אני כמובן שבע רצון מהעובדה שמאמרי שפורסם בגדה השמאלית ב-27.7.2006 זכה לכשלושים תגובות. המאמר פורסם גם בשפה הערבית ב"אל-איתיחאד". אני חש חובה מוסרית להתייחס לחלק מהתגובות, ובמיוחד ליואב הכותב בין היתר: "מצא חן בעיני סיפור חייו של הקומוניסט סאלח אל קאסם. שבאומץ לב יצא חוצץ בעיר מגוריו עזה נגד הלאומנות הכוחנית הערבית, שהלהיטה את המוני המצרים ללכת שולל אחר תעמולת המלחמה של המלך פארוק, ובסופו של דבר מצא את עצמו בכלא המצרי ואחר-כך גם בכלא הישראלי". כן גם התגובות של ראובן ק. ואתי ובנוסף לכך גם בקשות רבות בע"פ שהופנו אלי ריגשו אותי מאוד, ולכן אני בסיפוק רב מוכן לספר כאן את סיפורו של סאלח אל קאסם.

סאלח אל קאסם היה חבר במחתרת במקום מגוריו בעזה כמו כל חברי המפלגה הקומוניסטית הפלסטינית בתקופת המנדט הבריטי. הקומוניסט סאלח אל קאסם גילה אומץ רב, כאשר הופיע בנחישות רבה ובגלוי ברחובות עזה ודיבר בזכות החלטת האו"ם שהתקבלה ב-29.11.47 המחייבת הקמת שתי מדינות לשני העמים – מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל. בהופעתו הוא נתן ביטוי להחלטת הוועד המרכזי של פ.ק.פ. התומכת בתוכנית החלוקה.

המשטרה המצרית ראתה בסאלח אל קאסם איש המסכן את אושיות המדינה. מאחר שהוא יצא בגלוי ברחוב הערבי נגד המלחמה, הוחלט בממשל המצרי לאסרו. הוא נכלא בעזה בתנאים קשים, כי בעצם העובדה שהוא יוצא נגד המלחמה הוא נתפס בעיני השלטונות כמי שבוגד במולדתו. בהוראת המלך המצרי פארוק הוחלט להוציאו מהכלא ולגרשו מעזה. הצבא המצרי העבירו ישירות לידי הצבא הישראלי.

גם ישראל לא היטיבה עמו וכאן הוא מיד נכלא במחנה צבאי בהרצליה, כאשר הוא מואשם רק בדבר אחד – בהיותו קומוניסט. אין דבר יותר מקומם מאשר לראות את סאלח אל קאסם אסיר במחנה צבאי בישראל. מהעיר עזה שבה נולד הוא גורש כי הוא פעל במלוא המרץ נגד המלחמה. הסכמתו לפתרון צודק של שתי מדינות לשני עמים התפרשה על ידי המלך פארוק כבגידה. והדרך היחידה להיפטר מבוגד היה גירושו מביתו וממולדתו לארץ אויב – לישראל. ובישראל מיד אוסרים את "הבוגד" וכולאים אותו במחנה צבאי , כאשר רק בדבר אחד ניתן להאשימו בהיותו מסוכן מאוד לשלום הציבור, כי הוא קומוניסט פלסטיני.

הנהגת המפלגה הקומוניסטית בישראל החלה במאבק ציבורי לשחרורו מהמאסר הבלתי חוקי. מאבק אליו חברו שוחרי שלום וזכויות אדם גם מחוץ למפלגה. אני הייתי בין חברי הנהגת מק"י שבאנו למחנה המעצר כדי לעודדו ולשתף אותו במאבק הציבורי למען שחרורו ממעצר בלתי חוקי.

המאבק הציבור נשא פרי ושלטונות צה"ל נאלצו לשחררו. סאלח אל קאסם התיישב בנצרת, ומיד בלט כדמות מרכזית ומובילה במאבק נגד גזרות הממשל הצבאי, במאבק נגד ההרס של מאות כפרים ערביים והגירוש האכזרי של מאות אלפי פלסטינים מבתיהם. בנצרת הוא זכה לאהדה רבה של החברים שבחרו בו למזכיר ועד המחוז של המפלגה בעיר.

הוא נטל חלק פעיל בוועידת האיחוד ההיסטורית של הקומוניסטים היהודים והפלסטינים שהתקיימה ב-1948 בקולנוע מאי בחיפה. ועידה שריגשה מאוד את אלפי החברים היהודים והערבים. לאחר ועידת האיחוד הוא נבחר לוועד המרכזי של מק"י, ובוועד המרכזי הוא נבחר כחבר בלשכה הפוליטית. ישבתי איתו 12 שנה בוועד המרכזי ובלשכה הפולטית. בכל דיון בו נטל חלק הוא זכה להערכה רבה של החברים על התייחסותו העניינית והמעמיקה. הוא זכה להערכה ולאהבה רבה של כל החברים על הפעילות, המסירות והנחישות במאבק נגד הגזירות המשפילות של הממשל הצבאי במיוחד במחוזו נצרת.

תקצר היריעה מלפרט את שמות כל החברים שהיטו כתף ועבדו יחד עם סאלח. אסתפק רק בציון שמותיהם של שלושה חברים יקרים – גמאל מוסא, מזכיר מחוז עכו של מק"י, רמזי חורי מהגליל, חבר ועדת הביקורת המרכזית, וסליבה חמיס, חבר מזכירות המפלגה. זו היתה חבורה מלוכדת שהקדישה את חייה לפעילות המפלגתית. חבורה שסבלה רבות מהתנכלות השלטון הישראלי ובאותו זמן גם מהתנכלויות של חוגים לאומנים ערביים כולל איומים ברצח.

זו חבורה שלא הכירה בשום קושי למרות שסבלה כאמור מאיומים חוזרים ונשנים על חייהם מצד חוגים לאומניים, וכל זאת רק עקב התנגדותם הנמרצת למלחמה תוך דבוקת ונחישות למען מימוש הפתרון הצודק של חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות לשני עמים – ישראל ופלסטין.

זו חבורה שהיתה שותפה למעמד המרגש של ועידת האיחוד – ועידה היסטורית בלתי נשכחת. היתה לי הזכות הגדולה ליטול חלק במעמד האיחוד ולעמוד שלובי זרועות עם החבורה הנפלאה הזאת. לא יכולנו לעצור את הדמעות מרוב התרגשות, כי אנחנו למעשה חשנו שאנחנו שותפים למעמד היסטורי בו חזון האחווה היהודית-ערבית קורם עור וגידים. המעמד בקולנוע מאי הוכיח – שבימים בהם משתוללת אימת המלחמה הזורעת מסביבה רק את פורענות השנאה, ההרג וההרס – אפשר להשתית בארץ הזאת גם מציאות של הבנה והדברות.

כאשר יצאנו מהאולם פגש אותנו המשורר אלכסנדר פן נרגש עד דמעות. בפרץ ספונטניות הזמין אותנו פן להרים כוסית לחיי האיחוד, ומשם המשכנו כולנו למועדון המפלגה במדרגות המרוניטים, וחגגנו עד הבוקר את שמחת כינונה של מפלגה יהודית ערבית. באותו לילה גם הנחנו את היסודות לאחדות היהודית ערבית של ברית הנוער הקומוניסטי.

אני מוצא לנכון לציין שברית הנוער הקומוניסטי הישראלי – בנק"י – היתה חברה בפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי כבר משנת 1945. בוועידת הפדרציה שהתקיימה באותה שנה בלונדון ייצג את בנק"י מאיר וילנר.

ב-1949, לקראת הפסטיבל השני של הנוער הדמוקרטי בבודפאסט, החלטנו בהנהגת בנק"י לקיים פסטיבל גדול על הכרמל בסימן האחווה היהודית-ערבית. באותה שנה נבחרתי למזכיר הכללי של בנק"י. למרות ההתנכלות של הממשל הצבאי, שמנע מרבים מחברינו הערבים להשתתף בפסטיבל, הגיעו לפסטיבל יותר מ-1,000 חברים. הפסטיבל הוכיח כי בנק"י היא תנועה גדולה היונקת את תמצית קיומה מהיותה מבוססת על אחווה יהודית-ערבית. במהלך שלושת ימי הפסטיבל נערכו דיונים פוליטיים בצד תוכנית אמנותית עשירה ותחרויות ספורט. הפסטיבל הסתיים בתהלוכה המונית ברחובות חיפה. במשך שעתיים צעדנו במפגן מרשים ומלוכד של אחווה יהודית-ערבית. היתה זו הפתעה לתושבי חיפה שהרעיפו עלינו גילויי אהדה וקיבלו אותנו במחיאות כפיים בצד גם גילויי נאצה וגידופים.

לי, כמזכיר בנק"י היתה זו הפעם הראשונה שצעדתי בראש הפגנה של התנועה. כשהגענו לשדרה בשכונה הגרמנית שרנו את האינטרנציונאל והכרזתי על סיום ההפגנה. כאן התפרצה ארנה מר, מי שלימים נודעה בשם ארנה מר-חמיס, שאין הצדקה לפזר את האנשים. היא גרסה שמצעד האחווה המרשים של יהודים וערבים חייב להימשך עד הבוקר. לעזרתי ניגשו החברים תופיק טובי ואמיל חביבי כדי לשכנע את ארנה לקבל את הדין.

אני מציין פרט זה כתגובה לדברי נאצה שציין אחד המגיבים להתייחסותי במאמרי לארנה חמיס ולפועלה בעיר ג’נין. רעיון האחווה בין יהודים וערבים היה עצור כאש באישיותה של ארנה ולמענו היא הקדישה את כל חייה, ונתנה לכך ביטוי בפעולותיה החינוכיות עם בני הנוער בעיר ג’נין. את פועלה של האם שנפטרה ממשיך היום בנה ג’וליאנו. בשורות אלו אני רוצה להודות לבנה הממשיך במסירות רבה את המפעל של האם היקרה.

לא אתייחס לכל יתר התגובות. אני מתייחס בכבוד לכל תגובה, גם כאשר אינני מסכים עם תוכנה.

לסיום אני חש חובה להתייחס לפניות של חברים רבים, שבעקבות המאמר בגדה השמאלית שאלו אותי מדוע אינני מפרסם ואינני מופיע באספות של מק"י ובנק"י כדי לספר על פועלה המרשים של המפלגה לפני 50 שנה. אישית אני מוכן להופיע בכל מפגש, אם יאורגן באישור מזכירות המפלגה. כן אני חש סיפוק שבפגישותי בימים אלו עם חברים רבים פלסטינים ויהודים, אני זוכה לתגובות של הערכה מצד חברים המזכירים לי שהם היו חניכי בבנק"י והם מוצאים לנכון להודות לי על כך.

Share on Facebook