שלושה ימים לאחר שנחטפו שני החיילים הישראלים בגבול הצפון, נזדמן לי לבקר בפנימייה בחיפה בה שוהים בני נוער המתאוששים מאשפוז פסיכיאטרי. הייתי עם קבוצת נערים שצפו בטלוויזיה, בשעה שהתוכנית הופסקה באופן פתאומי, ובמבזק חדשותי מיוחד דווח על נפילות של טילים בערים שונות ברחבי הגליל. אחת מן הערים הללו היתה כרמיאל, בה מתגוררים הורי, אחיותיי, סבי וסבתי. במקביל, הוקרנו תמונות של כפרים, מבנים, כבישים וגשרים שהופצצו מוקדם יותר באותו יום על-ידי חיל האוויר הישראלי בכל רחבי לבנון, כולל שדה התעופה של ביירות שנהרס כליל.

הנערים עימם שהיתי היו מרותקים למסך הטלוויזיה, להפתעתם של מדריכיהם, שמוקדם יותר העידו בפני כי הנערים הללו, השקועים במידה רבה כל-כך במצוקותיהם האישיות, לא גילו מעולם התעניינות במתרחש סביבם מבחינה פוליטית וחברתית. לכולם היה ברור שזוהי ראשיתה של תקופה יוצאת-דופן מכל מה שהכרנו עד כה. לאחר שווידאתי בשיחת טלפון בהולה עם משפחתי שכולם בריאים ושלמים, חזרתי אל הנערים, שגם לחלק גדול מהם משפחות המתגוררות בערים שנפגעו. אחד מן הנערים, שמשפחתו גרה בכרמיאל, שאל אותי "למה הם עושים את זה?", והתכוון גם לצבא הישראלי המפציץ את יישובי לבנון, וגם לחיזבאללה היורה טילים אל עבר יישובי הצפון. "הלוואי", הוא אמר, "שהייתי יכול ללכת לגבול, ולהגיד לכולם להפסיק עם השטויות האלה". מאוחר יותר באותו ערב, בפעם הראשונה, פגע טיל שירה החיזבאללה בחיפה, העיר בה אני חי בשלוש השנים האחרונות.

נזכרתי בדבריו של אותו נער כאשר לא הצלחתי להירדם בלילה של שישי האחרון. השחר החל לעלות, ויחד עימו עמד להיפתח היום ה-25 של מה שהולך ומקבל את הכינוי "מלחמת לבנון השנייה" – למרות שספק אם ניתן לכנות במונח "מלחמה", המתייחס לרוב למאבק מזוין בין שני צבאות (או יותר) של שתי מדינות, מצב שהוא למעשה מתקפה של מכונה צבאית אדירה ומשוכללת כנגד עם מפולג וחלש, שהגוף היחיד המגן עליו הוא ארגון גרילה בעל אמצעים מוגבלים למדי.

הדי הירי הארטילרי וההפצצות האוויריות של הצבא הישראלי עברו בקלות את 50 הק"מ המפרידים בין גבול הצפון לבין בייתי הממוקם במעלה ההר עליו בנויה העיר חיפה, בשכונת הדר בה נחתו כבר מספר טילים שגרמו לנפגעים בנפש ולנזק. המחשבות על הגברים, הנשים והילדים הלבנונים, הנקברים תחת הריסות הבתים בדרום לבנון, החלו להפוך לחלומות מסוייטים, מהם התעוררתי בבת אחת לקול אזעקה ולמספר קולות נפץ רמים. הבוקר ה-25 של המלחמה הארורה הזו (שעדיין לא מצאתי לה כינוי טוב יותר) החל, ואני עדיין הייתי במיטתי חסר אונים, מוקף בקולות הנפץ וההרס, ומנסה לחלום על עולם אחר, בו אנשים יכולים למלא את משאלתו של אותו נער, בו אנשים יכולים לפעול להפסקת הטירוף ולהפוך מקורבנות של המציאות למייצרי מציאות חדשה, טובה יותר.

לאורך כל ימי המלחמה הזו רציתי לכתוב דבר מה. בתוך הלהבה האלימה והכוחנית המאיימת להחריב את המדינה הלבנונית, ומאכלת גם את שרידי השפיות שנותרו בחברה הישראלית – קיוויתי להרים קול זעקה כנגד המלחמה חסרת התוחלת הזו. אולם מה עוד ניתן לומר או לכתוב מול תמונות הזוועה המגיעות יום יום מלבנון, כשברקע ממשיך המלל הבלתי פוסק של פרשני הטלוויזיה ושל בלוגי המלחמה המתעדכנים מדי רגע בפורטלים הישראליים למיניהם, ומול כרזות הכחול-לבן הענקיות התובעות "חוזק" ו"ניצחון", אך רק מעמיקות את תחושות הניכור וחוסר האונים?

תשובה להתלבטויותיי מצאתי בערבו של אותו יום, בו השתתפתי בהפגנה של אלפי פעילי שלום, יהודים וערבים. בהפגנה תבענו להפסיק באופן מיידי את התוקפנות הישראלית, וקראנו לפתור את הסכסוך באמצעות הידברות בינינו לבין שכנינו, הלבנונים כמו גם הפלסטינים, תוך שאיפה להשתלבותה של ישראל במזרח תיכון חדש – לא זה של פרס ובוש – אלא מזרח-תיכון המבוסס על שוויון חברתי ולאומי, כבוד הדדי ועצמאות מאינטרסים זרים. גם הקללות הגזעניות, זריקות הביצים, ההסתה התקשורתית והאלימות המשטרתית, שהגיעו לשיאן דווקא ביום בו צוינה שנה לטבח הטרוריסטי בשפרעם, כמו כדי לסמן ליורשו של נתן זאדה את המטרה הבאה – לא הצליחו לפגוע בנחישותם של אלפי בני-אדם לעזוב את הממ"דים ואת מסכי הטלוויזיה ולפעול יחד למען מטרה משותפת. הקשר האנושי הזה, היכולת להתארגן יחד ולעשות מעשה, הוא התשובה למערכת המבקשת לפורר ולדכא כל יכולת להתנגד לה, בין אם באמצעות פצצות וטילים, זריקת ביצים או ים של טוקבקים וירטואלים. גם אם לאורך כל ההפגנה לא פסקו ההפגזות הזוועתיות על לבנון וירי הטילים אל צפונה של ישראל – הרי שהנכונות של בני-אדם להתנגד למערכת הלחצים המופעלת עליהם, לפעול יחד ולחזק זה את זה, מהווה את הבסיס ההכרחי לתהליך שיוביל ליצירתה של מציאות חדשה, שתיטיב עם חייהם של כל תושבי האזור.

Share on Facebook