרט לתמונת המצב שחשפתי כאן, של מבצע מקיף, שנערך ונוזם עוד קודם – להפלת ממשלת החמאס, קיימת סיבה נוספת:

כאשר נחשפת ערוות הצבא והפיקוד, וככל שהחשיפה הזאת של הערווה והכשל גבוהות יותר, כך פותחים באקטים טכסיים של חיפוי על הערווה והסחת דעת ממנה, באמצעות "מופעי זיקוקים" וספקטקל מרשים. יש להבין שלמערכת ודרגי הפיקוד הגבוהים מוזרמים כספי עתק (שלא לדבר על רמת החיים הגבוהה והמשכורות והפנסיות העולות בהרבה על המקובל במשק), ויש לה אינטרס מובנה להצניע את העובדה הפשוטה שחרף משאבי הענק מדובר במערכת כושלת, מסורבלת ועתירת כאוס ואנרכייה, שהסחורה שהיא מספקת כלל אינה מצדיקה את תשומות המשאבים והכספים. ומדוע "אקטים טקסיים"? כי אין כאן יחס סביר בין התגובות המוזרות לכשל, ובין הכשל עצמו, אין בתגובות אלה כדי להתקרב ולו קצת למניעת כשלים דומים בעתיד, להפיק לקחים, לשפר. מדובר במופעי זיקוקים, ולא בתגובות תכליתיות ומוכוונות בעייה ומטרה.

גם פסטיבלי חלוקת הצלשי"ם הכוזבים במקרי פשלות ענק (כגון החווה הסינית), פרט לעניין הפשוט של שוחד צבאי לדרגי הקצונה שתעצור אותם מליפתוח את פיהם ולחשוף את הביזיון, פרט לכך יש להם ערך ריטואלי (טקסי) של מופעי זיקוקין במסגרת טקסי חיפוי.

מדינת הפשלות (בקול הלב – הרדיו בקליפורנייה מחוץ לטריטוריה הישראלית – טווח פורענותם של שרלטני הממסד) — קישור —

עמי למיכאל שרון הגיב:

כמה חבל שנטשת את הדיון המעניין שלנו (בנושא התקשורת הישראלית מול זו הערבית) לטובת נושאים צבאיים ואמירות נוסח אורי מילשטיין.
בתגובתי האחרונה דווקא הבאתי מספר דוגמאות שסתרו לחלוטין את האמירות הקשות שלך על התקשורת בישראל, ואני עדיין ממתין לתגובתך…

אמיר תיבון הגיב:

הסכמתי מאוד עם הקטע לגבי ירון לונדון – מדובר בעיתונאי מקצועי וראוי להערכה, שמצער לגלות אחת לכל כמה זמן כיצד הוא מאמץ את הסילופים של ‘המרכז הלאומני’. חבל.

ולגבי השופט והמשחק המכור – מרתק. חיים ברעם הוא העיתונאי היחיד שמצליח להסביר בצורה כל-כך ברורה כיצד ספורט הוא בסך-הכל מיקרוקוסמוס של הדברים ה’גדולים’. אני מקווה שהשופט יישא בעונש על הדברים המכוערים שכתב.