אין לרשימה זו יומרה להיות רשימה ספרותית הבאה להנציח את אחד מענקי הספרות העברית שנפטר השבוע בגדרה בגיל 89. אינני מתכונן לסכם את פועלו הפרלמנטרי כמי שהיה חבר בכנסת ישראל מהכנסת הראשונה ועד השישית כנציגה של מפא"י ולאחר מכן רפ"י. בוודאי שלא אתמודד עם תרומתו המדעית כפרופסור לחינוך וכמי שזכה לפרס ישראל.
אני תוחם עצמי אך ורק ב-ד’ אמות של יריעה מצומצמת עד למאוד כדי להאיר את ס. יזהר שלי. הסופר שהיחס בין האדם למרחב, בין איש הארץ לארץ ישראל, בין האמן והנוף, הוא הלוז של יצירתו הספרותית.
ב-ס. יזהר שלי אני מוצא את סיפורו הראשון "אפרים חוזר אל האספסת" שנכתב ב-1938, ואחריהם בלעתי בשקיקה את "בפאתי הנגב" – 1947 ו"שירה של "חוצות" – 1950.
נכבשתי בקסמם של הצעירים הנקרעים בין צו מצפונם, המורה להם לנהוג שלא ככל השאר ובין הרוח של החברה, כפי שבא לידי ביטוי ב"חירבת חזעה" וב"השבוי".
המניע העיקרי לכתיבת שורות אלו נובע מדיון שהיה בהנהלת ותיקי מרצ, בה אני חבר, שהתקיים בבית הקיבוץ הארצי ביום רביעי השבוע. מהדיון יצאתי מאוד נסער, כאשר נמצאה הבנה ואף צידוק לביזה של חנויות על ידי חיילי צה"ל בלבנון. "כי חייל רעב וצמא יעשה הכל כדי לשרוד". התבטאות זו היתה מאוד לגיטימית בדיון, ולצערי נמצאה לה הבנה והסכמה בקרב חלק מהמתדיינים, וזאת להזכיר מדובר במפלגה הלוחמת לערכים הומאניים. ולעברי, כמי שגינה את הביזה, נשמע אך ורק "ביטוי ספרותי" אחד – "אתה מדבר ש…ט…ו…י…ו…ת…!!!". (אני מוצא לנכון לציין שיוסי ביילין שנכח בדיון גינה את ההתבטאות המצדדת בביזה).
ברצוני להפגיש את ס. יזהר שלי עם אותם החברים שגרסו בדיון ש"חייל רעב וצמא יש להבין אותו וששמורה לו הזכות לעשות הכל רק כדי לשרוד כולל ביזת חנות של לבנוני". הם חייבים לחזור מהר מאוד אל "השבוי" ואל חירבת חזעה", לא רק כאל עיון ביצירות ספרותיות אלא כמאניפסט חיים.
לא אייגע את הקוראים ולא את חברי בחוג ותיקי מרצ בשלל מבואות מהספרים "חירבת חזעה" ו"השבוי", אך כמי ששני הספרים האלו זורמים בעורקיו, ברור לי שיש להוקיע בנחרצות דעות המגלות הבנה ומצדיקות בזיזת חנויות של ערבים.
בימים של גילויי הבנה למעשי ביזה של חיילים בשדה הקרב – כמו ביזת חנויות – אני מזכיר את ס. יזהר שבסוף 2003 הצטרף לעצומת תמיכה בטייסים סרבנים, שסירבו להטיל פצצות על יעדים אזרחיים. אני מזכיר את דבריו שפורסמו במוסף "הארץ" ב-10/10/2003: "אני משבח את הטייסים על התנהגותם המוסרית, הם אינם טייסים אוטומטיים". ובהמשך "אני מגנה כל גילוי של הבנה למעשה ביזה של חייל צה"ל ותהינה הנסיבות אשר תהיינה".
ב"חירבת חזעה", ס. יזהר מגייס את הקורא להסתייג מנגיעה בתפוז או בגינת ירק של ערבי, אבל בחוג ותיקי מרצ זכיתי שלעברי תישמע אמירה בוטה ומבחילה "כדי לשרוד מותר לחייל להיכנס לחנות של ערבי", ואני – שמסתייג ממעשי הביזה ושולל אותם מכל וכל, גם אם הם נועדו להרוות את צמאונו של החייל הצמא ולהשביע בקמצוץ את רעבונו – בסך הכל רק "מדבר שטויות". לצערי, אווירה מיליטריסטית ולאומנית היא קרקע נוחה לגידולי פרא גם בתוך מחנה השמאל.
ובימים אלו חסר לי מאוד ס.יזהר. טוב שנשארה לנו ירושה גדולה של לשונו המיוחדת. נותרו לנו ניסוחיו הארוכים, שגוררים אותי הקורא אל זרם התודעה של גיבוריו. ואני נמשך אל גיבורים שמהווים עבורי תמרורי אור ערכיים.
חבל מאוד שגם במחנה השמאל יש מי שמכבה את מרבית התמרורים בבוטות ובגסות.
כל הדיון על ביזת החנויות נראה לי הזוי. כמובן שאם אדם רעב וצמא והחנות מלאה אפשר להבין את ה"לקיחה" ללא רשות – אך הצבא יכול, חייב, ובקלות רבה מסוגל להודיע שכל מי שחנותו נבזזה בנסיבות האלה יכול לשלוח את החשבון לאפסנאות. דרך שוייץ או יוניפי"ל. את זה אפילו גדולי מר"צ מסוגלים לארגן. אגב בעניין הצמא – אין שם ברזים בלבנון, על יד החנויות? אולי בשירותים? שתו מים.
זה מאמר על ס. יזהר לא על מלחמת לבנון …
המאמר הזה הוא פרודיה על ערכי המעמד הבינוני: בכל ההרג והחורבן של המלחמה, מה שראוי להתייסר בעטיו הוא הגניבה של כיכר לחם בידי אדם רעב.
לאיתן קלינסקי:
מודה ועוזב ירוחם.
חבל רק שהדברים שאתה משמיע כעת לא באו, בעיתם, לידי בטוי נוקב ומובהק במאמרך.
אין מה להאשים את החייל – החיילים במדינתנו הם קורבנות גדולים למערכת הצבאית והמדינית המשתמשת בהם. היה צריך לדאוג שיהיה מספיק אוכל אך כשאדם רעב הוא יעשה הכל כדי לאכול.
הייתי מוכן שחייל פשוט ומסכן ייבזוז את חנותי במקרה הפוך
לניצן אביב שלום
אני שולל מכל וכל את כל התנהלותה של המלחמה . אני בדעה שהממשלה בראשותו של אולמרט העלתה אותנו על שרטון תוך ביצוע של פשעי מלחמה. היא פגעה אנושות באוכלוסיה הלבנונית והישראלית.
אני בדעה שלמלחמה הזאת היתה מטרה אותה ניסח המשורר אילן שינפלד:
"עלו על לבנון וגם על עזה במחרשות ומלח,
ה..ח..ר..י..ב..ו..ן עד אין תושב,
הפכו אותה מדבר צחיח עיים וחורבות …
הרגו בהם, הקיזו את דמם ".
למימושה של המטרה הועלו על המוקד למעלה ממאה וחמישים אזרחים ישראלים ועוד מאות רבות של אזרחי לבנון.
בברכה
איתן קלינסקי
חטא גורר חטא. זה מתחיל בכך שהנהגת מרץ תומכת במלחמה, וזה נמשך לתמיכה ולהבנה של גילויי הסתאבות תוך מציאת צידוקים במעשים מחפירים…..הרי חייל ישראלי צריך לשרוד וכדי לשרוד זה כשר לפרוץ לחנות ןלהרוות את צמאונו של החייל. הרי חייל ישראלי צריך לשרוד וכדי להשביע את רעבונו מותר להכנס לחנות ולקחת כמה קופסאות שימורים.
תוך כדי שוטטות באתרי האינטרנט הגעתי לראיון שנערך עם ס. יזהר בכתב העת "סביבות"(חוברת 31דצמבר 1993),בהוצאת מדרשת בן-גוריון והמשרד לאיכות הסביבה בעריכת פרופסור איתן צרנוב, ד"ר דני רבינוביץ וד"ר דני מרינוב.
נראה שהראיון לא נערך לפני 13 שנה, אלא הוא נערך היום כדי לאמר לקברניטים שלנו ששפת הכוח והמלחמה אינה פותרת מאומה, אלא מחמירה את המצב.וכך אומר ס. יזהר למראיניו – "מחליטי ההחלטות אינם קוראים את מפת התהליכים שמתחת לחוטמם. מה חבל שעוד אנשים ישלמו בחייהם על הסירוב ההדדי לראות ולהבין, שמעולם לא פתר כוח שאלות בין עמים. להבין שזה לא טרור , זה עם קם!"
ראיון שהיה לפני 13 שנה, חבל שאולמרט לא אימץ את קריאתו של ס. יזהר . ולגבי השטחים אומר ס.יזהר באותו ראיון "…יש שקוראים לגב ההר יהודה ושומרון. אני קורא לו כרם נבות …עכשיו לשאול מה היה זה בזבוז תחמושת. עכשיו צריך ללכת אל האנשים שנוכחים כאן ולדבר איתם על זה…".
ומי שצעד ברחובות תל אביב עם הסיסמא "כן למשא ומתן , לא למלחמה!!" בימים המטורפים של מצעד האיולת, מקבל חיזוק רב ממורשתו הערכית של ס.יזהר.
וכמי שעבדה בקהילה החנוכית ניצנה כבש אותי קטע שראוי להביא אותו אל הקוראים – "אל תגררו אותי לשאלות מה היה פעם. עוד אגיע אל זה , ואם לא אני, אז היסטוריון עתידי כלשהו. הבקר, עכשו, עם ישראל מכיל בתוכו את אנצאר מול הקהילה החנוכית ניצנה ולא צורח. ולא יוצא מדעתו…"
(אנצאר-מכלאה שבה שהו כ-5000 אסירים פלשתינאים בראשית שנות התשעים)
לא יאמן כי יסופר:
מאמר שלם הדש, מדשדש, חזור ודשדש בסוגיית ביזת חנויות, {הראויה לכל גינוי}, על ידי חיילי צה"ל בלבנון ואף מילה, כן, אף מילת עירעור על המלחמה האיומה עצמה הקרויה "מלחמת אין ברירה", כביכול, על פתיחתה ועצם קיומה.
אם זוהי בבואתו של השמאל "המתון" המקורנף, שהסתאב בלב הקונסנזוס, מה לנו כי נלין?
לאיתן: חייל רעב או צמא שאין לו אפשרות מעשית להחיות את נפשו והוא על כן פורץ חנות וניזון מתכולתה – אינו בז בז ואינו עובר על המוסר. וכי מה? שיגווע ברעב ובצמא?!
בקשר לס’ יזהר ז"ל ול חירבת חיזעא: רבים וטןבים היללו את הסופר והסיפור על אומץ הלב והנחשוניות שבפירסום הצד האפל של מלחמת תש"ח, אבל יש מקום לומר כי (א) היכן היו שאר סופרי ישראל? והיכן הם היום?? וכן (ב) יזהר הוא אכן אמיץ (על כשרונו האדיר כסופר איני מעז להתבטא. קטונתי. ענייני בצד ה"פוליטי"!) בדורו ובסביבתו, אבל לא במונחים אובייקטיביים. מכלול הסיפור מצדיק את הגירוש ואת הנקבה! האמנם? הכיצד!? יזהר אינו מנמק (חייבים להדגיש מאוד מילה זו) את התנגדותו לברבריות הישראלית כלפי הכפריים הפלסטינים, שכל רצונם לקיים עצמם וילדיהם מהאדמה וכלל לא שמען על ציון וציונות וממש לא תארו לעצמם שיושבים אי שם באירופה כל מיני גרינים או סמילנסקים או תיאודורים שלטשו עין על אדמתם. באין הנמקה (ולא לי לספקה, אבל ברור שבשיחה עם אחד הכפריים יש לשים בפי הכפרי דבר למספר, שאין עושים כך ואפילו במחיר ה"חלום הציוני" כולו. ברור שהאופן האמנתי ספרותי הוא לסופר דגול כיזהר ולא למבקר פוליטי כמוני) יש הצדקה בצירוף לטפיחת שכם על הרגישות המוסרית, ממש כמו יורים ובוכים או שלום עכשיו או מרץ או ס’ יזהר וכיו"ב, "מוסריות" שברבות השנים נחשפה ריקותה.
סיכום קצר: יזהר ענק כסופר וגם כאיש מוסר בדורו (ר רש"י על נח בדורו) ובוודאי יש לחגבים הלאומנים מאלף בית ועד עין ועד בכלל הרבה מה ללמוד ממנו, אבל מול הנאקבה – שהיתה והולכת ונמשכת – עדיין מחכים למישהו.
לתגובה "זה מאמר על ס.יזהר ולא על מלחמת לבנון":
איתן קלינסקי מאזכר את מלחמת לבנון האחרונה במאמרו.
להלן קטע שצוטט בסוף מאמרו של ניר ברעם "פאתוס", שפורסם ב"מוסף הארץ" מיום 4.8.06:
"אין איש נראה סביב. כאילו הגיע אל חוף אחר. חריפות מראה מחלום רע: בתי פורענות חיוורים וריקים ואין איש, ודממה יסודית והלב מתפקע, ריק בלהות. מקום שאיננו. שום מקום. ואויר לנשום אין".
{ס.יזהר. "ימי צקלג"}
השמאל כבר ניכס את ס’ יזהר המנוח לאנטי-ציונות והימין מיהר לוותר עליו. כדי לאזן קצת את התמונה לגבי הסופר הגדול הזה, הנה מה שכתב יזהר ב-18 באפריל 95′ (הארץ), בשנה הראשונה של פיגועי ההתאבדות: "לוחמת ההתאבדות שהשתוללה להחריד בזמן האחרון העלתה ספקות מרים, אם אנחנו אמנם מכירים את הערבים. איך אפשר שהם, בלי התנגדות נשמעת, מקבלים בפשטות את עניין לוחמת ההתאבדות, כאילו גם זו עשייה שבגדר האפשר; איך לא מתמרד בהם משהו כשהם לוקחים ילד ועושים אותו לפגז חי; איך זוועה זו נראית בעיניהם נסבלת, כאילו בסך הכל אין כאן אלא המצאת נשק מוצלח ביותר שלא נמצא לו עדיין מענה.
"חברה שמסכימה לשלוח את בניה ללוחמת התאבדות ורואה בה גולת הכותרת לפטריוטיות הלאומית, הורסת את הבסיס המשותף ההכרחי לכל בני האדם, מוציאה עצמה מן הכלל האנושי והופכת לצד שאין מה לדבר איתו. כשם שאין מה לדבר עם חברת קניבלים.
"ההיתר שלוקחים לעצמם שולחי המתאבד להתכחש לאנושי ולעשות אדם לפגז חי מתוך שהם מתייחסים בבוז לחייו ולהווייתו מעלה את השאלה אם הם בני אדם, אם חבריהם בני אדם, וכל הסובבים אותם – האם הם עדיין חברה אנושית הזכאית לתבוע לה זכויות אדם?
"עצם ההסכמה הכללית שמעשה כזה מותר, שהוא בגדר האפשר, ויותר מזה קדוש – מעוררת את התהייה מיהו השותף שלנו להסכמי השלום. עם מי אנו מדברים? משהו בסיסי אינו מובן. המוח אינו סובל זאת והלב אינו יכול לקבל שיש אנשים שהדברים נראים אפשריים בעיניהם, ושהכל מותר ובלבד שיתפוצץ האויב וייבהל מכוחם. יש דברים שאם בני אדם עושים אותם, לא רק שעשו תועבה אלא נפסלו כבני אדם. חברה המשלימה עם הפיכתו של ילד לחומר נפץ שוללת את עצמה מהיות צד במשא ומתן; האנושיות שלה מוטלת בספק.
"חברה שמסכימה כי בניה ישמשו פצצות חיות אפילו הצליחה בדרך זו לגרום לאויביה מוות וסבל קשה – מוציאה עצמה מכלל האנשים שאפשר לדבר עימם, שאפשר לחיות איתם כשכנים, שאפשר להקים גשר בין מה שהם ובין מה שאנחנו. ואם המוות הוא חלק מהסכמתם של בני חברה זו, אנו לא נכללים בהסכם שלהם, ולא ניתן למוות שלהם לבוא בנו".
נראה שבעשור שחלף מאז כתב יזהר את המאמר הזה הגמישו רבים בשמאל את שריר המוסר שלהם, ודווקא הקניבלים הפכו בעיניהם לצודקים ואנושיים, ואנו, הישראלים, נחשבים כמי שאין להם חלק ונחלה בחברה האנושית.
תודה על הבאת המאמר של ס. יזהר בעניין המתאבדים הפלשתינאים.
אני ראיתי את עצמי כתומך במאבק הפלשתינאים לשחרור לאומי, אך כאשר החלו פיגועי ההתאבדות השיטתיים הבנתי שהמאבק שלהם הפך סופית ממאבק אנטי-ישראלי למאבק אנטי-יהודי, ואסור לבלבל בין השניים.
מה???
מה בדיוק לאומני בתגובה שלי?
שאמרתי שאין לבלבל בין מאבק אנטי-ישראלי לבין מאבק אנטי-יהודי?
ומה לאומני בדבריו של ס. יזהר שהובאו קודם?
ס. יזהר היה סופר דגול, אבל גם לאומן לא קטן, כפי שמעידים דבריו למעלה. הוא היה חבר כנסת של מפאי ההיסטורית בימי בן גוריון. בן גוריון משמע: נכבה, הצטרפות אל אנגליה וצרפת במלחמה הקולוניאלית הקלאסית האחרונה שלהן, בן גוריון משמעו גם האלהת צה"ל וסגידה ליהושוע בן נון ככובש הארץ. אלה גם השנים בהם ס.יזהר שימש חבר כנסת של מפא"י. טוב שסופרים ניחנים בסתירות עמוקות של אישותם.אינני יודע אם היה שמח – או לא -לשמוע שהוא העלה בעמית את הנימה הלאומנית.
ההתאבדויות שכנעו אותך שהם "אנטי-יהודים". במה? הם אינם לוחמים נגד הכיבוש הישראלי? אפשר לחלוק על השיטות האלה אבל נראה שאת בורחת בקלות יתירה מן המאבק נגד הכיבוש.מצאת נימוק "חזק" וזהו.