עובדים המשתכרים שכר מינימום הנכנסים לבית תמחוי? הייתכן ששכר לא מציל מרעב או מעוני? התשובה היא חיובית. יותר ויותר עובדים בצרפת ברמות שכר נמוכות הופכים לעניים. הצטרפות האיגודים המקצועיים בצרפת ליום מאבק בעוני העולמי שנערך ב-17 באוקטובר לא היתה רק מחווה של רצון טוב. זהו גם מאבק למען העובדים.
אן צופה בטלוויזיה וצוחקת. הכתבה ביומן מספרת על "בהלת הקניות" הצפויה בחגים הקרובים. בעצם היא לא יודעת האם לצחוק או לבכות. כי אן, העובדת כחדרנית בבית מלון במשרה חלקית, אינה מצליחה להסתדר עם המעט שיש לה. "אני משתכרת 31 יורו ליום" היא אומרת ומוסיפה שלאחר תשלום שכר דירה נותרים בידה 200 יורו לכל צרכיה וצרכי בתה הקטנה. ולאחר רכישת מוצרי חלב וחיתולים עבור הילדה, לא נותר הרבה; ולכן כבר במחצית השנייה של החודש אן נאלצת לפקוד את בתי התמחוי כדי לקבל מזון.
אן לא מופיעה בשום סטטיסטיקה. הרי היא עובדת והכנסתה מציבה אותה מעל לקו העוני. אבל אין ספק שאן היא עובדת ענייה. "עד לתחילת 2000 איש לא סבר שיש לשלב נתונים על עוני עם נתונים אודות הכנסותיהם של עובדים (ובייחוד עובדות) ברמות שכר נמוכות. ההנחה היתה שעובד, כולל עובד המשתכר שכר מינימום, איננו עני. אבל זו טעות". כך נאמר בנייר העמדה שפורסם לקראת הכינוס הראשון שנערך באחרונה ושעסק ב"עובדים עניים". ניתן היה להסביר הנחה זו בעובדה שעל פי נתונים רשמיים מספר העניים בצרפת יורד בהתמדה מזה עשרות שנים. אבל כאשר אנו בוחנים את התפלגות השכר עולה כי מספר העובדים העניים כמעט הוכפל, מ-3,4% ל-6% מכלל האוכלוסייה. כמה עובדים עניים יש בצרפת? על כך קיימות כמה גרסאות: העובדים העניים נאמדים ב-1.3 מיליון או בכ-2.4 מיליון. יש חוקרים, כגון ז’ק קוטה שפירסם ספר בנושא תחת הכותרת "עובדות נסתרות: 7 מיליון עובדים עניים". על פי ההערכה, כ-3.4 מיליון עובדים משתכרים עד שכר מינימום. אי-השתכרות שכר מינימום איננה תופעה שבשוליים, גם רשתות מסחר ושיווק גדולות מעסיקות עובדים בתנאים אלה – כגון "פיצה האט". יצויין שברשתות אלה, ובעקבות הצטרפות עובדים לאיגודים המקצועיים והקמת ועדי עובדים, נערכו מאבקים ממושכים לתוספות שכר, כולל שביתות שארכו חודשים ארוכים.
יש מעסיקים הנוקטים באלף ואחת תחבולות (שהן בלתי חוקיות) כדי שעובדיהם יזכו לשכר מינימום, כגון הכללת רכיבים בשכר שאינם חלק משכר מינימום: שעות נוספות, או הכללת דמי נסיעה ומתן הלוואות או מפרעות (שיש להחזירן). מוראד ראבחי, אחד מראשי פדרציית האיגודים CGT מדגיש "המעסיקים הם מאוד יצירתיים בשעה שהם רוצים לעבור על חוק שכר מינימום. הם מסוגלים להמציא עשרות פטנטים שכל תכליתם: אי-תשלום שכר מינימום". ראבחי מציין ש"לעיתים קרובות אנו מקדמים מאבקים של עובדים המשתכרים שכר מינימום או שמעסיקיהם עוברים על החוק. אלה המאבקים הקשים ביותר, כי לעובדים אלה אין קביעות ולרוב אינם מאורגנים, מצבם הכלכלי הוא קשה מאוד: משפחות חד-הוריות, אמהות העומדות בראש משפחה, בן או בת זוג מובטל או מובטלת, משפחות ברוכות ילדים, מהגרים. כך שכל יום של שביתה, קרי: כל יום של אובדן הכנסה, הוא קשה במיוחד עבורם".
"די לעבודה בשחור, די להפרת חוקי העבודה" היו סיסמאותיהם של עובדי חנות וירג’ין שפתחו בשביתה במאי אשתקד בשאנז אליזה, במרכז פאריס.
האינסטלטור והקצב
רשתות מסחר גדולות, מזללות, חברות בנייה, בתי מלון… כמעט בכל ענף מועסקים עובדים מתחת לשכר המינימום. קוטה חקר באופן יסודי את התופעה והוא פגש את אריק, העובד בסוכנות ביטוח; את ז’אן-פרסואה, קצב במרכול; את איב, ספר ואת רולנד, אינסטלטור. מתחת לשכר המינימום הוא פגש עובדים עצמאים רבים, עובדים זמנים (היכולים לעבוד כ"זמנים" במשך שנים!), עובדים שיצאו זה עתה מתקופת אבטלה ארוכה. על פי הנתונים הרשמיים, משק בית ובו עובד המשתכר שכר מינימום, שבת זוגו מובטלת והמקיימים שלושה ילדים – מהווה משפחה ענייה. משפחתו של פדריק היא דוגמא למשפחה כזו. אשתו מובטלת ולהם שלושה ילדים. לדבריו "יש לשלם חשמל, ארנונה, דלק, גז… עם השכר שאני משתכר לא ניתן להגיע לסוף החודש. יש דברים בהם אנו לא חוסכים: לילדים יש תמיד מזון. על מנת להתמודד עם ההוצאות שברתי חסכונות. המזל הוא שהבית הוא שלנו, שאנו לא משלמים שכר דירה…"
השילוב של יוקר המחייה עם עלויות הדיור הגבוהות הופך לסוגייה שאין לה פתרון עבור שכירים רבים. קיימת תופעה חדשה של דרי רחוב שהם שכירים. עובדים המתגוררים במכוניותיהם או בטנדרים. יש מקרים בהם עובדים נאלצים ללון במקלטים לדרי רחוב. על פי נתוני איגוד מקלטי דרי הרחוב, בפאריס והסביבה אחד מכל חמישה משוכני המקלטים הוא שכיר. בעיר טור, אחד מכל עשרה דרי רחוב הוא שכיר. מספרם הוכפל תוך חמש שנים. מארק הוא חשמלאי בפאריס ומתגורר במעון לדרי רחוב לאחר שלא עמד בתשלומי המשכנתא. "קשה לתפקד בצורה כזו. כל בוקר מוקדם אני חייב לעזוב את המעון עם כל חפצי. האם אתה מכיר מעסיק שמעוניין לשמור על עובד המגיע למקום העבודה כל בוקר עם כל החפצים שלו?"
מוראד ראבחי סבור שהעלאת שכר המינימום מסוגלת להוציא מיליוני עובדים ממעגל העוני. "אנו דורשים שכר מינימום של 1,500 יורו לחודש ואכיפת חוקי העבודה. העלאת שכר המינימום ואכיפה אמיתית, יכולות לתרום תרומה ממשית לשינוי המצב".
אן סבורה שדרישת ה-CGT היא "חלום, שהלוואי שיתגשם". עבורה זהו חלום. אבל מעסיקיה כבר הגשימו את חלומם. אן מועסקת על ידי רשת המלונות "אקור", שבמחצית הראשונה של השנה הרוויחה 241 מיליון יורו, גידול ברווחים של 54% לעומת התקופה המקבילה אשתקד.
הכותבת נשמעת לי קצת קוטרית. נכון שהמצב לא פשוט, אבל תחשבו ותשוו: רק לפני פחות ממאתיים שנה, בזמן המהפכה התעשייתית, אנשים עבדו במכרות 12 ו- 14 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע וילדים ירדו למכרות בגיל 8 ואילו היום יש חוק שעות עבודה ומנוחה ושופטות ושופטים אוכפים חוק וסדר וגובה אגרות המשפט נמוך מאוד (רק 2.5 אחוזים מסכום התביעה לעני ולעשיר), אז לא צריך להתלונן? וגב’ אן יכולה גם להשיג הכנסה צדדית…
מה שבאמת חשוב זה שרשת המלונות שמעסיקה את אן צומחת ופורחת ואיתה צומח המשק הצרפתי כולו, דבר שמבטיח שיפור ניכר בתנאי החיים של העשירונים הגבוהים ובעקבותיהם, כמובן בעיכוב טבעי, גם העשירונים הבאים.
תחי המהפכה הגלובלית.
ובהקשר זה, שמעתי שהתקיים בימים האחרונים כנס של איגודים מקצועיים רבים באירופה, שדנו באפשרות להקים את האינטרנציונל הרביעי כחלק מהמאבק בגלובליזציה ובדה-לוקציה. אשמח לקבל פרטים בנושא.
ןמה אצלנו? ההבדל בין צרפת לישראל הוא ששם האיגודים המקצועיים לקחו את הנושא הזה כחלק מסדר היום שלהם. אצלנו ההסתדרות לא נותנת מספיק תמיכה לעובדים בעל שכר נמוך – ר’ מקרה של העובדים "הארעיים" בשדה התעופה.