בחמש עשרה השנים האחרונות (אולי עוד קודם) ניסיתי לתעד כאן את התקפלות השמאל המתון, הוורדרד, ואת התמזגותו עם המרכז הלאומני. התהליך הזה הושלם עתה. כל מי שהיה מועמד להתקרנפות, הגיע ליעדו ומפגין הנאה אדירה מעצם העובדה שהוא חושב כמו כולם. כמו המלך אגריפס הראשון, שנודע בשל מוצאו האדומי, גם מוטי קירשנבאום, ירון לונדון, משה נגבי (!) ועדר היונים לשעבר בתקשורת הכתובה והאלקטרונית משוועים להמונים שיקראו לעברם, "אחינו אתה". זוהי תסמונת ממאירה, שפוגעת לא רק בשמאל הרדיקלי, אלא גם בסתם ישראלים שפויים (כמו עקיבא אלדר מ"הארץ", למשל) שרוצים לבטא את האמת שלהם מבלי שדן מרגלית ישתולל ויעלה קצף על שפתיו.

אין לאף אחד מונופול על הצדק, אבל יש לכל אחד זכות להתנגד למלחמה מטורפת שממיטה אסון עלינו ועל שכנינו. המתח בין אנשי שמאל שמבקשים לנתח את המציאות בכלים רציונליים ולראות גם מעבר לרטוריקה המטופשת של הערוץ השני, לבין מרגלית ודומיו, נעשה בהדרגה לבלתי נסבל ויש גם ביטויים של איבה אישית קשה.

לנושא משה נגבי אדרש אולי בטור הבא. כיוון שאני כותב כאן טור אישי מותר לי להתוודות, שזה פשוט כואב לי יותר מדי. אני מעדיף להביא דווקא את קירשנבאום כדוגמה. תמיד חיבבתי את האיש, הוא קיבל אותי לטלוויזיה בסבר פנים יפות וראיתי בו מופת לאיש שמאל מתון, שאמת המידה ההומניסטית היא החשובה בעיניו. הוא היה בעברו דמוקרט. בראיון הקבלה שלי לטלוויזיה בחוזה מיוחד (נוסף לעבודתי ב"כל העיר") הזכיר לי שתקפתי אותו בעבר בטור הזה בשל כתבה שנראתה לי מיליטאריסטית מדי. הוא הבהיר לי, בכנות רבה, שאין לו שום כוונה להתחשבן איתי בנושא הזה. עניתי, באותה כנות, שאני לא מתחרט על אף מלה וגם היום אני חושב שהכתבה שלו האדירה את הצבא הכובש ולכן גרמה נזק.

אבל הפגישה הראשונה שלי איתו היתה בשנת 1979, אחרי שהופעתי בתוכנית "עלי כותרת" של ירון לונדון ותקפתי את הרמטכ"ל רפול על החנינות הסיטונאיות שהעניק לרוצחי אזרחים ערבים. בעיקר התרעמתי, כמובן, על החנינה לדני פינטו שחנק ארבעה שבויים בלבנון. זו היתה הופעתי הראשונה בטלוויזיה, והייתי נרגש מאוד. ליד שער היציאה פגשתי את קירשנבאום, שהיה כבר מפורסם מאוד בשל התוכנית הסאטירית הנהדרת "ניקוי ראש". הוא שיבח אותה בהתרגשות רבה. לדידי, הוא היה אז בצד הנכון.

אבל השבוע תקף בשידור חי ובצורה ממש ברוטאלית את ח"כ מוחמד ברכה, שהרהיב עוז להאשים גם את ארצות הברית במלחמה בגבול לבנון. גירסתו של ברכה היא אולי חריגה בקונסנזוס שנותר כאן בהנהגת המרכז הלאומני, אבל היא מקובלת מאוד על אנשי שמאל וסתם ליברלים בכל רחבי העולם החופשי. קירשנבאום אולי ייעלב אבל התנהגותו ומהות טענותיו הזכירו בדיוק נמרץ את יריבו בערוץ הראשון, טומי לפיד, לפני שלושים שנה. באליטות הצבריות שהתבגרו בשלושת העשורים האחרונים אסור לתקוף את ארצות-הברית. אבל ברכה צודק לגמרי, ואם הייתי באולפן של קירשנבאום הייתי אומר דברים דומים. לא לכולנו יש אמון בתדמית האידיאלית של המעצמה הברוטלית והכוחנית, שהאסטרטגיה הכלל-עולמית שלה נועדה לנכס לטובת שכבה דקה של אזרחיה את מירב משאבי העולם, תוך נישול, קיפוח ורצח המתנגדים למדיניות הזאת. העמדה הזאת היא מהותה של התפיסה השמאלית בנושאים בינלאומיים, כלומר השקפה לגיטימית ולדעתי גם צודקת.

קירשנבאום ודומיו מנסים לשרטט עבורנו את קווי המתאר של הלגיטימיות, וכך עושה גם אהוד יערי. האיש שהגדיר, ובצדק, את מלחמתו של אריאל שרון בלבנון 1982 כ"מלחמת שולל" מתעב כיום את מתנגדי המלחמה. מי קבע שליערי או לקירשנבאום יש זכות להחליט מתי מותר להתנגד למדיניות הממשלה ומתי אסור? ומי קובע בשבילי היכן עלי לנהל את המערכה החשובה כל כך בעיני, להצלת בני עמי ובני משפחתי מהקונסנזוס המטורף? המאבק נגד הימין והמרכז הפך ממערכה רעיונית, פוליטית ותרבותית למלחמת חורמה למען עצם קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.

קחו לדוגמה את המערכה על דעת הקהל בעולם. כל דוברי ההסכמה הלאומית, וכל תומכיהם בקרב הציבור הרחב, מטיחים כלפינו האשמות קשות על הנכונות להתראיין בכלי תקשורת זרים, או לכתוב מאמרים בעיתונים מערביים ובכך לקדם את האג’נדה שלנו, שאיננה אלא שלום למעננו ולמען שכנינו בניגוד למדיניות הממשלה. לעמוס עוז מותר לכתוב בעיתון אנגלי שהממשלה צודקת בהפצצות הרצחניות על תושבים בלבנון שאין להם שום קשר עם החיזבאללה; אבל לי אסור לענות לו באותו עיתון ולטעון, שרצח אנשים חפים-מפשע הוא פשע מלחמה ולהביע את החשש שפשעים כאלה מסכנים את עתיד העם הישראלי באזור עוין (אולי אסור, אבל עשיתי זאת). דן מרגלית, ששר בטלוויזיה "אלוהים ברך את אמריקה" כאשר מעצמת העל ביצעה בשנת 1991 רצח עם המוני בעיראק בלי כל כוונה (אז) לסלק את סאדם חוסיין הוא מגיש מכובד בטלוויזיה ופובליציסט. אולי הוא נלעג ועילג בעיני, אבל רבים נשבעים בשמו. לכן הוא הירשה לעצמו לערוך השבוע אמבוש לאילן פפה, איש אולי שנוי במחלוקת אבל אינטלקטואל שכדאי להאזין לדבריו. מרגלית ושני שותפיו, טומי לפיד ואמנון דנקנר, שיפדו את פפה לא בעזרת טיעונים שנונים ומוחצים, אלא באמצעות גערות וגסות רוח. חיילת שכתבה השבוע ל"הארץ" נבעתה ממש מהתנהגותו הסהרורית והבריונית של קירשנבאום כלפי ח"כ ברכה. כיום דמם של האזרחים הערבים מותר, וכפי שהתבטאתי כאן מאות פעמים, הליברלים היהודים ששתקו הופכים עתה בעצמם מטרה לזעמם הקדוש של דוברי המרכז הלאומני.

לכן אני מרגיש שזו חובתי לחתום על כל עצומה נגד המלחמה, גם אם הייתי מנסח אותה קצת אחרת. כדי להבהיר את הדברים גם לקוראים הרחוקים מהשקפת עולם שמאלית, ניסחתי עשרה עיקרים חשובים המנחים את תפיסתנו:

אנשי שמאל אינם יכולים להיות תומכי חיזבאללה או חמאס. יש לנו השקפה חברתית אחרת, איננו מקבלים את יחסן של שתי התנועות כלפי נשים והומואים, ואנחנו מכבדים את שלטון החוק. אבל יש להידבר איתם, כמו עם כוחות אחרים באזור שאינם בדיוק דמוקרטיים.

אנשי שמאל אינם יכול לתמוך במדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים או כלפי לבנון. לבנון איננה בת ערובה של ישראל. מוטב לנהל משא ומתן (עם כל פרטנר שיהיה מוכן להידברות אפילו עקיפה) שישיג תוצאות צנועות מאשר ליזום מלחמה ש"תצליח". בהגדרה, אין מלחמה מוצלחת למדינה קטנה באזור ערבי-מוסלמי.

לא רק שמותר, זו חובה לנהל הסברה נגד מלחמה בלתי מוסרית, תוקפנית ובלתי צודקת ובעיקר נגד הפגיעה באזרחים. אין עיוות חמור יותר מאשר "שקט יורים". כאשר יורים יש להקים קול זעקה כדי להפסיק את היריות ולמנוע הרוגים ופצועים משני הצדדים.

אנחנו לא יהודים מברוקלין או מגולדרס-גרין. נחיה כאן גם בעתיד, ולכל מעשה או מחדל שלנו יש משמעות גורלית. מי שמגדל כאן את ילדיו רשאי למחות נגד מלחמה שמסכנת אותם.

ארצות הברית אינה מייצגת את הצד הצודק במאבקים הגלובליים. יש לנו אינטרס משלנו, שעיקרו צדק חברתי לכולם בכל רחבי העולם, שיבטיח גם את השקט המדיני. זהו האידיאל שאליו יש לשאוף ולאורו להחליט במה אנחנו תומכים ולמה אנחנו מתנגדים.

לא כל מה שרע לערבים או למוסלמים טוב ליהודים. שונאי האיסלאם בארצות רבות נמנים על הימין הקיצוני שיש לו גם מסורת אנטישמית ארוכה.

עלינו לחדש את המסורת של שיתוף הפעולה בין הקהילות היהודיות באירופה ובארצות הברית לבין המיעוטים האחרים. התמיכה העיוורת בממשלות ישראל הרחיקה את היהודים מהמוסלמים, ואף גרמה לשנאה הדדית. בכך גרמנו ליהודי העולם נזק עצום. צריך לעשות מאמץ מאסיבי כדי לתקן אותו.

השמאל מבין היטב את הנושא הלאומי ולא מתעלם מחשיבותו. עם זאת, איננו מבדילים בין דם לדם והמטרה שלנו היא למנוע סבל מכל אדם באשר הוא אדם.

האזרחים הערבים הם גשר נפלא בינינו לבין העולם הערבי. יש להושיט להם יד ולתקן את הפשע של אהוד ברק. צריך לזכור שעד לפני שנים אחדות הם הצביעו באחוזים מדהימים (95%) בעד ראשי ממשלה שהבטיחו משא ומתן לשלום. תיקון הנזק שעשה ברק הוא היעד הכי חשוב של החברה הישראלית ולכן גם של השמאל, שעתיד החברה הזאת חשוב לו מאוד. ההערה של רן כהן ממרצ בגנות האזרחים הערבים היא אולי פופולרית בעיני הדן מרגליתים אבל הרסנית לשמאל וליכולת התפקוד שלנו במדינה.

אנחנו לא מנוכרים לחברה שבה אנחנו חיים. ההפך הוא הנכון, אנחנו ראש החץ שדורש תיקונים חברתיים, מהפכים מבניים בכלכלה, שינוי האוריינטציה הבינלאומית של המדינה והבטחת עתיד כל תושביה באזור.

לא הפרחתי כאן אפילו סיסמה ריקה אחת. הטיעונים האלה מבוססים על חשיבה רצינית ועל אידיאליזם שאיננו מנותק מן המציאות. מי שרוצה למנוע סבל מ"תושבי הצפון" רואה בעיני רוחו גם את טובתם של תושבי דרום לבנון ודרום ישראל. כדאי לחשוב לפני שמגיבים בטירוף, וזה נכון לצערי גם לגבי מראיינים מנוסים בתקשורת הישראלית.

Share on Facebook