הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-6 באוגוסט, 2006 21 תגובות

עכשיו כבר ברור שהמלחמה הזאת היא מלחמה על העניים – על גבם של העניים בדרום לבנון ועל גב העניים בגליל. היא מלחמה שאת מחירה משלמים אזרחים. מלחמה המשקפת את הסדרים המעוותים של ישראל בעידן ההפרטה: ככל שאתה עני יותר, כן גבוה יותר מחירה. מלחמה ההופכת את כולנו לבני-ערובה. ובכל זאת, רבים מוכנים לסלוח לזוועות המלחמה הנוכחית משום שהיא מוצדקת, ואני מבקש להגיד על זה כמה מלים.

המלחמה הורסת את האלטרנטיבות למלחמה: לאחר שהיא פורצת ומחריפה – היא משכיחה מאתנו שאפשר היה למנוע אותה. לאחר ההסלמה, כשכבר נכנסים למעגל המכה ומכת-הנגד, ההפצצה וההפגזה – אנחנו לכודים בתוכה, משוכנעים בסבל שלנו, מתעלמים מהחלק שלנו בגרימתה. אבל חשוב לזכור: התגובה החריפה, ההסלמה המיידית וחסרת-הפרופורציה היא דפוס חוזר: היא אחת הדרכים שבהן מעצמות אזוריות ועולמיות מוצאות לעצמן עילה למלחמה. כך היה בשנת 2000, כך ב-1982; כן, גם ב-1967, וב-2006. חישבו על אוקטובר 2000: עכשיו כבר ברור, שלא ההתנגשויות של הימים הראשונים של אוקטובר הביאו לפרוץ העימות הכולל – אלא תגובת-היתר של ישראל. הצבא הישראלי הכין מראש מכת-נגד עצומה, שהפכה הפגנות המונים פלסטיניות ועימותים מקומיים לאש בערה, להתנגשות חמושה שאין ממנה מוצא. כך קרה גם ביוני 1982 בלבנון: במשך שנה שלמה לפניה פסקה האש בדרום לבנון; אפשר היה להשיב את הפסקת האש על כנה – אך שרון מיהר לנצל את ההזדמנות לביצוע התוכנית הגדולה, להביא סדר חדש ללבנון. כך נהגה ממשלת ישראל ב-12 ביולי.


לא חטיפת החיילים הביאה לפרוץ המלחמה: היא היתה חלק ממאזן אימה של שקט רופף ומכות הדדיות, תוצר של הפסקת האש, שאותה העדיפו ממשלות ישראל בשבע השנים האחרונות על-פני הסדר פוליטי. שני הצדדים הפרו שוב ושוב את הגבול הבינלאומי: ישראל שלחה כוחות לחטוף אזרחים לבנונים, מחזיקה שבויים ללא משפט, הפגיזה והפציצה אזרחים: אין לה שום עליונות מוסרית על-פני חזבאללה.


המלחמה משכיחה מאיתנו את הסיבות העמוקות לה. ואת אלה לא רואים כשמביטים רק שלושה שבועות לאחור. שורש המלחמה הזאת הוא בהרס העצום, בחורבן ובשנאה שהותירו אחריהן הפלישות הישראליות ללבנון. "הגדר הטובה" – מסווה להקמת כוח משתפי פעולה בדרום לבנון – הובילה למבצע ליטני ב-1978. ומאז 1978 פלשה ישראל פעם אחר פעם ללבנון: פעם לחסל את פתח, פעם לחסל את ההתנגדות הלבנונית בדרום, פעם להנהיג סדר חדש ולהמליך את הפלאנגות: מוטה גור ב-1978, אריק שרון ב-1982, שמעון פרס ב-1996, ועכשיו אולמרט ופרץ. ותמיד, תמיד, נמצא תירוץ להפציץ ולהכות באזרחים: פעם משום שצריך להכות ב"תשתית", פעם משום שצריך "לגרום לאוכלוסיה ללחוץ על הממשלה". כל המלחמות האלה היו מלחמות על אוכלוסיה אזרחית, והן הביאו שנאה, הן יצרו מאזן אימה ופגיעה הדדית. מאז 1982 ועד 1999 המשיכה ישראל להחזיק בגדה הצפונית הכבושה, בדרום לבנון; היא השליטה שלטון טרור, עצרה אלפים ללא משפט, ביצעה עינויים בכלא אלח’יאם. האם כל אלה נשכחו? וחשוב מכל: היא יצאה משם לא מרצונה, אלא בלחץ תנועת ההתנגדות הלבנונית. מי שחושב שנסראללה הוא תופעה חולפת, בובה בידי אחרים, שוכח, שיוקרתה של חזבאללה בעיני אזרחי לבנון נובעת בעיקרה מחלקו בשחרור דרום לבנון מהכיבוש הישראלי.


הסיבה העמוקה להרג הנמשך היא הפוליטיקה של החד-צדדיות: החלטתו של ברק להסיג כוחות מלבנון במקום לשלם מחיר פוליטי ולהגיע להסדר מדיני עם סוריה ולבנון. כן: לא יהיה שלום עם לבנון כל עוד ישראל כובשת את הגולן. ברק – ושרון אחריו – מובילים פוליטיקה של חד-צדדיות: רוצים – מגרשים, רוצים – מגדרים וכולאים; רוצים – מפציצים, רוצים – נסוגים. זוהי פוליטיקה שמבטיחה רגיעה – תמיד זמנית – בחסות תותחים במקום הסדר שלום אמיתי בין שווים. היא הפוליטיקה של ההתנתקות, וההתכנסות, והנסיגה החד-צדדית, שמשאירה מאחוריה הרס וסבל ושנאה: רעב בעזה, משבר הומניטרי בשטחים הכבושים, שדות מוקשים לילדי דרום לבנון, שבויים בבתי-הכלא. היא ביטוי למנטליות קולוניאלית של אדונים, שמכחישים את קיומם של הילידים: אין עם מי לדבר, ואם היה מישהו – הפצצנו אותו.


החד-צדדיות היא אשליה. היא מכחישה את קיומו של היריב. היא מדמיינת שאפשר לטאטא מאות אלפי אנשים, שאפשר להנדס מחדש את המזרח התיכון. אין לה סיכוי: היא מביאה חורבן והרג. הימים האחרונים מזכירים לנו, בדרך הטראגית ביותר, את מחירה של הכחשת ההדדיות. הקטל ההדדי, הסבל – שאינו שווה – משני עברי הגבול מזכיר לנו, כי משני עברי הגבול חיים בני-אדם כמונו, שחיינו הם פגיעים, רופפים, ותלויים זה בזה.


שותפות הגורל של כולנו, יהודים וערבים, מתבטאת כרגע באיום הדדי. המענה שלנו נוסח בהפגנה נגד המלחמה, שיזמה קואליציית הנשים בשבוע שעבר: יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. באנו לכאן כדי לומר: אנחנו רוצים לחיות כאן ביחד, לא למות ביחד. חיינו אכן קשורים אחד בשני – אבל אחרת: לא בקשרי מוות ונקמה. אנחנו רוצים לחיות במזרח תיכון חופשי: חופשי מאיום גרעיני, חופשי מחלומות גדלות והשתלטות; לא חופשי מהאסלאם – זה השטן התורן שבו מנופפים כדי להצדיק את אימי המלחמה, אלא חופשי מרדיפות, מזרח תיכון שיש בו מקום לכל הדתות, התרבויות והעמים. מזרח תיכון סובלני, רב-תרבותי, חופשי ודמוקרטי.


המלחמה הזאת לא תביא בטחון לגליל. במלחמה הזאת כולנו – לבנונים וישראלים, ערבים ויהודים – בני ערובה בידיהם של אדוני המלחמה האמיתיים. אנחנו, כולנו, פיונים בידי שרי המלחמה. ככל שנמשכת המלחמה הולך ומתבהר, כי המלחמה הזאת משרתת את האינטרס האמריקאי. אנחנו הורגים ונהרגים בשירותה של האימפריה, שפעם תמכה בסדאם חוסיין, שערך טבח בכורדים, נגד איראן – ופעם שולחת נשק לאיראן, דרך ישראל, כדי להכות בסדאם. בידי האימפריה האמריקאית, שתמכה בלוחמי הטליבן באפגניסטן נגד ממשלתה – ויצאה להכות בהם וללחום באפגניסטן בסיבוב הבא. יש תמיד שטן תורן לאימפריה, סוריה, איראן – מי הבא בתור? כך היא משליטה את מרותה במזרח התיכון, מקום מלא סבל, קרוע מפערים חברתיים, מבורך באוצרות טבע ובתרבויות עתיקות וחדשות. אבל העתיד שלנו, אזרחי ישראל, אינו בשירות האימפריה. העתיד שלנו הוא מזרחי, כאן, במזרח תיכון, הוא עתיד יהודי-ערבי. אין לנו עתיד כמוצב קדמי, כחומת-אדם חיה. העתיד שלנו הוא בהתחדשות המזרח התיכון החופשי מהגמוניה אמריקאית, מזרח תיכון השייך לעמיו – לא לאימפריות ולא למשרתי האימפריות. אימפריות באות ונופלות, וכשהן נופלות – הן נופלות עלינו וקוברות אותנו תחתיהן. אנחנו רוצים לחיות מחוץ למטריה של האימפריה האמריקאית, מחוץ למבצר החמוש, שותפים במזרח התיכון.


המפתח לעתיד הזה נמצא בעזה המופצצת, בחאן יונס, במחנות הפליטים. המפתח לשלום בין ישראל לעמי המזרח התיכון נמצא בידי העם הפלסטיני. הפלסטינים, שסבלם נשכח בהמולת הקרבות; הפלסטינים, שאדוני המלחמה – המכבדים רק כוח – מזלזלים בחולשתם, משחקים בגורלם, מגדרים אותם במכלאות ענק בגדרות הפרדה ומחסומים, מבתרים את הגדה המערבית. הפלסטינים – מופצצים וסובלים, במחנות הפליטים, בכפרי הגדה. עצמאותם ורווחתם היא המפתח להשתלבותנו באזור. והמפתח נמצא גם כאן איתנו, בינינו – אחינו ואחיותינו בני המיעוט הלאומי הפלסטיני במדינת ישראל – גם הם המפתח לשלום במזרח התיכון. לכן, גם כאן ועכשיו, אנו דורשים קץ לכיבוש, עצמאות מלאה לפלסטינים בשטחים הכבושים – ושוויון זכויות אזרחי ולאומי מלא לפלסטינים בישראל.


רק הפלסטינים יוכלו להבטיח לישראלים מה ששום אימפריה ושום גנרל לא יוכל להבטיח להם: שלום והכרה במזרח התיכון. גורלם של הישראלים והפלסטינים תלוי זה בזה – ועוצמתה הצבאית של ישראל, והדיכוי הנמשך בשטחים הכבושים, והרעבת הפלסטינים בשמורות והפצצת ילדים לא תכסה על כך. הגנרלים יכולים להבטיח לנו הבטחות על הפצצה גואלת ומלחמה מוצלחת, על זבנג נוסף; הפוליטיקאים יכולים להבטיח לנו ביטחון אשלייתי מאחורי חומות וגדרות תיל, התנתקות והפרדה, פיקוח ושליטה. אבל אנחנו, ערבים ויהודים, צריכים לבנות כאן, בתוך ישראל, את העתיד שלנו. יש לנו עתיד אחד – ועתידנו הוא בחיים המשותפים, כשווים.

תגובות
נושאים: מאמרים

21 תגובות

  1. ענבל בר-און הגיב:

    "במערב אין כל חדש"…

    מאמר מצוין. החד צדדיות הינה אסון. כשלא מדברים, התוקפנות מדברת. יש דיבור הדדי, יש אינטרקציה הדדית בכל מקרה. אינטרקציה קיימת, אין ‘ריק’ של אינטרקציות. רק עלינו לבחור אם האינטרקציה תהא של כוחנות הדדית או של שלום.

    חומר השריפה לטרור מצוי בלבבות, לא ב’תשתיות’. חיסול תשתיות זו הסתכלות אוטיסטית חד מימדית. על כל תשתית שמחסלים אולי פגעו בחיזבללה ב X, אך הגבירו את התמיכה בו ב 5X. הדרך היחידה לבעבר את הטרור הוא לבערו מן הלבבות. כיצד? בכוח נגדי, כוח של שלום והידברות. כמה שהמשפט הבא ישמע קלישאי ולקוח ממעופפי העידן החדש, "רק אהבה מביאה אהבה, ורק מלחמה מביאה מלחמה".

    צריך להידבר. את הגדרות אפשר לפרוץ. החד צדדיות היא אסון ( אגב, הן מנימוקי הימין- שאין תמורה, ואין מנימוקי השמאל, שאין הידברות – — קישור — ). החד צדדיות היא ‘קולוניאליסטית’ באופיה ו’אוטיסטית’ ( כי מביעה אי יכולת לתקשר: — קישור — ).

    ויחד עם זאת- ה’הידברות’ צריכה לבוא משני הצדדים. יש לזכור שגם אצלם ישנה דמוניזציה של היהודי, קריקטורות אנטישמיות ואיסלאם פונדמנטליסטי. שום אידיאליזציה ‘שלהם’ לא תכסה על עובדה זו. אצלנו יש ‘דן חלוציות’ ואצלם – פונדמנטליזם.

    צריך לדבר, ולדבר באמת ( לא "כאילו" כמו באוסלו, שם תוך כדי דיבור גזלנו עוד קרקעות ). אבל יש עוד היבט: אסור להרשות לנצל לרעה את הביקורת על ישראל כמנוף לאנטישמיות: ישנם גורמים בעולם המעוניינים בהשמדת ישראל ומנצלים את מה שישראל עושה, שזה לא מוסרי, כדי לקדם לגיטימציה להשמדתה. כך שבנוסף לדיבורים, צריך גם להסביר את העמדה של ישראל – את הצורך בקיומה.

    הצביעות בעולם חוגגת- אצלנו יש אבדות בנפש- בקרב אזרחים- חפים מפשע. חבל שהגינוי הוא חד צדדי, ישראל "פושעת מלחמה" והם "לוחמי שחרור".

    חשוב שהביקורת על ישראל תהא ללא החטוטרת של תוספת הביקורת או אי המידתיות בביקורת הנובעת מאנטישמיות. אמנסטי הגדיל לעשות בהגינותו ומבקר את הפגיעות באזרחים בישראל. חבל לי שכמה מדוברי השמאל הראדיקלי באירופה ובישראל אינם מגנים פגיעות בחפים מפשע בישראל- הן מפיגועים והן מקטיושות. אמנסטי עושה זאת וכל הכבוד לו.

  2. אור הגיב:

    גדי אלגזי,
    אני שואל ולא כהתרסה: מי היו הלבנונים שנחטפו ע"י ישראל? באילו נסיבות הם נחטפו? האם יש לך מידע עליהם?

  3. כמעט הצלחת הגיב:

    קראתי וכמעט השתכנעתי שאתה רוצה שלום. ואז הגעתי לפסקה האומרת שצריך לתת לפלשתינים עצמאות בשטחים ושוויון לאומי בתוך ישראל או במילים אחרות להקים שתי מדינות פלשתיניות. כאן הבנתי שהדרישה ל"שלום" היא כרגיל דרישה לחיסולה של מדינת ישראל. בהנחה שעמדתך מיצגת גם את רצון הפלשתינים רוב הסיכויים הם שנמשיך לדבר איתם דרך קנה הרובה כי מי שרוצה להרוג אותי אני מקדים והורג אותו. ואתה יכול להמשיך לקרוא לזה פשע מלחמה. כל זמן שאני חי ומי שרוצה להרוג אותי מת אני יכול לסבול כינויי גנאי משוטים.

  4. ניצן אביב הגיב:

    לבובאן:

    תגובתך למאמרו המצוין של גדי אלגזי היא עוד דוגמה מובהקת, מן הסוג השפל, של מקארתיסט ופשיסט, לאומן וגזען, מתועב.

  5. רמי הגיב:

    אני לא מבין מה עינבל מנסה למכור לנו, כשהיא קובלת על ה"צביעות" של העולם, ובאותה עת מתעלמת מהעובדות הפשוטות בשטח: ישראל כבשה את הרמה הסורית ב-67 ומחזיקה בה ככלב הנועץ שיניו בעצם.
    לא יהיה שלום כל עוד ישראל כובשת את רמת הגולן. לא יהיה שלום כל עוד ישראל משעבדת את העם הפלסטיני וגוזלת ממנו את אדמתו לטובת כרישי נדל"ן ופונדמנטליסטים יהודים. לא יהיה כאן שלום כל עוד לא תכיר ישראל בחלקה באחריות להיווצרות בעיית הפליטים ותביע נכונות להשקיע משאבים גדולים בפתרונה. לא יהיה שלום במזרח התיכון כל עוד לא נתנער מהשלטון הארה"בי ונתחיל לנהל מדיניות חוץ עצמאית ללא התנשאות ופוזות של "אתה בחרתנו".

    ה"חטוטרת" (לשון עינבל) אינה יושבת על גבה של הביקורת נגד ישראל, אלא על גבה של המדיניות של "אני ואפסי עוד", המאפיינת את ההתנהלות הישראלית כלפי עמי המזרח התיכון זה עשרות בשנים.

  6. בובאן הגיב:

    במדינות מתוקנות מאמרים כאלה יחשבו כסיוע לאויב בזמן מלחמה. מזלך שאתה במדינה נאורה וכולי תקווה שלא תנצל את הפריבילגיה על מנת להשחיר עוד ועוד את המדינה בה אתה חי ויונק מיום היוולדך.
    בגדול, אני בז לך ולדומיך.

  7. אנונימית הגיב:

    תודה גדי. מאמר חשוב.

  8. לאוהד בר הגיב:

    רק מי שגזענותו התרבותית עוורה אותו ומחקה לו את הזיכרון יכול להתייחס ל"אירופה בימי הביניים" כאל תקופה מבעבעת בדם. מה? שכחת שרק לפני 60-70 שנה באירופה רצחו ונרצחו בני אדם כפי שבמזרח התיכון לא קרה מעולם? האמריקאים "הנערצים" וה"הומאניים" רצחו שני מליון וייטנאמים לפני פחות מ- 40 שנה. ואתם מעיזים לדבר על המזרח התיכון? תתביישו לכם! אתם עוורים ולא מבינים בכלל את הנכונות של רוב הערבים להשלים איתכם, בתנאי שתתפשרו כבר עם הפלסטינים. הסבלנות הערבית שלנו באמת גדולה.

  9. אוהד בר הגיב:

    ל ל.א

    פגעת בול הדמוקרטיה לא מתאימה לאזור כמו גם השלום האזור מבעבע בדם כמו ארופה בימי הבניים.בניגוד לישראל שבשלה לשלום האזור רואה בכל ויתור חולשה לקראת השמדה.כמו שאמרת זה תהליך ארוך ומורכב עד שהם יגיעו לתפיסה הומניות כמו של ישראל חבל שאנשים עם מוסר פגום מפיחים רוח באותם זרעים של טרור אפילו שאני רוצה להאמין שכוונתם טובה.

  10. יוסי ברנע הגיב:

    בעיתיות בתפיסה

    המאמר חופן מספר סוגיות ולא אוכל להתייחס לכולן. הפתרון הלאומי של שוויון זכויות אזרחי וכמיעוט לאומי אינו פיתרון ראוי כי הוא מבוסס על זהות השונה ולא הכללת האזרחים.
    בעוד המימסד מהדיר את ערבי ישראל-הפלסטינים,מציע אלגזי לחזק את המפריד דבר שיגביר את דחיית הרוב את המיעוט הרוצה בשוני מהרוב. יש לחתור לישראליזציה של ישראל כמדינת לאום דמוקרטית ליברלית,כפי שראוי שישראל תהיה בהתאם למודל הלאום המערבי.
    אולם פרופ’ להיסטוריה אלגזי, הינו איש שמאל השבוי כשמאל כולו כרובו, בין הציוני ובין הראדיקלי, בתפיסות עולם אנומליות ביחס למדינת הלאום הדמוקרטית. גם הארגון שהוא עומד בראשו
    נסב על שיתוף של יהודים וערבים ולא למשל על אזרחים ישראלים, אחת דתם או מוצאם האתני.
    הבאמת הוא סבור כי בתנאים של אוטונומיה תרבותית תגבר הלכידות של החברה ותחוזק התרבות הדמוקרטית?

  11. לשאלתו של אור: חטופים הגיב:

    הנה קטע ממאמרו של זאב מעוז, "מה עלה בדעתנו", הארץ 24.7:

    "ב-28 ביולי 1989 חטפנו את שייח עובייד, וב-21 במאי 1994 חטפנו את מוסטפה דיראני, ששבה את רון ארד. ישראל החזיקה את שני האנשים האלה ועוד כ-20 שבויים לבנונים, ללא משפט, כ"קלפי מיקוח". מה שמותר לנו לעשות אסור כמובן לחיזבאללה."

    קישור:
    — קישור —

    כדאי אולי להזכיר שמשך שנים הוחזקו חטופים ועצורים לבנונים ללא משפט, לא רק בכלא אלח’יאם אלא במתקן מאסר מיוחד בישראל שקיומו נחשף על-ידי אביב לביא בשנת 2000 ("הפינה האפלה ביותר בישראל", הארץ, 1.12.2003.
    קישור:
    — קישור —

  12. ל.א. הגיב:

    כדי שבאמת נוכל להשתלב במזרח התיכון עלינו להבין שהמנטרה האמריקאית החלולה של דמוקרטיזציה היא לא יותר מכסות אידיאולוגית לאינטרסים שונים. אל לנו לדרוש או לצפות לצמיחה מהירה של דמוקרטיות. זה תהליך ארוך ומורכב ואולי גם אינו מתאים לכל מבנה חברתי. רב-תרבותיות גם במובן של קבלת תרבות לא דמוקרטית.

  13. הערבים מוכנים להשלים איתכם הגיב:

    באמת כמה אנחנו יכולים להיות עיוורים הרי במצע של החמאס יש הגדרה לשתי מדינות לשתי עמים, אחמדינג’אד לא אמר אפילו פעם אחת שישראל היא קוץ בגרון של האומה המוסלמית…פשוט משעשע כה אפשר להגיד על אנשים שהם עיוורים בלי לראות את כל התמונה…אולי כמו שהגזענות התרבותית שלנו עיוורה אותנו ,ככה האיסלאם עיוור את עיני הערבים שיושבים במזרח התיכון…

  14. דן תמיר הגיב:

    אין לי אלא להסכים עם מרבית דבריו של יוסי ברנע.
    מי שמחזק "זהויות" נפרדות בחברה כמו שלנו משחק – אפילו אם הוא עושה זאת מתוך כונה טובה – לידי הגרועות שבחלאות הגזעניות: הפרדה בין "יהודים" ל"ערבים" היא הבסיס לאפליה, לניכור, לשנאה, להדרה ולאלימות הרצחנית. טוב נעשה אם נזנח את התבנית המסוכנת של "יהודים" ו"ערבים" לטובת בנית חברה אזרחית ישראלית אחת המשותפת לכל בני הארץ הזו, ללא קשר לשיוכם העדתי הכפוי על ידי הממסד הנוכחי.

  15. עודד פילבסקי הגיב:

    מאה אחוז איתך.

  16. אחמד פילגר / חבל… הגיב:

    המאמר של החבר גדי אלגזי מצויין והוא פורסם בזמן. חבל שהחבר אלגזי לא מעורב יותר בפעילות הפוליטית המעשית במסגרת מק"י או חד"ש. אני מצדד מאוד בפעילותו בתעאיוש אבל ברור לכל שזה לא מספיק. יש לי כבוד גדול לפעולת המחאה, אבל יש רגעים בהם יש לנקוט עמדות פוליטיות עקרוניות ולפעול במסגרת הפוליטית השמאלית היהודית-ערבית היחידה בישראל!

  17. גדי אלגזי הגיב:

    יסבירו לי בבקשה, כיצד הדרישה הדמוקרטית הבסיסית לשוויון זכויות אזרחי ולאומי – דהיינו, הן שוויון זכויות אינדיבידואליות, והן הכרה בזכויות קולקטיביות – אמורה לחזק את ההפרדה בין יהודים וערבים. לתומי חשבתי, שששויון זכויות הוא הבסיס למגע ומשא חופשי בין בני אדם, להתערבבות ללא כפיה, ללא אדנות ועליונות. זו לא "פוליטיקה של זהויות" אלא דרישה פשוטה.

    אבל הנקודה החשובה בעיני היא הצורך להכיר בזכויות קולקטיביות. מדינת ישראל אכן עסקה שנים רבות בטישטוש קיומם של אזרחיה הערבים כמיעוט בעל זכויות קולקטיביות; עד היום היא מתקשה להאמין בפלסטיניות שלהם. היא פירקה אותם בסטטיסטיקה הרשמית לעדותיהם הדתיות – בהתאם למסורת בריטית קולוניאלית, וכשהיא מסתמכת על שיטת העדות העותמנית. לעומת זאת, כל מי שעיניו בראשו יודע, שלאזרחי ישראל הערבים יש זהות ושפה והיסטוריה (ותרומה ייחודית לדמוקרטיזציה, החלקית, של ישראל). היו במסורת הציונית אפילו ליברלים, שהשכילו להכיר בזכויות אינדיבידואליות – אבל סירבו להכיר בעקשנות בזכויות קולקטיביות, בכך שמדובר אכן בקולקטיב בעל תודעה לאומית. זוהי אשליה המאפשרת אפליה המכחישה את עצמה.

    התעלמות מזהות לאומית לטובת "חברה אזרחית ישראלית אחת" חסרת צבע לכאורה, שאינה בנמצא כרגע, פירושה – בתנאי העליונות הנוכחיים של האנשים המסומנים בתעודת הזהות כיהודים ונהנים מכוח התיוג מפריבילגיות חשובות – מחיקת זהויות, דיכוי תרבותי, וכמובן דיכוי חברתי, במובן זה שמימושן של רבות מזכויותיהם של יחידים וקבוצות תלוי בהבטחת האפשרות הקולקטיבית להתפתחות.

    אין מחזקים את השותפות בין אזרחי הארץ הזאת על ידי התעלמות מתרבותם, מזהותם, מההיסטוריה שלהם, מן הצלקות שלהם, מזכרונותיהם. הדבר נכון ביחס למזרחים, ממש כשהם שהוא נכון ביחס לפלסטינים – או ביחס ליוצאי רוסיה, אסיה המרכזית או אפריקה. הדרך להתגבר על הפרדה גזענית אינה בהתעלמות מזהותם של אנשים אלא במאבק משותף, למען אינטרסים משותפים, שבו במקום מושגי זהות מונוליטיים, סגורים וקבועים, אפשר להתנסות בשותפות ממשית, במורכבות וברב-מימדיות של זהויות, בהשתנות שלהן.

  18. יוסי ברנע הגיב:

    תשובה לפרופ’ אלגזי.
    המודל הראוי לישראל אם חפצה היא להיות מדינה דמוקרטית ליברלית הוא מודל של לאומיות במדינת לאום טריטוריאלית.
    כל האזרחים יהוו את הלאום של המדינה,והמדינה תהיה מסגרת של הלאום ושל האזרחים.
    הזהות המשותפת של האזרחים, הגם שהיא לא מוכרת משפטית כיום, היא זהות ישראלית. זהות זו יכולה לחפון זהויות משנה כולל גם זהות פלסטינית- ישראלית.
    אולם ישראל אינה בנוייה לא כמדינת לאום ולא כמדינה דמוקרטית של כל אזרחיה.
    בישראל כמו בכל מדינה ורפובליקה תהיה קיימת זהות דומיננטית. זו תהיה הזהות הישראלית- עברית.
    קיומה של זהות זו לא אמור לדכא קיומן של זהויות אחרות,וככל שהיא תהיה חזקה יותר היא תהיה ליברלית ופתוחה יותר לזהויות השונה של המיעוט.
    מסוכן לדבר על "היסטוריה,צלקות, זכרונות "וכיוב ללא הצגת מודל עתידי שיכול להיות משותף לכולנו. אחרת עמותת "זוכרות" תהיה הפתרון של חוסר הפתרון והנצחת כשלי העבר והנצחת חוסר המוצא.
    בניית זהות לאומית יש בה משום גישה שונה הן לעבר והן לעתיד,וכך יש לראות גם את העבר היהודי כמו גם הציוני מבחינת הגישה הביקורתית כלפיו.(על כך כתב למשל ד"ר שורק).
    יש להיזהר מרב תרבויות,כשאין בסיס רפוליקני או ליברלי לתרבות הפוליטית.ישראל לוקה מאוד בכך,והמעבר מהמצב הקיים למודל שאתה מציע הוא מתכון כמעט בטוח ליצירת קוסובו בגליל,בהתלקחות הבאה.

  19. אודי אדיב הגיב:

    גדי, אני כמובן מסכים עם רוב דבריך ובעיקר עם הרוח האופטימית הצופה לעתיד משותף למרות (או דווקא בגלל) הסכסוך והמלחמה הנוכחים. זהו, ללא ספק, זמן של מעשים משותפים ולא של חילוקי דעות על קוצו של יוד אולם גם באווירה המשותפת הזו נראה לי שמן הראוי לדון וללבן את הדברים העקרוניים.
    אתה כותב שהסיבה האמיתית להרג היא הפוליטיקה של החד צדדיות ביחס לפלסטינים וללבנונים מזה עשרים ושלושים שנה. ברור אבל שהמלחמה הנוכחית היא רק פועל יוצא והמשכן הבלתי נמנע של כל יתר המלחמות מאז מלחמת 48. הסיבה האמיתית לכל המלחמות הללו היא אותה אידאולוגיה לאומית הגמונית העומדת ביסוד קיומה של המדינה. העניין הוא ,אפוא, הביקורת הרדיקלית של האידאולוגיה היהודית ההגמונית שהמדיניות החד צדדית הנוכחית היא הפועל היוצא שלה. בדברי הביקורת שלך אתה, ראשית שולל את התפיסה היהודית ההגמונית וקורא להקמתה של החברה השוויונית המשותפת.אח"כ, אבל, כפי שטוען יוסי ברנע, אתה שב וקורא להכיר בזהותם הקולקטיבית הנבדלת של הערבים והשאלה היא במה שונה ההכרה "השוויונית" שלך מההכרה ההגמונית הקיימת? אתה טוען עוד שההכרה בזהות הקולקטיבית הנפרדת של "הערבים"איננה נעשית כתכלית לשמה, כבטוי של יתרונם ושוויונם, אלא כאמצעי בלבד, כסוג של אפליה מתקנת הנחוצה כדי להעלותם לדרגתם של "היהודים" וזוהי שוב בלשון המעטה טענה בעייתית. נראה שבמובן המרקסיסטי המעמדי רוב היהודים והערבים כבר ניצבים פחות או יותר על אותו מישור כלכלי-חברתי וההבדל בא לידי ביטוי בעיקר במעמדם הפוליטי במדינה ותודעתם הלאומית השונה.הפתרון לפיך הוא בד בבד המאבק כנגד האידאולוגיה היהודית ההגמונית המפלה ומדירה את הפלסטינים ולמען גיבושה של תפיסה לאומית רפובליקנית ישראלית-פלסטינית משותפת בה ורק בה הערבים והיהודים, הרוסים והמזרחיים יוכלו לקיים את זהויותיהם התרבותיות השונות.

  20. להאליל הכהן הגיב:

    אז אני מבין שקראת את פרופ’ עוז אלמוג…?

  21. האליל הכהן הגיב:

    יהיה שלום כולל אם ניתן את כול מדינת ישראל. אסור לתת את רמת הגולן היא היתה תמיד שלנו עוד ליפני שסוריה קיבלה אותו בהסכם סייקס פיקו הבריטים נתנו לצרפתים את רמת הגולן שהם היו אז בעלי הבית בסוריה ולבנון לא אנחנו היהודים נתנו לסוריה את רמת הגולן והיום שאנחנו מחזירים לעצמינו את מה שגנבו מאיתנו מעצמות העל אנחנו ניחשבים כובשים הגולן היתה שלנו עוד ליפני שהאיסלם היה קיים עוד מידי התנ"ך אז ליפני כול תענה לחשוב טוב ודיי להיות הולכי שולל אתם השמאל משיחיים וביגללכם בית שלישי יפול . אם תישכל הגולן תישכך ימיני.ישראל לא מדינה זולה ופרוצה שכול מראית עין של שלום זמני תירד על ברכיה

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים