מסקירתו של יוסף אלגזי את ספרו של נעים אלאשהב ("חמאס בעיניו של קומוניסט פלסטיני", הגדה השמאלית, 26.10.06) ניתן להעריך כי הספר אוצר חומר חשוב להבנת החמאס ודרכו. יחד עם זאת, הסקירה והספר (אני בטוח שאלגזי משקף היטב את הכתוב שם) מעלים שאלות רבות.
התוכן וההנמקות מוצגים כאילו נועדו לשכנע אותנו שלא לצדד בחמאס בעימות הנוכחי המתקיים בתוך התנועה הלאומית הפלסטינית. לצורך כך מודגשת החלוקה בין אנו "הטובים" (כלומר, הגורמים החילונים בכלל והקומוניסטים בפרט) ובין הם "הרעים" – כלומר, החמאס. אולם יש בכך החמצה רצינית. בשמאל מעטים מאוד הם החסידים של החמאס. אך השמאל בכלל ובישראל בפרט מבקש להבין מדוע עולה ומתחזק כוחו של החמאס לעומת ירידה קשה ומתמשכת בכוחם של השמאל והקומוניסטים בקרב הפלסטינים. תופעה זאת – עלייתו של האיסלאם הפוליטי וההיחלשות החמורה של השמאל איננה תופעה מקומית. השאלה מה היא האסטרטגיה הרצויה של השמאל כלפי האיסלאם הפוליטי מעסיקה רבים וטובים. השאלה נעשית קשה יותר במיוחד כשזה האחרון נמצא באופוזציה לשלטון פרו-אימפריאליסטי. נוסיף כי השאלה ניצבת בכל חריפותה במקומות שבהם קיימת בקרב השמאל נטייה לצדד בממשלה ריאקציונית, שהוא כפי הנראה המצב במצרים.
גם בנסיבות המקומיות יש גם כמדומני צורך להציג את אותן השאלות הקשות והמורכבות. מדוע אבדה לשמאל האחיזה באותן השכבות החברתיות שהם הבסיס המסורתי שלו? האם הקומוניסטים ושאר השמאל השתלבו למעשה בגוש השלטוני של הפת"ח? האם הם דרשו ויישמו מדיניות שונה מזו של הרשות הפלסטיני כלפי האיסלאם הפוליטי? האם דרשו מדיניות נוקשה או מתונה יותר? כלומר, האם הקומוניסטים ושאר השמאל הפלסטיני הציגו אלטרנטיבה פוליטית וחברתית לפת"ח? ברור שבאופן כללי עמדות השמאל וגישתו הרעיונית קרובות ללבנו, אך אין להתחמק מהדיון בכישלונות השמאל וסיבות ההצלחה של החמאס.
במישור האקטואלי
ברור שישראל היא זאת שנושאת באחריות העיקרית להתפתחויות האחרונות בקרב הפלסטינים תחת הכיבוש, ובתוכן האסונות בעזה. אחריות זו של ישראל כוללת גם את החרפת היחסים שבין החמאס ובין הרשות. אך אין להסתפק באמירה זו. רצוי גם לנתח בדקדקנות את התפקידים ואת התרומה של שני הצדדים להחרפת היחסים ולהמשך המשבר הנוגע לאי-הקמת ממשלה פלסטינית. אין בידינו הנתונים לפסוק בשאלה קשה זו. אך בכל זאת יש בידינו להזהיר נגד מסקנות נחפזות וקביעות פשטניות.
המשפט הבא של אלגזי-אלאשהב הוא אכן פשטני ומטעה: "היום סירוב ממשלת חמאס להכיר בתוקפם של החלטות או"ם וההסכמים שחתמו אש"ף וישראל גורם להרעבת העם הפלסטיני, מאפשר לממשלת ישראל לחמוק מניהול משא ומתן ענייני עם הצד הפלסטיני ולכפות מהלכים חד-צדדיים". קביעה חסרת שחר זו היא אליבי מצוין לממשלת ישראל. מכאן כאילו יודעים אנו מדוע אין התקדמות במו"מ! ובכלל, האם מדיניות כלשהי מצד ממשל כלשהו מצדיקה הענשה והרעבה של כלל האוכלוסייה?
חמורה ביותר היא הקביעה שחמאס וכלל האיסלאם הפוליטי הם גוש ריאקציוני אחד: "החמאס, השואף להחזיק בשלטון בכל מחיר, נוהג כמו האיסלאם … באיראן ובסודאן וכמו הטליבאן … השינויים בחמאס נועדו להרדים את ערנות יריביו". קביעה אנטי-היסטורית זו מצטרפת לקביעה מסוכנת ובלתי נכונה נוספת האומרת שכל "גילויי המתינות של האיסלאם הפוליטי אינם אלא תמרון כדי לפלס דרך לשלטון המוחלט של האיסלאם".
לא במקרה, לגמרי שלא במקרה, זאת בדיוק הנחת היסוד של הטיעון "הרעיוני" של בוש וממשלו. הקביעה המוזרה הזאת "חמאס = טליבאן" וכו’ מתעלמת מלקחי ההיסטוריה. האם לא שמענו בעבר הלא רחוק שכל הנסיגות של אש"ף הן תמרון הרדמה? כזכור, גם נאמר אז שכל המהלכים המתונים של הקומוניזם (כגון התמיכה בדו-קיום) אינם אלא תמרון. גישה זו שאין ולא יכול להיות שינוי באיסלאם הפוליטי פוגעת בטיעונים הנכונים של מחנה השלום בארץ ובעולם שמדיניות ריאליסטית ונבונה יכולה למנוע עימות ואסונות. על פי אלגזי-אלאשהב אפשר להבין שעלינו להתכונן ולהשתלב ב"מלחמת הציביליזציות". אם זהו המצב – מה בעצם התפקיד של השמאל? האיסלאם הפוליטי אינו מתקיים "מחוץ להיסטוריה" ואינו חסין מפני השפעות חיוביות. כפי שהריאקציה שבתוכו ניזונה מתוקפנות נגדו, ישתנה האיסלאם הפוליטי לטובה, במוקדם או במאוחר, באווירה נעדרת מלחמות ועימותים.
רצוי עמדה של ניטראליות חיובית
זכויותיה של עמירה הס ידועות, יש לקוות, לקוראי הגדה השמאלית. אי-אפשר להגזים בערכה של תרומתה לחשיפת זוועות הכיבוש. כתיבתה מצטיינת בראייה רחבה ובדייקנות מקצועית מעולה. יחד עם זאת, לצערנו, מתלווה לא פעם לכתבות שלה מעין מנטרה שכמו חוזרת על עצמה: הסכם אוסלו אשם, ערפאת אשם. כיום מדובר תמיד באשמה של הרשות המושחתת ושל מחמוד עבאס. מסתבר גם שהרשות ועבאס אשמים בהתנגשויות המזוינות (שהן בדבריה של הס מבית מדרשו של יאסר ערפאת). הם אלו שאשמים באי-הקמת ממשלה פלסטינית מוסכמת, ועוד פועלים, לא עלינו, למען האינטרס של הכובש הישראלי (עמירה הס, "לא עניין פלשתיני פנימי", "הארץ" 4.10.06).
כך יוצא שבמקביל לאלה המאשימים את החמאס בהמשך הכיבוש, יוצאת עמירה הס בהאשמה שההתנגשויות כולן הן פרי יוזמת הפת"ח, שנועדה למטרה ברורה. "כי לשולחי החמושים האלה יש אינטרס משותף עם ישראל. לחזור אחרונית, למצב שבו הנהגה פלסטינית משתפת פעולה עם מראית עין של מו"מ לשלום בעוד ישראל ממשיכה את הכיבוש…" (שם). עמירה הס מתייצבת לצד החמאס בעימות עם הפת"ח "מרוב שנאת המן" תוך כדי התעלמות מכך שהחמאס אינו "חף" מאינטרסים ושיקולים לא ענייניים.
ד"ר מאיה רוזנפלד ("אחראים לגורלם", "הארץ", 24.10.06) אינה מקבלת את הפסקנות של עמירה הס הקובעת שתנועת הפת"ח והרשות הפכו למעשה למשת"פים לכל דבר. רוזנפלד כותבת שהס מתעלמת מכך שלמרות הנסיגות ולמרות הקשיים נמשך המאבק של הפלסטינים לקבלת זכויותיהם. רוזנפלד מבקרת את הס על כך ש"המאמץ הפלסטיני להביא לכינון ממשלת אחדות, שתזכה ללגיטימציה בינלאומית, לא נתפסה בעיניה כמעשה של התנגדות לנוהלי ישראל, אלא כנכונות לקבל את תכתיביה".
אני כשלעצי ממליץ שלא נמהר להזדהות עם כל צד שהוא במאבק המחריף בין החמאס ובין הפת"ח והרשות. יש לקבוע באופן עקרוני ששום דבר לא מצדיק אלימות בין הכוחות הנאבקים ביניהם. כמו כן, יש צורך אובייקטיבי בחתירה להסכם שיאפשר הקמת ממשלה פלסטינית המייצגת את שני הזרמים העיקריים. ברור בשלב זה שהפת"ח לבדו אינו יכול לייצג את הציבור הפלסטיני וכי אסור לו להתעלם ממקומו הבכיר של החמאס. אך אסור לחמאס בתכלית האיסור לפרש את ניצחונו האלקטוראלי כאילו זכה למנדט לדחות פשרות כואבות ולהימנע מהצורך בגמישות מדינית וביטחונית. האחדות היא האינטרס של העם הפלסטיני – וגם האינטרס של אלה הנאבקים לשלום ישראלי-ערבי.

שאלות לראובן קמינר
Reuven asks good questions. I have some questions
Did Oslo, and the agreements based on Oslo, advance the Palestinian struggle for national liberation, or set it back
?
Did Oslo advance the struggle for peace in Palestine, or set it back
?
Is the PA, created by Oslo, a stage on the road to Palestinian liberation, or an
obstacle
?
Did the policies of the Palestinian left, including the communists, represent an independent working-class policy for national liberation, or a tailist policy
?
Does the Palestinian left play a "neutral" role, as between Fateh and Hamas, or does the Palestinian left have its own program to lead the struggle for return, national liberation, and peace
?
These, too, are questions that arise from Yossi Alghazy’s article about Na’im al-Ashhab
אתה אומר "בגישתם הביקורתית לשחיתות עולים הבוחרים הפלסטינים בהרבה על בני דודיהם היהודים".
ובכן, קשה לי לראות על מה בדיוק אתה מתבסס
ואני אף מזהה פה מידה של צביעות.
אפשר לעשות אנלוגיה ברורה בין החמאס למפלגת ש"ס אצלנו. אם כך, תאר לך שש"ס תזכה לרוב הקולות בבחירות, האם זה אומר שהבוחר הישראלי מאס בשחיתות? יש לי תחושה שבתסריט כזה יהיו לך הסברים מעט שונים.
זאת ועוד, התייחסות ישראל לשחיתות טובה פי כמה מההתייחסות הפלסטינית:
האם לדעתך ייחקר אבו-מאזן בעניין מינויים פוליטים?
האם נחקר יאסר ערפאת בעניין המחיר ששילם בעבור וילה או בית ברמאללה או בעזה?
האם נחקרה סוהא ערפאת לגבי מימון חייה בחו"ל?
האם פורסם תקציב הנסיעות לחו"ל של שרים בממשלת אבו-מאזן?
האם מישהו ראה את תקציב לשכתו של ערפאת?
מדובר על רמות שחיתות שונות לחלוטין. המודעות אצלנו גבוהה הרבה יותר מאשר ברחוב הפלסטיני מכיוון שאנחנו מדקדקים בדברים שספק אם בכלל נחשבים בפלסטין כ"שחיתות", כמו למשל ממשלת הליכוד שנפלה תחת הסיסמא "מושחתים, נמאסתם" עקב מעשים שהיו עוברים ללא הרמת גבה בפלסטין.
אני בהחלט מסכים עם כותב המאמר: ראוי וצריך להציג את השאלות הקשות וללא דיחוי נשאלת מיד שאלה קשה: האם מסוגלים אנו להתמודד גם עם התשובות הקשות? או שמא נפתור את כישלונותינו המחפירים בתשובה מלאת חנופה עצמית כגון: היינו טובים/ מוסרים /וכ"ו יתר על המידה? ובכן לצערי הרב לא רק שכותב המאמר איננו שואל בסופו של דבר אף לא שאלה קשה אחת בודדה, אלא שהוא מוסיף ומדקלם טענות פשטניות אשר הינם אלא התנערות מגושמת להחריד אפילו מבדל אחריות של העם הפלשתינאי למצבו. אחריותה של ישראל למצב היא ברורה כשמש בצהרי היום. אז בהנחה שכן, לא מגיע לנו איזו שהוא נימוק? הסבר קצרצר? משהו? כנראה שלא. ובכן למרות שלא התבקשתי לעשות זאת הרי התשובה שלי לשאלה מדוע איבדו השמאל והקומוניסטים את תמיכתם של ההמונים: קודם כל במקרה הקומוניסטי הסביה היא פשוטה וקצרה – הקומוניסטים מאז ומתמיד יצגו אינטרסים זרים ואף מנוגדים לאלו של הפולטריון. בתקופת ברה"מ אלו היו האינטרסים של המעצמה רודפת הכוח והיום אלו האינטרסים הקטנונים של המפלגה והשאיפה לתפוס עמדת כוח חדשה. במקרה של השמאל התשובה מעט יותר מורכבת: השמאל פועל בעיקר ממניעים של לאומנות הפוכה ואידאליזציה של כל דבר המנוגד לאופן חייו. אני מניח שהסיבה לכך היא יסורי מצפון וסוג של שיעמום מהחיים מלאי המותרות. סביר להניח ששום פועל אמיתי לא יעבור את סף דלתם של אף בורגני, יהיה שמאלי ככל שיהיה, עדין הריח הרע שנודף מבגדי העבודה גובר על ריח הקטורת.
חילוקי הדעות בין השמאל והפונדמנטליזם הפלסטיני הם לפחות בני שני דורות.
חילוקי הדעות המהותיים בין עמדות הפק"פ ששללו בכל דרך את הגישה הלאומנית-דתית בקרב הפלסטינים לפני ה"נכבא", ודרשו מהעם הפלסטיני לא לזוז מאדמתו הם רק דוגמה אחת, מיני רבות.
(2) כל עוד הייתה ברית המועצות קיימת, וגם קיימה מדיניות שתמכה בזכויות הערבים לשליטה על אוצרות הטבע שלהם, ולהגדרה עצמית, היא היוותה שיווי משקל למעצמה השנייה, ארה"ב האימפריאליסטית.
משנעלמה ברה"מ ממפת העולם, ורוסיה החלה להתנהג באכזריות דומה לזו שבה נוהגים האמריקאים, למשל כלפי הצ’צ’נים, נעלם הנימוק השמאלי של "לסולידריות ולאחוות עמים, דרך ברה"מ"…
(3) לחלל הפוליטי הזה נכנס הפונדמנטליזם האיסלמי ולא רק בפלסטין.
החמאס כמו ה"פ.י.ס" – חזית ההצלה האיסלמית באלג’יריה, והאחים המוסלמים במצרים אינם כלל ועיקר תנועות מתקדמות במהותם, למרות שחלק מפעולותיהן (למשל הלחימה בשחיתות, ופתיחת גני ילדים ועזרה לחולים וכו’) הן חברתיות-סוציאליות. מטרות הפונדמנטליזם נשארו בעיקרן כשהיו. (למשל המשך דיכוי הנשים, והשלטת כפיה דתית). התמיכה הכספית שהתנועות האלה מקבלות (למשל ממשטר הנסיכים הווהבי הסעודי, ומאירן של האייתולות, לא עושה אותן ל"אנטי-אמפריאליסטיות").
(4) החמאס והג’יהאד מתייחסות לכל ‘לא מוסלמי’ ככובש, להבדיל מחיזבאללה שלו גם תומכים נוצרים, כגנרל מישל עאון, למשל.
התיחסותם אלינו ברורה: במקרה הטוב הם מוכנים לעשות הודנה ארוכת ימים עם ישות ציונית כלשהי.
(5) פתח-טוניס היה מושחת. ישראל בהנהגתם של פרס ורבין גם הצליחה להמשיך להשחיתם, והעניקה ל"זועמה" (ההנהגה) טובות הנאה, כגון "האפלייה החיובית" שממנה הם נהנו בחופש תנועה, ללא ביקורות ומחסומים שבה נענש העם הפלסטיני. גם מתן השליטה במונופולים הבסיסים כטלפונים האלחוטיים, הגז והדלק שהועברו לידיהם. כך לדוגמא במקום חברת הדלק בתקופת "הכיבוש בכינון ישיר", שהיתה בידי "פדסקו" -בעלות משותפת של המונופלים הישראליים פז-דלק-סונול-קומפני, ניתן הזכיון למקורבי ערפאת. זה כנראה לא עזר, והפתח של ערפאת לא ניכנע לדיקטטים של ישראל, וכך הפך ל"לא פרטנר". אח"כ גם חוסל אבו-עמאר (ראה ראיון עם דני רובינשטיין באתר "קשב"). אנחנו בשמאל פשוט לא רצינו להכיר בעובדות האלו!
(המשך)
(המשך)
כשהרשות הפלסטינית הבטיחה, אך לא הצליחה להביא תוצאות –אוכל, פרנסה ועצמאות לעמה– היא הפכה ל"פאשלה".
השמאל (מפלגת העם, לשעבר המפלגה הקומוניסטית הפלס’) היה בקואליציה עם הפתח, וג’סאן חטיב היה שר התכנון והפיתוח. עובדה זו הפכה אותו לשותף ונושא באחריות מיניסטריאלית לכשלון להביא שלום ורווחה לעם הפלסטיני.
מפלגת העם לא התנערה עד היום מהקשר הגורדי לאבו מאזן, ומתקשה להבהיר לבוחריה שנשארו במה שונה עמדתה מעמדת הממשל המושחת של הרשות. (אגב, בגישתם הביקורתית לשחיתות עולים הבוחרים הפלסטינים בהרבה על בני דודיהם היהודים…)
(6) ד"ר מוסטפא ברע’ותי, שהיה למקום השני בבחירות לנשיאות (איש שמאל ידוע, קומוניסט לשעבר, שיסד ומנהל את אגודת הסעד הרפואי הפלסטיני) ביקר השבוע בעזה, ונפגש גם עם רה"מ (של החמאס) הנייה. נראה שהוא מראה יותר פתיחות כלפי האילסמיסטים מאשר מפלגת עמל.
(אולי ברע’ותי השתחרר מהקולקטיביות הרעיונית… )
(7) חילוקי הדעות בחמאס אינם ברורים דיים לנו. לכן קשה לנו בשמאל לנקוט עמדה. (חוסר הגמישות שמראה ישראל כלפי הפלסטינים מונע שחילוקי הדעות יפרצו באופן גלוי החוצה).
(8) ניתוח מעניין וריאליסטי ניתן למצוא במאמרו של חטיב מה 17 לאוקטובר. חטיב עומד על ה’כמעט סימטריה’ הקיימת כתוצאה מהמצב:… לשתי הממשלות, זו של אולמרט וזו של החמאס בעיות של יציבות. כמובן שבעיותיה של ממשלת החמאס הרבה יותר רציניות, והיא קרובה ל meltdown.
חטיב מבקר את הפתח, שלא הצליח להתרגל לתפקיד האופוזציוני שלו ו"סומך על דרכים שנוגדות את החוקה, או אחרות שבשבילם אין כוחו מספיק". חטיב גם טוען ש"זה לא יהיה ריאליסטי לפזר את ממשלת חמאס, כאשר כל ממשלה אחרת שתבוא במקומה תזדקק לרוב חמאסי בפרלמנט הפלסטיני".
(9) מה צריך לעשות השמאל בישראל?
כמובן שלא להסחף ל"מלחמת הציביליזציות". אנו צריכים לפעול לשינוי התנאים שבהם מצויים העמים. ז.א. להתרת רצועת החנק מהעם הפלסטיני שדוחפת את רבים מבניו ובנותיו להאמין ש"כולו מן אללה" (שלעזרה ניתן לצפות רק מאללה. אגב, זו גם הגישה של חסרי האמונה בשלום בין "בני עמנו", ש"אלוהים גדול"). ולהתרת תלותנו בארה"ב ובמכשלת ממשלת אולמרט-פרץ, שהיום הפכה לליבר-מאניאקית.
אנו חייבים לשנות את מדיניות ישראל למדיניות של שלום, שיוויון ורווחה. אז יוכל גם השמאל הפלסטיני לפעול ביתר קלות, ולשתף פעולה עם השמאל הישראלי בלי שיגונה כמשת"פ ע"י הפונדמנטליסטים. זה ייקח זמן, ויצרוך הרבה אנרגיה… אך בהשוואה למאת השנים של הסכסוך, זה יהיה תהליך קצרצר של התאמה אידאולוגית-מדינית לצרכים החדשים שיביא השלום
(סוף).
החבר קמינר מעלה כמה שאלות נוקבות, ולא ברור האם לאיש (והכוונה היא לפעילי השמאל הפלסטיני) יש לו מענה. אנו לא אמורים לנקוט עמדה בסכסוך בין חמאס-פתח, אבל אנו לא נייטרלים, אנו עדיין סבורים שהחמאס והפתח אינן אופציות קבילות, רק השמאל יכול!
החמא"ס "נמצא באופוזציה לשלטון פרו-אימפריאליסטי"? לקרוא ולא להאמין! ואני לתומי חשבתי שהרשות הפלסטינית, בהיותה ערבית, היא בהגדרה לוחמת אמיצה לשחרור מעול האימפריאליזם…
במענה לשאלה "מה בעצם התפקיד של השמאל?", היתי אומר שקודם כל – למצוא אמירה פוזיטיביסטית כלשהי ולא לעסוק רק בביקורת-ביקורת-ביקורת.
ואהבתי את האמירה ש"האחדות היא האינטרס של העם הפלסטיני – וגם האינטרס של אלה הנאבקים לשלום ישראלי-ערבי". נאה אנו דורשים וראוי שנאה נקיים: הבה נפסיק לשתף פעולה עם האפרטהייד בין "יהודים" ל"ערבים" – ונקרא לכינונה של מציאות שפויה של אחדות בים כל יושבי הארץ הזו. אשמח לקרוא מה דעתו של ראובן.
הכותב מוזמן ללכת צעד אחד לאחור ולסקור את התופעה בצורה מעט יותר כללית, שכן גם צורות שלטון ריאקציונריות אחרות מקבלות תמיכה תמוהה ביותר בקרב אנשי שמאל מסויימים.
המאמר פונה לכיוון אחד שהוא אכן חשוב: "מדוע אבדה לשמאל האחיזה באותן השכבות החברתיות שהם הבסיס המסורתי שלו?" אך זונח סוגיה אחרת: מדוע אורך הרוח של אנשי שמאל רדיקלי כלפי חמאס-איראן וכו’ אינו קיים כאשר מדובר על אופוזיציה מבית, דהיינו הימין הישראלי, המתנחלים, או אפילו ארה"ב.
מה שקרה כאן הוא דוגמה מצויינת.
פורסם מאמר בו אדם פלסטיני מצביע על ליקויי החמאס והסכנה הטמונה בו, ומיד תוך כמה ימים קופץ ראובן קמינר לסנגר על החמאס פן נחשוב חס וחלילה שנעים אלאשהב צודק בביקורתו ואנחנו בלי משים תומכים בארגון פונדנמטליסטי מסוכן.
מדוע? מה לך כי נזעקת?
עמדותיו של נעים אלאשהב כלפיי החמאס בפרט והאיסלאם הפוליטי בכלל תואמות השקפה שמאלית נאותה. איש שמאל נאבק בכל פונדמנטליזם דתי משום שהוא ריאקציוני, לא דמוקרטי, דכאני במהותו ומעודד בורות שמאפשרת למימסד דתי לשלוט "בחסדי האל".
אלאשהב צודק כאשר הוא קובע שמדיניות החמאס שלא להכיר בהסכמים שנחתמו בין הרשות לישראל סיפקה לישראל את העילה להדק את המצור עד כדי הרעבה בתמיכה בינלאומית. אין קביעה זו עומדת בסתירה לעמדות השמאל הישראלי המתנגד לכיבוש ולמדיניות ההרעבה.
ההתנגדות לכיבוש היא בלתי תלויה בסוג הממשל הפלסטיני, והתביעה מממשלת ישראל לנהל מו"מ גם עם ממשלת החמאס אינה מתן הכשר אידיאולוגי לתנועה זו.
ההתנגדות לכיבוש (שיש לו מנייה מכריעה בהתחזקות החמאס) וההתנגדות לפונדמנטליזם הדתי של החמאס (ושל המתנחלים ושל האחים המוסלמים ושל החיזבאללה) הן עמדות משלימות ולא סותרות.
הבחירות ברשות הפלסטינית שהעלו את החמאס לשלטון, היו דמוקרטיות על פי ההליך אבל לא על פי התוצאה הפוליטית, כפי שכניסתו של ליברמן לממשלת ישראל נעשתה על פי הכללים של הדמוקרטיה הפורמלית, אבל מנוגדת לעקרונות דמוקרטיים.
גדעון גיתאי כותב:משנעלמה ברה"מ ממפת העולם, ורוסיה החלה להתנהג באכזריות דומה לזו שבה נוהגים האמריקאים, למשל כלפי הצ’צ’נים, נעלם הנימוק השמאלי של "לסולידריות ולאחוות עמים, דרך ברה"מ"…
ולא היא. בריה"מ לא הייתה פחות אכזרית, לדעתי אף יותר, כלפיי הצ’צ’צנים (ואחרים) מאשר רוסיה.
חבל שלא התייחסת לרוב מה שכתבתי, שחיתות בסגנון של האי היווני וסיריל קרן נחשבת לנקיון כפיים ברשות הפלסטינית אחרי שבכירי הרשות עשקו את עמם כמו אחרוני הדיקטטורים.
אבל מה זה חשוב, אתה כבר החלטת ש"בגישתם הביקורתית לשחיתות עולים הבוחרים הפלסטינים בהרבה על בני דודיהם היהודים" ולא תתן לעובדות לסתור אמירה כזו מנותקת מהמציאות.
בעניין בריה"מ – אני רק מקווה שהמגיב "פטריוט" לא יקרא את דבריך ויספר לך על בריה"מ ורוסיה שוחרות השלום והאחווה.
גישת הפלסטינים למושחתים היתה ברורה: הם זרקו אותם מהשלטון בבחירות דמוקרטיות.
ממשלת ישראל, של "קדימה" נבחרה למרות שהציבור ידע על השחיתות הרווחת בה. למשל על פרשת האי היווני, סיריל קרן ועוד.
לגדעון ספירו: עד כמה שידוע לי ברה,מ לא הפציצה את צ’צ’ניה, מה שעשה רוסיה של ילצין ופוטין. ילצין אפילו עלה לשלטון בזכות הבטחתו "לכסח את הטרור" בצ’צניה.
גישת הפלסטינים למושחתים היתה ברורה: הם זרקו אותם מהשלטון בבחירות דמוקרטיות.
ממשלת ישראל, של "קדימה" נבחרה למרות שהציבור ידע על השחיתות הרווחת בה. למשל על פרשת האי היווני, סיריל קרן ועוד.
לגדעון ספירו: עד כמה שידוע לי ברה,מ לא הפציצה את צ’צ’ניה, מה שעשה רוסיה של ילצין ופוטין. ילצין אפילו עלה לשלטון בזכות הבטחתו "לכסח את הטרור" בצ’צניה.
ילצין היה שליט פרו מערבי שהחליש את רוסיה מכל הבחינות והוא פתח במלחמה נגד צ’צניה כדי להטיל אימה על האופוזיציה בתוך רוסיה. אכן, הצבא הרוסי בראשות ילצין ושר ההגנה גרצ’וב ביצע פשעי מלחמה רבים נגד תושבי צ’צ’ניה, כולל בני העם הרוסי. גם הצד הצ’צ’ני ביצע פשעי מלחמה. ילצין זייף את הבחירות לנשיאות בשנת 1996 והאופוזיציה לא יצאה לרחובות, בגלל הפחד מפני הדיכוי, כפי שילצין עשה בצ’צ’ניה. ולדימיר פוטין עלה לשלטון כיורשו של ילצין ולכן פשעי מלחמה המשיכו להתבצע על ידי הצבא הרוסי גם בתקופתו. אבל פוטין, בניגוד לילצין מנסה להוציא את רוסיה מהתלות במערב, שהביא הרס גדול לרוסיה, והוא מנסה לשנות את המדיניות בצ’צ’ניה. רוסיה התחילה לנהל משא ומתן עם חלק מן המורדים הצ’צ’נים, ומורדים רבים נכנעו לרוסים וקבלו חנינה. חלקם התחילו לשרת במשטרת רוסיה כולל כוחות מיוחדים. הצ’צ’נים הם אזרחי רוסיה וחלקם מתגוררים באזורים שונים של רוסיה כולל עיר הבירה מוסקבה. אני מקווה שרוסיה תגיע להסכם עם כל המורדים כך יגיע הקץ לסכסוך. היום רוסיה שלחה גדוד צבאי ללבנון (מחוץ לכוחות יוניפי"ל) שעוסק בשיקום לבנון. הגדוד הזה כבר בנה מחדש מספר גשרים שישראל הרסה בהפצצות וממשיך לשקם גשרים נוספים. הכוח המיוחד הצ’צ’ני שומר על הגדוד הרוסי שמבצע עבודות שיקום בלבנון. חלק מן הצ’צ’נים האלה הם מורדים לשעבר. שר ההגנה הרוסי סרגיי איוונוב אמר שהשלום במזרח התיכון יגיע אך ורק כאשר ישראל תגיע להסכם עם הפלסטינים תוך פינוי ההתנחלויות ביו"ש ועם סוריה תוך יציאה מן הגולן. אני סכים מאוד עם העמדה הזאת!.
"שר ההגנה הרוסי סרגיי איוונוב אמר שהשלום במזרח התיכון יגיע אך ורק כאשר ישראל תגיע להסכם עם הפלסטינים"…
האם זו עוד נקודת זכות לטובת שמש העמים?
הרי כל העולם אומר את זה, מה מיוחד באמירה של סרגיי איוונוב?
לגבי שיקום לבנון, תרשה לי להזכיר לך שדווקא איטליה הקפיטליסטית והפרו-אמריקאית הייתה הראשונה שהתנדבה להרכיב את הכח הרב-לאומי, ומיד אחריה- צרפת.
אז איך שוב הגעת לכך שדווקא לרוסיה מגיע קרדיט כאן?
אגב, אבקשך להתייחס לעסקאות הנשק המפוקפקות של רוסיה, שבסופן מופעל הנשק ע"י איסלאמים קיצונים כנגד אזרחים, איך זה קורה?
איטלה וצרפת רק מפטרלות בלבנון בשם האו"מ והצבא רוסי משקם את ההריסות שם.
בעניין "עסקאות מפוקפקות": רוסיה מחמשת את סוריה ואירן לצורך הגנה עצמית. אירן הקימה את חיזבאללה וכך מנעה את המפעל ההתנחלויות של ישראל בלבנון. כל התנועות האיסלמיות הוקמו בתגובה לקולוניאליזם המערבי והכיבוש הישראלי. לכן הן ימשיכו להתקיים עד לנפילת האימפריאליזם המערבי והכיבוש הישראלי. אם היו לפלסטינים טילי קורנט שיכולים לפגוע בטנקים מודרניים אז ישראל לא הייתה מעזה להקים התנחלויות והכיבוש היה מסתיים מזמן, כמו שקורה בלבנון. לפני המלחמה בלבנון רק השמאל הקיצוני שנא את הרמטכ"ל דן חלוץ בגלל פשעי המלחמה שלו נגד הפלסטינים החלשים. בזכות טילי נ"ט הרוסיים רוב אזרחי ישראל שונאים את אולמרט, פרץ וחלוץ שיודעים להלחם רק בחלשים כמו פלסטינים באמצעות הצבא ובישראלים באמצעות גזרות כלכליות. הנשק הרוסי הוכיח זאת במלחמת לבנון ה-2.