קונדוליסה רייס אמרה בישיבת מועצת הביטחון אתמול, בישיבה בה התקבלה הצעה 1707 על הפסקת המלחמה, שהפסקת האש במצבים כאלה לוקחת עוד זמן מסוים… במלים אלה היא למעשה "אישרה" לישראל ניסיון לחטוף ברגע האחרון ממש את הניצחון. ניסיון נואש זה, כלומר העצמת ההתקפה הישראלית, תוך התגרות במועצת הביטחון, נדון לכישלון מראש. רבים כבר שילמו עבורה כך בדמם – ישראלים ולבנונים. ניסיון זה הוא בין היתר גם סימן לתסכול, לכעס ולהרגשת חוסר האונים על כך שכל מלחמת לבנון 2 היתה בסך הכול פאשלה אחת גדולה. אומרים לנו בגלוי שזו מכה אחרונה למען התדמית. צריך להציג לפני העולם, אבל גם לפני האזרח הישראלי, תמונה של ניצחון, של הישג ברור, למחוק את התחושה שקנתה לה שביתה בציבור הרחב, שצה"ל נחל כישלון צורב במלחמתו בגרילה של החיזבאללה.

אחד השדרנים האמיצים שלנו תרם כבר לפני שבוע, בעקבות המפלות של צה"ל, את הרעיון להציג על מסכי הטלוויזיה שבוים לבנונים בתחתונים עם פלנלית על העיניים, כך הוא חושב אפשר לרומם את רוח העם, ולשכנעו שהנה ניצחנו. הרעיון של החלפת המציאות בתדמית הוא רעיון עוועים מתחילתו. מעניין כיצד ההנהגה הישראלית המרובעת נתפסת לפוסט מודרניזם בצורתו הטיפשית ביותר. היה זה הרי ליוטרד הפוסט מודרניסט הידוע שבזמן מלחמת המפרץ הראשונה אמר שאיננו יודע אם בכלל מתנהלת מלחמה בעיראק עד שזה לא יופיע על האקרן. יורשה לי להביע כאן את השקפתי המיושנת שעם כל החשיבות לתדמיות ולאימג’ים, המציאות היא עדין חשובה מעט יותר. "תמונה אחת שווה יותר מאלף מלים" זו אמירה נכונה אך רק כאשר התמונה מראה מציאות.

והמציאות של מלחמה עלובה זו היא הרי ידועה כבר בקווים עיקריים. בעקבות תקרית גבול, הפעילה ישראל תוכנית שתכוננה כבר זמן די רב לפני התחלת המלחמה ביחד עם האמריקאים, להנחית מכה ניצחת על החיזבאללה ובעקיפין על סוריה ואירן וגם על תנועת ההתנגדות הפלסטינית, ממנה לא יתאוששו שנים רבות. לא חסרות עדויות לכך שהיה מדובר במלחמת ברירה ישראלית. אחת העדויות היא של סוס מלחמה ותיק – אביגדור בן גל ("יאנוש") שהתבטא בערוץ 10: "אנחנו בחרנו במלחמה זו, אפשר היה גם להבליג". לא אכנס כאן לתיאור הכישלון הפוליטי והצבאי של כל המלחמה הזו, הרי היא נסקרה דיה בשבועות האחרונים – ארי שביט למשל סקר זאת ודרש את התפטרותו המיידית של אולמרט. משה ארנס פירסם ב"הארץ" "קינה לתבוסה". נתעכב כאן רק במעט בקשר לחיזבאללה.

חיזבאללה ופונדמנטליזם דתי

ההפתעה הגדולה במלחמה היתה חוסר היכולת לשבור את התנגדות החיזבאללה כפי שהובטח בתחילת המלחמה. אל מול הזלזול המופגן כלפיו ע"י הצבא (כנופייה של טרוריסטים) התגלתה יכולת ההישרדות, נחישות ועוז לוחמיו. שיטות הלחימה, הארגון וחימושו, אלה היכו את הצבא והציבור בתדהמה. היה ניסיון להסביר את נחישותו בפונדמנטליזם דתי.

האירוניה של ההיסטוריה היא שהרגש הלאומי, שמקורו מודרני וחילוני דווקא, מסתתר בימינו לא פעם דווקא תחת מסיכה דתית. החיזבאללה, החמאס וגם המתנחלים הישראלים הם אכן דתיים קיצוניים או פונדמנטליסטים. אך הכוח המניע אותם הוא הרגש והתחושה הלאומיים. הדת תורמת לכך את המוחלטות, את האמונה המוחלטת, האלוהית והיא מייצרת תמהיל דתי-לאומי פנאטי אשר טבול בתחושה לאומנית מודרנית לחלוטין. פונדמנטליזם דתי "נקי" מתרכז בדרך כלל בהסתגרות בתוך עצמו, ואילו הזן הלאומי הוא מוחצן וכל כולו מכוון לפעילות פוליטית. מספיק להאזין לדברי אפי איתם על מנת להבחין – בקלות – שהמריץ אותו הוא שוביניזם ישראלי קיצוני. אחרי 67′ הפך המפד"ל לחרד"ל. אם יוחזרו לבסוף השטחים לבעליהם החוקיים יתכן מאוד שהאפי איתמים יחזרו להיות דתיים לאומיים סתם.

גם בחיזבאללה ובחמאס פועם יסוד האלמנט הלאומי – הלאומיות הערבית בלבושה הלבנוני או הפלסטיני. מקור הכוח שלהם טבוע ברגשות ההשפלה והתנשאות של כובשים זרים. כאן מקור כוחה של החיזבאללה, ולא כפי שכלי התקשורת רוצים שנאמין, באיזה רגש דתי אבסטרקטי שלא ניתן לשליטה. כן – יש בו הרבה שנאה, אבל לשנאה זו יש מוקד – הלא הוא הכיבוש הישראלי. באופן פרדוקסלי טמונה בכך גם תקווה גדולה – אם יגמר הכיבוש יעלם הפונדמנטליזם הזה יחד איתו. זאת בדיוק רוצה התעמולה הרשמית להסתיר מן הקהל הישראלי. בינתיים נמצא כאן מקור הכוח של לוחמי החיזבאללה, ולא אידיאולוגיה או תלות בסוריה ואיראן.

חשיבות ההרתעה עבור מי?

הממסד הישראלי מתאמץ בכל כוחו להחזיר את אמון הציבור בכוחו של צה"ל שניזוק קשה משך מלחמה זו. "איך אפשר לעשות זאת ב-3 ימים, דבר שלא הצליחו לעשות ב-32 יום לפני זה" (התבטאויות של קציני צבא אנונימיים). הציבור הישראלי יחזור אולי להאמין שוב לתעמולה הרשמית שכוח ההרתעה הוחזר ע"י ניצחון בסוף המערכה. אך יש גורם אחר – ביקורתי הרבה יותר – ולבטח אף חשוב הרבה יותר, הבודק מחדש את כוח ההרתעה הישראלי וגם את המבצע הנואש האחרון לחטוף את הניצחון. מדובר בארה"ב ידידתנו הגדולה.

ב"הארץ" התפרסם בימים אלה מאמרם של דייוויד ב’ ריווקין ולי א’קייסי תחת הכותרת "לנצח – גם למען הדוד סם". המחברים הם אנשים שמילאו תפקיד חשוב בעיצוב המדיניות של ממשלי רונלד רייגן וג’ורג’ בוש האב, והנה הם כותבים על המלחמה הנוכחית: " … על ישראל לחשוש יותר מכך, שמעצבי מדיניות אמריקאים, שינתחו את כישלון צה"ל להביס את החיזבאללה לאחר 30 יום, יאבדו את אמונם ביכולתה ‘לבצע את המלאכה’ בנושאים בעלי אינטרס אסטרטגי משותף, אם צה"ל יאבד את ההילה שלו כצבא בלתי מנוצח, ערכה של ישראל כבעלת ברית יורד ירידה תלולה". ועוד הם מוסיפים: "אל למנהיגים הישראליים להתייחס לתמיכה האמריקאית כמובנת מאליה. יש כמובן רצון טוב ואהבה אמיתית לישראל בקרב האמריקאים, אבל רגשות והרגל בלבד אינם בסיס מספק לברית אמריקאית-מתמשכת. האמת הקשה היא, שישראל חייבת להיראות מנצחת וגם לנצח כדי להישאר שותפה אסטרטגית בעלת ערך לארה"ב". ולמען הסר ספק מליבנו, אין הכותבים אויבי ישראל או "אנטישמיים" ח"וח – להיפך – הם ממש אוהדי ישראל והם מסכמים את מאמרם ב: "ישראל מוכרחה לנצח".

דבריהם של שני האדונים האלה ידועים היטב לשמאל בישראל שלא לקה אף פעם באשליות כלפי "ידידותה של ארה"ב". הדוגמאות של משרתי אינטרסים אמריקאים שארה"ב הפקירה לגורלם אחרי המפלות בוייטנאם ובסין ידועים. אין להניח שמנהיגי ישראל אינם מודעים למצב זה.

לכן לא קשה לדמיין כיצד למקרא דברים אלה מכסה זיעה קרה את גבם. הניסיון של הרגע אחרון לחטוף את הניצחון, ובפרט אחרי העידוד של גב’ רייס נראה להם, עם כל הקורבנות הכרוכים בכך, כמוצא קל לעומת התהום הפעורה ביחסיה האסטרטגיים עם ארה"ב.

Share on Facebook