סוף סוף הרשנו לעצמנו להיכנע לתשוקה עתיקת היומין לשלום. אנחת הרווחה הכללית שבקעה מפיהם של מרבית הישראלים כשנכנסה הפסקת האש לתוקפה היתה משהו חדש. היתה פה תחושה שעוד יום של מלחמה הוא הקזת דם מיותרת, חסרת תוחלת ובעיקר נמנעת. זה עומד, כמובן, בניגוד מוחלט ל"מוראל הגבוה" שהופגן בתחילת המלחמה, ובאמונה שאנחנו "נרסק" אותם, "נמחק" אותם, וכו’. היציאה מלבנון היא כמעט בריחה מבוהלת מגיא הריגה מ"ארץ מקוללת". כאילו אומרים הישראלים: לא אכפת לנו שיהיו בדרום לבנון מיליון אנשי חיזבאללה, אנחנו לא רוצים להיות שם. עד כדי כך שקצין שסירב למלא פקודה שוחרר ממעצר אפילו ללא משפט. צבא אחר, בזמן אחר, היה מוציא אותו להורג רק בגלל הסירוב למלא פקודה. והיום הוריהם של חייליו אומרים לו תודה בכלי התקשורת.
יתכן וזוהי תחילתה של הדרך לשלום. לא רק האי-ניצחון, אלא ההבנה שיש פה הרג סתמי, התכתשות הדדית חסרת תכלית לחלוטין, מעין מלחמת שוחות של מלחמת העולם הראשונה שמעכלת את מיטב הבנים. את הקזת הדם ההדדית, את סבל המשפחות השכולות והפצועות, את הפסדי הרכוש העצומים אפשר למנוע.
עדיין לא הבינו ולא הפנימו הישראלים כי לבנון איננה "ארץ מקוללת". ההיפך הוא הנכון. לבנון היא ארץ יפיפייה. מה שמקולל הוא הרצון לשלוט באחרים, מה שמקולל הן הדעות הקדומות היוצרות את השקפות העולם שמתבטאות בסופו של דבר בביטויים "לרסק אותם", "למחוק אותם", "להחזיר אותם עשרים שנה לאחור". מבחינה זאת ספגו הדעות הקדומות מכה. לא רק שאיננו יכולים לנצח את הערבים, לא רק שהם לא פחות טובים מאיתנו, אלא שזו לא היתה מלחמה על "סלע קיומנו".
זוהי רק תחילת הדרך לשלום. המשכה יבוא רק כשנבין שמולנו עומדים בני אדם כמונו. עדיין איננו מבינים זאת, עדיין אנחנו חיים בהכחשה ובאטימות כלפי הערבים. בארוחת צהריים אמר מישהו לכל יושבי השולחן: אולי היינו צריכים בסה"כ לעשות חילופי שבויים? כמובן שמישהו נתן את המענה הכי נכון שיש כרגע לישראלים: "אבל זה יזמין עוד חטיפת שבויים ועוד סחיטות מהסוג הזה". טיעון זה נכון כל עוד אתה חי באטימות והכחשה כלפי הסבל של הצד השני. אין ישראלי שלא יוכל לטעון "לא ידעתי" שישנם אלפי פלסטינים עצורים כבר שנים במעצרים מינהליים, ללא משפט. כל ישראלי יודע שהשב"כ שחקר אותם חקירות מתישות ולא נעימות, היה מזמן מעמיד אותם לדין לו מצא בהם שמץ של רבב מבחינת החוק. דרייפוס היה מתקומם נגד מערכת המשפט הישראלי. ולא רק אלה העצורים כבר שנים ללא משפט. מה עם אלה "שזכו למשפט"? הישראלים, הרואים עצמם נאורים, בעלי מערכת צדק מפותחת כמו בעולם המערבי, מפחדים שאלוף ישראלי (דורון אלמוג) יצטרך לעמוד בפני בית משפט אנגלי. כבר מזמן ידועה וברורה האפלייה במשפט הישראלי לרעת מי שאינו יהודי אשכנזי. אותן האשמות כלפי אשכנזי, כלפי מזרחי וכלפי ערבי הביאו לפסקי דין שונים לחלוטין.
זה קיים בכל העולם המערבי. אבל אצלנו זה שונה. לנו יש המוני תירוצים והסברים, ואנחנו "מתלבטים" כל הזמן במוסריותנו. זה מתחיל באמירה המתחסדת "לנו אין מדיניות של הרג אזרחים". מה לעשות אבל אנחנו הרגנו יותר אזרחים "ללא כוונה" מאשר הצד השני הרג "בכוונה". זה קיים באמירה "הפצצות כירורגיות". סוף סוף חילחלה לציבור הישראלי אטימותו של האיש שאמר "אני מרגיש רעידה קלה במטוס" כשנזרקת פצצה של חצי טונה כדי להרוג את אחמד עייש (והורג עוד 12 בני אדם ופוצע עשרות אחרים חפים מפשע). כי אותו האיש שאמר זאת, לא היסס בזמן מלחמה לעסוק בעניני ניירות הערך שלו. הערבים הם טרוריסטים, פונדמנטאליסטים, יש להם "דם על הידיים" ושנאה בעניים, כמובן שהם, עד האחרון שבהם, רוצים להשמיד אותנו. מצד שני להם אין אמהות שמבכות וזוכרות עד יומן האחרון את בניהן האהובים המתים. להם אין נשים שמתגעגעות לגבר שלהן ואין להם ילדים המחכים בכיליון עיניים לחיבוק והתרפקות בזרועותיו החזקות של אבא.
עכשיו, שסוף סוף מתחילים הישראלים (ואני מתכוון בעיקר ליהודים שבהם) להבין שלא יוכלו לנצח את הערבים, אולי יתחילו לפחות להיות מעשיים כלפי הערבים, לא רגשנים חלילה, אלא סתם יגיעו להסכמים של תן וקח, חיה ותן לחיות, עזוב אותי ואני אעזוב אותך. זו לפחות תהיה ההתחלה…
אמן סלה. הערה ושאלה:
היהודים בקרב הישראלים (נשארו עוד כמה כאלה) הבינו כבר מזמן – ולמעשה ידעו תמיד – שלא יוכלו "לנצח" אף אחד.
ומי זה אחמד עייש?
אחמד עייש, אני מקווה שאני מאיית נכון, שכונה "המהנדס".
"אנחת הרווחה הכללית שבקעה מפיהם של מרבית הישראלים כשנכנסה הפסקת האש לתוקפה היתה משהו חדש"
ככל שעובר הזמן מתגנב החשד לליבי שכמה מהכותבים באתר אינם חיים בישראל. הציבור הישראלי לא רצה את הפסקת האש הזו והיא נכפתה עליו על ידי ראש ממשלה שיעוף לכל הרוחות בגלל הדרך בה נהל את המלחמה הזו.
מה הקשר אגב בין עצורים פלסטינים שנשפטו ויושבים בבתי כלא, לביו חטופים המוחבאים מהעולם ואפילו אות חיים מהם אין?
אתה צודק, יחיא עייש חוסל בדרך שתיארת. אבל פצצה של חצי טון נזרקה על בנין שבו גר פעיל חמאס, פצצה שהרגה אותו ועוד שניים עשר אנשים.
יורם הורוביץ
השאלה היותר מעניינת היא אם השלישיה אולמרט, פרץ, חלוץ היו יודעים מראש מה תהיינה תוצאות המלחמה, כפי שהיו. אם היו פותחים במלחמה.
אלא שלהם אין את האינטגרטי שיש לנצראללה להודות בכך (שלא היו פותחים)
אני לא זוכר ממש מי זה אחמד עייש, אבל מי שהיה מכונה "המהנדס" הוא יחיא עייש, והוא נהרג לבדו ממטען שהיה בתוך הטלפון הסלולרי שלו בשנת 96 אם זכרוני אינו מטעני.
יורם הורוביץ טועה לחלוטין.
רוב האוכלוסיה הבין שישראל אינה מוכנה מבחינה צבאית למערכה הזו, ועדיף לעצור כאן כדי להפיק לקחים ולמזער נזקים.
אני עצמי גוייסתי וישבתי שבועיים בכוננות על הגבול. כאשר הבנתי שיש בעיות בהגדרת המטרות, הגדרת המשימות והבנת האויב – העדפתי כמובן לא להכנס למעגל הלחימה (בכל מקרה לא שמחתי להיות מגויס ולהלחם, זה לא חלום של אף אדם שפוי).
רוב מי שנשם לרווחה בעקבות הפסקת האש לא עשה זאת בגלל פקפוק בצדקת המערכה אלא בגלל ביקורת על חוסר היעילות בה המערכה נוהלה.
לכן המשפט של הורוביץ "לא אכפת לנו שיהיו בדרום לבנון מיליון אנשי חיזבאללה" הוא מופרך מיסודו, אך אם הורוביץ רוצה לראות כאן אור בקצה המנהרה הפרטית שלו – שיבושם לו.
אז עם בהיטלר עסקינן אז רוב העם הגרמני נהה אחריו.
כולם היו מטומטמים. תחליט אתה!
הבעייה היתה בתפיסת עולמו של מי שהתנגד לו? תחליט אתה!
וכן, אצל מי הבעייה אצלי או אצל מי שחושב שהרוב תמיד צודק/חכם או אולי בכלל יש לרוב אינטרס להיות עם החזקים/הרעים?!
המאמר של הורוביץ הוא אילוסטרציה מושלמת לאימרה: "רואה צל הרים כהרים".
הלך הרוחות בציבור (הציבור שאני מכיר, שהוא כנראה מעט שונה מהציבור שהורוביץ מכיר) הוא:
"איך לא פירקנו את החיזבאללה אחת ולתמיד"?
אף אחד לא "נכנע לתשוקה עתיקת היומין לשלום", לדעתי התשוקה עתיקת היומין היא דווקא למלחמה, ויעידו על כך כל אותם מפגינים ומוחים כנגד אוזלת היד הפיקודית של ראשי המדינה והצבא.
"ההבנה שיש פה הרג סתמי, התכתשות הדדית חסרת תכלית לחלוטין" ?
"זוהי רק תחילת הדרך לשלום. המשכה יבוא רק כשנבין שמולנו עומדים בני אדם כמונו"??
אני שואל את הורוביץ: מי בדיוק השתכנע בכך? (חוץ מאלו שכבר היו משוכנעים).
מי השתכנע שהחיזבאללה הם "בני אדם כמונו" בעקבות אלפי הקטיושות שהם ירו ישירות ובכוונה על אזרחים?
עקב כך שהחיזבאללה ניהל את מלחמתו כנגד אזרחים גדל התסכול וגדלה המחאה על כך שצה"ל לא ביצע את תפקידו והכה בחיזבאללה.
ולך יש דוגמא למדינה *אחת* ששולטת באמצעות צבא קלגסים וגדרות על עם אחר?
אם יש כזאת אז את בדיוק נמצאת שם.
לכותב התגובה הקודמת,
זה נכון שהציבור שואל את עצמו "איך לא פירקנו את החיזבללה מנישקו", אבל הוא גם שואל שאלת המשך: אולי אי אפשר לעשות זאת, או אולי אפשר לעשות זאת אבל במחיר של עוד כמה מאות הרוגים ישראלים?
רוסיה.
סין.
ארה"ב
אנגליה בעברה.
צרפת.
להמשיך?
להורוביץ,
ישנה גם אפשרות אחרת ולא פחות סבירה. שליברמן יעלה לשלטון, וזו תהיה מדינה פאשיסטית לכל דבר. לא שהיא לא פאשיסטית כרגע, אבל הימין הקיצוני יסיר ממנה את המסכה הדקה שיש לה כרגע על הפנים.
עוד אני מתלבט לגבי תגובה ראויה למכתב הנ"ל, והנה בא חסן נסראללה בכבודו ובעצמו ועושה לי את העבודה.
ליורם הורוביץ יש ליקוי שכמוהו אפשר למצוא אצל אנשים הממוקמים בכל אחד משני הקצוות הפוליטים: הם הופכים כל ארוע וכל מגמה לכזו שתצדיק את דעתם הראשונית.
לדוגמא המלחמה הנוכחית, שהיא (אליבא דיורם הורוביץ) לא רק כשלון קולוסאלי, אלא גם גרמה לכל הציבור הישראלי להרגיש כנוע ומובס!
(ראה כותרת המאמר – "סוף סוף נכנענו").
אך הנה מגיע משום מקום השייך נסראללה, ובצורה עיקשת מסרב להיות מנצח במלחמה הזו:
"לו רק הייתי יודע שזו תהיה תגובת הישראלים, לא הייתי מבצע את החטיפה" – האם אני שומע כאן שמץ של החזרת כח ההרתעה של צה"ל?
האם נכנענו?
למגיב למגיב 2
שורש העניין לא טמון בכך שגרמניה הפכה מדמוקרטיה לדיקטטורה. התמיכה בהיטלר מצד הגרמנים הגיעה לשיאה דוקא בתקופת הדיקטטורה לאחר שהמשטר הוכיח שהכוחניות מצליחה (ממש כמו…)
ולמגיבה האחרת
את יכולה להמשיך… להוכיח את בורותך
ואני אישית מעדיף מדינה שלא הוקמה על חשבון עם אחר ומתקיימת על חשבונו ושלילת זכויותיו הדמוקרטיות ונקראת "דמוקרטיה" ובנוסף מנהיגיה צבועים חסרי אינטגרטי המתחייב מבסיס קיומה ולכן רוב העם נוהה אחריהם. (אם להיטלר היה אינטגריטי, מה שבטוח שלא, אין זאת אומרת שהעדרה הוא מעלה)
על איזו דמוקרטיה אתה מדבר? זו שנשלטת על ידי חוקי חירום?
יש לך דוגמא למדינה *אחת* שלא הוקמה על חשבון עם אחר?
במשפט "לכן רוב העם נוהה אחריהם" טמון בסיס הבעיה של גישתך.
מילא שאתה מאשים את המנהיגים, אבל לומר שכולם לא בסדר זה כבר קצת מופרך.
שים לב: במדינה ה"דמוקרטית" הזו (המרכאות במקור) אפשר להעיף בצורה דמוקרטית (בלי מרכאות הפעם) את ראש הממשלה ולבחור אחד כזה שיפעל לפי תפיסת עולמך.
עובדה שזה לא קורה כבר כל-כך הרבה זמן, אז במקום לחשוב שיש בעיה עם תפיסת עולמך אתה אומר שכולם מטומטמים, נשמע לך הגיוני?
אדוני מוזמן לסור ללבנון (מומלצת טיסה עם עצירת ביניים בבודפשט) ולהצטרף לחבורת הטרור תחת פיקודו של המנהיג נצראללה בעל האינטגריטי.
אני אישית מעדיף מדינה בה אפשר לחקור נשיא בגלל הטרדה מינית, להקים אוהל מחאה מול משרד ראש הממשלה ולהניף שלטים "פישלת, לך הביתה" ואז להעיף אותו בבחירות, או לדעת שהרמטכ"ל מכר מניות ב 120 אלף שקל ביום פתיחת הלחימה.
אינטגריטי היה גם להיטלר…
אכן בהיטלר עסקינן.
אז נכון שרוב העם נהה אחריו לפרק זמן, אבל שורש העניין טמון במה שקרה אז:
גרמניה הפכה מדמוקרטיה לדיקטטורה,
והמנדט להעיף לכל הרוחות שלטון מטורף
נלקח מהעם בכח הזרוע.
אצלנו לעומת זאת המנדט נשאר אצל האנשים והם מחליטים שוב ושוב שטוב להם במצב הנוכחי.
אחד הדברים הפאטתיים הוא לראות מישהו המנסה לעקם את המציאות כדי שתתאים למשאלת לבו.
אני מפנה את יורם הורוביץ למאמר המערכת "מחאה מחאה ואין מחאה" ולתגובות שפורסמו שם הוא יוכל להיווכח שזוהי אוולות לחשוב שהמחאה קשורה לתחושת "שיש כאן הרג סתמי" או ל"תחילתה של הדרך לשלום".
ובכן, התשובה היא "לא".
הציבור פשוט לא מוכן לשלם את המחיר עבור המטרות שהיה רוצה להשיג.
ויש הבדל ענקי בין "הרג סתמי" ל"מחיר גבוה מידי".
הרצון לחיסול החיזבאללה קיים בציבור,
הנכונות לשלם את המחיר אינה קיימת.
למה הדבר דומה?
היום יכולים להיות שתי סיבות שימנעו מהחיזבאללה לתקוף שוב את ישראל, או לצורך העניין – לחטוף עוד חיילים.
הגורם הראשון הוא כח ההרתעה המפורסם (והמשוקם), קרי – הפחד מתגובת צה"ל.
הגורם השני הוא הבנה של החיזבאללה שבצורה כזו הם לא יגיעו להישגים, ואולי אפילו (חזון אחרית הימים כנראה) הם יבינו שאלימות היא לא פתרון ואז יהפכו לתנועה פוליטית ללא זרוע צבאית.
ההבדל המהותי בין שני הגורמים הללו הוא גם ההבדל בין הגישה שלך ושל יורם הורוביץ לבין הגישה שלי.
לא רק זאת, אלא שתנועות המחאה שאנו רואים היום הן בדיוק ההיפך ממה שהמאמר טוען. התסכול של המוחים נובע בעיקר מזה שהייתה הזדמנות חד פעמית לנצח את החיזבאללה אחת ולתמיד, וההזדמנות פוספסה בגלל אוזלת יד ואוזלת מנהיגות.
אתה לא חושב שהציבור מבין שהיה פה הרג סתמי? אני לא חושבת שיש מישהו שסבור שההרג היה מוצדק.עובדה היא שכל כך מהר ויתרנו על כל מה שדרשנו מלכתחילה, כולל סילוק החיזבללה.
גם אם זו הייתה איזו היתה פנטזיה ישראלית בתחילת המלחמה הרי בסופה התבר שלא ניתן לנצח את החיזבללה. מי שעדיין חושב כך הוא ישראלי טיפוסי שחי לו במרחב הצר שבין ערוץ 2 לערוץ 1
ומסרב בכוח לקבל עובדות נוספות. מספיק לראות את כתבת השטח (היחידה) של איתי אנגל על קרב על בית אחד. ואיתי אנגל אומר שאם היינו ממשיכים להילחם היו שם עשרים אלף קרבות כאלה. חוץ מזה שהחיזבללה הוא תנועה עממית אמיתית, שלא כמו "התנועות" הישראליות.
מדוע לא שאלת את עצמך מדוע בעצם לא החריבו את הבית? מדוע לא שיטחו את הכפר כולו? זה לא שאין יכולת לעשות זאת, הכל שאלה של מחיר ונחישות. נחישות שלא הייתה למנהיגי ישראל ומחיר שהם לא היו מוכנים לשלם. ראה בזה לוקסוס של אלו שלא זקוקים ל"עממיות", אמיתית או אחרת.
החיזבללה הוכה קשות, וניתן בהחלט להכות אותו עוד. ה"תנועה העממית" הזו היא לא יותר "עממית" מכל מיני חזיתות ותנועות "עממיות" שהוקמו במשך השנים. היא בעיקר זרוע צבאית של האיסלם הפונדמנליסטי מהזן החומנייסטי, גם אם היא פורטת על מרכיבים מהאיסלם השיעי ה"עממי".
רק למנהיגים לא הייתה נחישות? כנראה שלא היית פה, מדינת ישראל לא מסוגלת לעמוד במלחמה של יותר מחודש. את החיזבללה אפשר לנצח, תוך כמה חודשים, אבל אז גם הכלכלה הישראלית היתה נהרסת, הצפון היה נחרב, עוד חמש מאות הרוגים היו לנו. זכרונך כנראה קצרצר, הציבור שיווע להפסקת האש הזאת. הרי רוב הטענות הן שכשסוף סוף הוכרזה הפסקת אש נהרגו לנו "סתם" עשרות חיילים כי סוף סוף "גילינו" נחישות והתחלנו בפעילות קרקעית.