שבוע לאחר תחילת המלחמה בין ישראל לחיזבאללה מצאתי את עצמי מעורב במלחמה מילולית מסלימה והולכת עם קרובים וידידים ישראלים שנחשבים מתונים, ליברלים ואפילו שמאלנים. אחד מנושאי הוויכוח הלוהטים ביותר היה הפצצת התשתיות האזרחיות של לבנון. יריבי, כמו רוב הישראלים באותה עת, שיבחו את התחכום של צה"ל: הלבנונים יאשימו בוודאי את החיזבאללה בהרס ארצם היפה עקב ההתקפה הישראלית. לכן כל מה שנדרש מישראל זה להמשיך ולהפציץ, ולראות איך הלבנונים קורעים לגזרים את החיזבאללה.

תגובתי היתה שבהסתמך על דיווחי התקשורת הזרה מלבנון, זה לא קורה. בהתחלה אכן היה בלבנון זעם רב כנגד החיזבאללה, אולם כאשר פעולות התגמול מצד הצבא "המוסרי ביותר בעולם" החלו לפצפץ נמלי תעופה אזרחיים, תחנות כוח, כבישים ושכונות אזרחיות, הזעם הופנה חיש מהר כנגד ישראל. ואז, בעיני רוב הלבנונים החיזבאללה הפכו לגיבורים המעזים להילחם בבריון השכונתי (אגב: תדמית זו היתה בדיוק אחת המטרות המקוריות של החיזבאללה כשיזמו את הפשיטה ב-12 ליולי). הטיעון שלי לא התקבל היטב בלשון המעטה. האשימו אותי שאני מסתמך על מקורות "אנטי ישראליים", ושאני ישראלי רע באופן כללי. השאר, כמו שנאמר, הוא היסטוריה.

בסוף המלחמה קיבלתי מחברה מאמר שהופץ בתפוצה נרחבת בתיבות האימייל הישראליות. המחבר הוא עיתונאי לבנוני שחי בבירות, אחד, מיכאל בהה (לא מדובר במדען אמריקאי המתנגד לאבולוציה הנושא את אותו שם). כותרת המאמר בן 2,500 המלים, שתאריכו ה-30 ליולי, היתה: "האנשים הצבועים ביותר בעולם". המאמר תואם את טיעוני הזרם המרכזי הישראלי אחד לאחד, במיוחד בהתייחס להשפעת המלחמה על דעת הקהל הלבנונית. הנה כמה פנינים:

"וכעת אנו בוכים ומשחקים בצביעות את תפקיד הקורבנות. אנו יודעים להתלונן ולטעון כי אנו אף פעם לא אחראיים על הזוועות שמתרחשות, בהפרשי זמן קבועים, על שטחינו.

"החלטת מועצת הביטחון 1559, התובעת מממשלתנו להציב את צבאנו על השטח העצמאי שלנו, לאורך הגבול הבינלאומי שלנו עם ישראל ודורש פירוק כל המיליציות הנמצאות על השטח שלנו, התקבלה ב-2.9.2004 … קורבן? לבנון? איזו בדיחה!

"לפני ההתקפה הישראלית, לבנון כבר לא היתה קיימת. היא היתה רק הולוגרמה. בביירות, לאזרחים תמימים כמוני נאסרה הכניסה לאזורים מסוימים של עיר הבירה שלהם. אף המשטרה שלנו, הצבא שלנו והשופטים שלנו היו בין אלה שנאסר עליהם להיכנס.

"למשל, המקרה של אזור המפקדה של החיזבאללה ושל הסורים בשכונת חרט חרייק. ריבוע של קילומטר מכל צד, בירה בתוך בירה, נשמרת ללא הפסקה ע"י צבאו של חוריא, לרשותה מוסדות משלה, בתי ספר, גני ילדים, בתי משפט, רדיו משלה, טלוויזיה ובעיקר… ממשל משלה.

"‘ממשל’ אשר החליט לבדו (במקום ‘הבובות’ שבממשלת לבנון – בה לחיזבאללה יש גם שרים) החליט לתקוף מדינה שכנה אשר אין לנו איתה כל סכסוך מהותי או מבוסס, ולהטביע אותנו בסכסוך דמים. ואם תקיפת מדינה ריבונית על שטחה, אם רצח 8 מחייליה, אם חטיפת שניים נוספים ובמקביל שיגור טילים על תשע ערים, אם זה אינו מהווה סיבת-מלחמה (CASUS BELLI) אז צריך לבדוק מחדש את ההגדרה של עקרון היורידי הזה.

"והנה הם, הפוליטיקאים השפלים… מברכים כל פצצה אשר נוחתת מ-F16 יהודי ואשר באה להקטין את העלבון לריבונות שלנו שחרט חרייק מהווה בלב לבה של ביירות. בלי הישראלים, מה היינו עושים כדי לקבל הזדמנות נוספת (אשר לא מגיעה לנו בכלל!) לבנות מחדש את ארצנו?

"כל מבצר איראני-סורי אשר ירושלים הורסת, כל לוחם איסלאמי שסולק, מאפשר ללבנון לשוב על רגליה באופן יחסי ולקום מחדש! החיילים של ישראל עושים פעם נוספת את עבודתנו. מחדש, כמו ב-82′, אנו צופים, שפלים, מפוחדים ותוך כדי העלבתם – לקורבנם ההירואי, המאפשר לנו לשמור על תקווה לא להבלע במעמקי האדמה.

"כמו הרוב העצום של אנשי לבנון אני מתפלל שאף אחד לא יפסיק את ההתקפה הישראלית לפני שתפסיק לשבור את הטרוריסטים. אני מתפלל שהחיילים היהודים העברים יחדרו לכל פינה של דרום- לבנון ויגרשו, במקום שאנו נעשה זאת, את כל התולעים שמתחפרים שם.

"כמו רוב הלבנונים, שמתי בקבוק שמפניה לקירור כדי לחגוג את ניצחון הישראלים. אך אני מסכים למשפטו של מישל סרדו: שהם לוחמים גם עבור החופש שלנו, קרב נוסף, ‘אשר בו לא היית נוכח! ובשם העם שלי, אני רוצה להביע את הוקרתי האין-סופית למשפחות הקורבנות הישראליים, אזרחים וצבאיים, אשר קרוביהם נפלו כדי שגם אני אוכל לחיות לפי זהותי. שיידעו שאני בוכה יחד איתם".

(תרגום קטעי המאמר של בהה, כפי שהופץ באינטרנט בעברית, נעשה ע"י אלעזר שפר והם מובאים כלשונם).

המאמר הזה היה חשוד בעיני מהרגע הראשון. המחבר מציג את עצמו כמתנגד-משטר לבנוני המבקר בחומרה את מנהיגי ארצו. בהיותי מתנגד-משטר בעצמי, אני יודע משהו על אופן הכתיבה של אנשים כאלה. אף חברה לא נראית אותו דבר מבחוץ ומבפנים, ומתנגדי משטר, למרות דעותיהם, עדיין כותבים מבפנים – מאפיין הניתן לזיהוי באינספור דרכים. אני לא מכיר את לבנון מבפנים, אבל נקודת הראות של המאמר נראתה לי קרובה מדי לדרך בה מתבוננים על לבנון מבחוץ – מכיוון הקונסנזוס הישראלי. טיעוני המאמר קרובים מדי לטיעוני הזרם המרכזי בישראל, אשר סביר כי חלקם אפילו אינם ידועים בלבנון. המאמר מתחנף לרגישויות ישראליות, ובאותה עת רומס ברגל גסה רגישויות ערביות. בקיצור, המאמר "מריח" לא-לבנוני.

חשדותי הובילו אותי לחיפוש באינטרנט שהעלה ממצאים מפתיעים: הגרסה האנגלית של המאמר הופצה בכל רחבי האתרים הימניים / ה"פרו ישראלים", ומצאה את דרכה אפילו לגורמים רציניים כמו The New Republic. הגרסה העברית הופצה אף היא בתפוצה רחבה והופיעה אפילו באתר שמאל אחד. המקור היה אתר אלמוני בשם "סוכנות הידיעות של מטולה" (The Metula News Agency), בו הופיע לראשונה המאמר בצרפתית.
 
חיפשתי מאמרים נוספים של בהה באתר ולא מצאתי כלום ואז שלחתי להם את הדוא"ל הבא:

"עיתונאים יקרים,

פירסמתם לאחרונה מאמר מאת מיכאל בהה. האם אתם יכולים לספק לי את פרטי ההתקשרות עימו וכן לידע אותי בדבר מאמרים אחרים שלו או בדבר אתר האינטרנט האישי שלו"?

התשובה לא אחרה להגיע:

"למר בהה אין אתר אינטרנט ופרטיו אינם ניתנים לפרסום מסיבות ביטחון מובנות מאליהן. תוכל למצוא מספר רב של מאמריו ברשת האינטרנט וגם באמצעות מנוע החיפוש של אתרנו".

ואז "שרפתי" את הכיסוי שלי, אולי מוקדם מדי:

גב’ XXX היקרה,

תודה על תשובתך המהירה. חיפשתי באתרכם ומצאתי רק את אותו מאמר מפורסם. חיפוש בגוגל הביא לאותה תוצאה עצמה. האם עלי להסיק מכך שמר בהה אינו קיים, או שזה שם העט של מחבר יהודי כלשהו?

שוב תודה, שבת שלום, אסף.

אבל הפרובוקציה השתלמה, הנה מה שקיבלתי בתשובה:

היכנס לאתר שלי www.menapress.com למנוע החיפוש בטור הנכון והקלד Behe: B-e-h-e ותלמד לקרוא ולחפש ברשת

מיכאל בהה בבירות

נ.ב.

בבקשה אל תכתוב אלי שוב.

באותו יום עצמו (18 באוגוסט), הופיע באתר מאמר שני, ולעת עתה אחרון, מאת בהה. האימרה "על ראש הגנב בוער הכובע" נראית לי מתאימה ביותר לכל ההתנהלות (תודה לג.ו. שהדגישה נקודה זאת!).

בהה צדק בעניין אחד. כישורי החיפוש שלי אינם מושלמים מאחר שאחרים הצליחו, לאחר כמה שבועות, למצוא תריסר מאמרים אחרים שלו – כולם בצרפתית, מקור כולם באותו אתר אינטרנט והם מתוארכים החל משנת 2002 (תודה לג. שוורץ). אולם זה אינו מצמצם את החשדות ביחס למאמר המדובר: ראשית, גם אם הקודמים היו אמיתיים (לא בחנתי אותם עדיין – אני מחכה לתשובה מלבנון), המאמר המדובר אינו נראה כזה. שנית, מדוע העיתונאי הזה כל כך נאמן לסוכנות ידיעות אחת שממוקמת מחוץ לארצו, ולא פירסם כלום בשום מקום אחר משך חמש שנים? התשובה החמקמקה של הסוכנות אינה עוזרת להבהיר את הדברים. אולי תושבי לבנון יוכלו לפתור את התעלומה.

יצרתי קשר עם העיתון הלבנוני The Daily Star כדי שיעזרו לי לקבוע אם בהה קיים. עיתונאית הסטאר, קריסטין דיילי (Kristin Dailey) התרשמה אף היא שהמאמר של בהה אינו משקף נקודת מבט לבנונית אותנטית, והוסיפה תובנות ביחס לניואנסים מקומיים ושמות מקומות. לדוגמה, להגיד שחרט חרייק (Haret Hreik) היא "בלב לבה של בירות" זה כמו להגיד שאוקלנד (Oakland) היא בלב לבה של סן פרנסיסקו או שראשון לציון היא בלב לבה של תל אביב – טעות שמקומי אף פעם לא יעשה. אפילו שמו של המחבר נשמע מזויף. Michaël עם e מנוקדת מצביע על ביטוי השם בדומה לעברית. אבל נוצרים לבנוניים מבטאים ומאייתים את השם בצורתו הצרפתית Michel כמו מישל. שלא כמו שמות משפחה לבנוניים, בהה (Behe) אינה מלה בערבית; על-פי מרשם התושבים, השם הכי קרוב לבהה בכל לבנון הוא באחה (Bahhe) שהוא שם של כמה משפחות פליטים פלסטינים סונים. לפי מקור ממשלתי לבנוני, אין אף אחד בלבנון עם שם שאפילו קרוב ל-Michael Behe. אפשר לטעון שזהו שם-עט "מסיבות ביטחון מובנות מאליהן". אבל זה די מטופש מצידו של עיתונאי לבנוני לטעון שהוא מייצג את הרוב הדומם הפרו-ישראלי לכאורה, אבל לבחור בשם-עט שאפילו לא נשמע לבנוני.
 
לסיכום, ניתן להסיק באופן כמעט ודאי שהמאמר של בהה הוא זיוף גס.

השאלה העמוקה יותר היא מדוע הזרם המרכזי הישראלי והיהודי אימצו ללבם בחפץ לב כזה וללא בדיקה נוספת מאמר מפוקפק ממקור נידח? לדעתי, זו דוגמה נוספת עד כמה הפליג הזרם המרכזי הישראלי-יהודי אל מחוזות הדמיון. הקונסנזוס שלנו עטף את עצמו בשנים האחרונות בשטיפת-מוח, תעמולה והכחשה, והתנתק לחלוטין מהמציאות המזרח-תיכונית (כולל המציאות של ישראל עצמה). בניסיון לגשר על פני הדיסוננס הקוגניטיבי הבלתי-נמנע, קפץ הזרם המרכזי על התרמית הזו של בהה, כעל אישוש חיצוני נדיר לתפיסת העולם שלו.

זו אינה בעיה שולית: התודעה המזויפת של הזרם המרכזי וחוסר הרצון שלו להתעמת עם המציאות הם הסיבה העיקרית לכך שהטלנו עצמנו בחיפזון, ללא כל צורך קיומי, לתוך העימותים בעזה ובלבנון – ולכך שאנו מסיקים כעת את כל הלקחים הלא-נכונים מהקטסטרופה שנוצרה.

בינתיים, אני מציב אתגר בפני סוכנות הידיעות מטולה, ה-New Republic וכל אתר אחר שהציג את המאמר המדובר: הביאו הוכחה אמינה כלשהי לכך שמאמרו של בהה נכתב ע"י עיתונאי לבנוני אמיתי המתגורר בבירות – או הסירו אותו מאתרכם תוך התנצלות גלויה.

Share on Facebook