מי שיחפש כאן את המליצות הצפויות על בגידת מפלגת העבודה בבוחריה לא ימצא אותן. יש לי חשד כבד שרוב הישראלים שהצביעו לעבודה בבחירות האחרונות הם עוד יותר ימניים מאשר עסקני המפלגה ונציגיה בכנסת. מרכז המפלגה הצביע בעד אביגדור ליברמן, כיוון שההבדלים בין הלאומנים במחנות השונים הם כיום מזעריים. לא בכדי אמר אחד מחברי המרכז לכתב "הארץ" שהוא מקווה ש"ליברמן יפחיד את הערבים". המכנה המשותף הלאומני הוא חזק, וזה הדבק האמיתי המחבר מבחינה רעיונית את העבודה עם קדימה, ואת האגף הימני של קדימה עם הליכוד ועם ליברמן.
קיים כמובן, גם הגורם הכלכלי המשמעותי והדומיננטי. סקטורים גדולים הקשורים במפלגת העבודה מבחינה היסטורית ופוליטית יונקים תקציבי עתק מהממסד, ויש להם אינטרס ברור בשיתופם של שרי המפלגה בכל ממשלה שתקום. בהעדר מעצורים מוסריים והשקפת עולם אינטרנציונליסטית, לא היה שום סיכוי ששיקולים כאלה יניעו את חברי המרכז להצביע נגד שיתופו של הגזען בממשלה. הם פשוט המשיכו בדרכו האומללה של אהוד ברק, שירק בפרצופם של בוחריו הערבים שהצביעו בעדו בהמוניהם בשנת 1999.
לכן אני חולק על ניתוחו המלומד של חברי יוסי ורטר מ"הארץ", שתיאר בהרחבה את המניעים האישיים של כל שר או ח"כ בעבודה להצביע בעד או נגד ליברמן. הנתונים שלו היו נכונים, אבל לא המסקנות. לדעתי, ההחלטה של מנהיגי העבודה להשתתף בממשלה כזאת היא פוליטית ורעיונית, ושהמניעים האישיים, הקרייריסטים, הם משניים. לחילופין אני טוען שגם להכרעה מסיבות אישיות על נושא כל כך עקרוני יש ממד אידיאולוגי. מי שהסכים להיות שותף של ליברמן ומפלגתו הקיצונית נתן הכשר להפניית עורף לשיקולים דמוקרטיים ולמתן עדיפות ללאומנות בוטה. אני לא מאמין שאפרים סנה למשל, מכר את נשמתו רק כדי להיות סגן שר. האיש, שקיבל את חינוכו הפוליטי כנער צעיר בבנק"י, תנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, קיבל השבוע החלטה בעלת אופי רעיוני להעדיף את הימין הקיצוני על האזרחים הערבים. זו היתה החלטה אופרטיבית, אחרי שההכרעה האידיאולוגית והפסיכולוגית התקבלה אצלו כבר לפני שנים רבות מאוד.
לכן אינני מייחס לסנה סתם אופורטוניזם, או ריצה אחר כיסא. אני לא מאשים אותו בהתמסרות לליברמן בגלל אינטרס. החטא שלו הוא בעצם הרבה יותר חמור: בלי שום קשר לתדמיתו העצמית ולפוזה הליברלית שלו בפורומים מסוימים, סנה פשוט הרבה יותר קרוב לליברמן מאשר לשמאל, אפילו בצורתו הוורדרדה והציונית. כמתריע בשער על "הסכנה האיראנית" לאורך שנים רבות, סנה הוא שותף טבעי לכל תוכנית מטורפת שליברמן ינסה לבצע נגד "האיום האסטרטגי" מטהרן. למעשה, חילוקי הדעות בין השניים בנושאים סמליים וסגנוניים ידועים, לא תהווה מכשול לברית ביניהם, אולי אפילו בניגוד לדעתו של עמיר פרץ.
גם פואד בן-אליעזר, האיש שגירש מנהיגים פלסטיניים מתונים מהגדה והפקיר את חייהם בתחילת שנות ה-80, איננו אנטיתזה לליברמן אלא שותף נאמן לכל דרך שהאיש החזק יתווה בעתיד. שרי העבודה מתחלקים בין אישים שיש להם יותר סימפטיה לליברמן מאשר לשמאל, לבין אלה שהחליטו להיות בממשלה בכל מחיר. גם להחלטה לדבוק בכיסא (יולי תמיר) יש היסטוריה, גיאוגרפיה פוליטית, הגנות פסיכולוגיות והיבטים רעיוניים. זה לא מקרה שתמיר דבקה באהוד ברק גם כאשר טבח באזרחים הערבים באוקטובר 2000 . מי שחשב בטעות שהייללות הפומביות על רצח יצחק רבין מסמלות השתייכות ל"שמאל", צריך רק להתבונן במפה הפוליטית ולראות איפה בדיוק נמצאת דליה איציק כיום. אנשים כמוה, שגדלו במפלגת העבודה, הם כיום חלק בלתי נפרד מממסד אנטי-חברתי ואנטי-ערבי מובהק. מי שתהה עד היום על משמעותו של המושג "מרכז לאומני" אולי הבין אותו סוף-סוף. יולי תמיר נמצאת שם, בדיוק כמו אהוד אולמרט וצחי הנגבי. כל אלה, יחד עם פרץ והנהגת העבודה, הכשירו את ליברמן מהסיבה הפשוטה שהוא דומה להם והם דומים לו.
דווקא ב"הארץ" מתפתחות שתי אסכולות של מאוכזבי עבודה קלאסיים. עוזי בנזימן המקונן על בגידת ראשי המפלגה בערכים שאף פעם לא היו להם, ויוסי ורטר שבז לעסקנים ורואה בהם אינטרסנטים עלובים. חבל שהם ואחרים לא בודקים קצת את הרקע ההיסטורי של הדברים. כדאי להם לזכור, שטבח קיביה בשנת 1954 התרחש כאשר מפא"י היתה בשלטון. רצח האזרחים בכפר קאסם באוקטובר 1956 התרחש אף הוא תחת שלטונו של דוד בן-גוריון. יום האדמה שגם בו נרצחו מפגינים ערבים בתוך הקו הירוק קרה כאשר מפלגת העבודה, היורשת של מפא"י, שלטה במדינה וכך היה גם באוקטובר 2000 תחת ברק ושלמה בן-עמי. גם גירוש הפלסטינים בשנת 1948-9 ושוב בשנת 1967, התבצע על ידי שרים של מפא"י או המערך.
דוברי הימין הישן, בעיקר בעיתוני הערב "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", נהגו לטעון שדוד בן-גוריון הוא המגשים האמיתי של תורת זאב ז’בוטינסקי. כך טען אפילו לאומן מובהק ורביזיוניסט ותיק כמו עורך "ידיעות" הרצל רוזנבלום במאמר מפורסם בשם "תהילה למפא"י" משנת 1959. המאמר הזה הרגיז מאוד את מנחם בגין, אבל הטיעונים היו נכונים מנקודת ראות ימנית. רוב חלומותיו של ז’בוטינסקי, מדינה עברית, צבא עברי, ממלכתיות, חיסול זרם העובדים בחינוך וביטול האוריינטציה המעמדית – הוגשמו על ידי בן-גוריון. התומכים בליברמן השבוע הם בעצם תוצר טבעי של התחדדות המגמות שהותוו על ידי הממלכתיות הלאומנית של בן-גוריון. גם תלמיד נוסף (אולי חריג במקצת) של ז’בוטינסקי, ליברמן עצמו, מזהה באנשי העבודה תכונות ממלכתיות כאלה, בגרסה המודרנית שלהן. רובם הם אנשי מעשה, תומכים מובהקים של נשק ההרתעה הגרעיני ואמונים על הפילוסופיה הימנית האופנתית הרואה בישראל את חוד החנית של מלחמת הציביליזציה המערבית באיסלאם. ברטוריקה הבן-גוריוניסטית של שמעון פרס ניתן לאתר די בקלות את המכנה המשותף שמאפשר לו לשבת עם ליברמן בממשלה. הדאגה היחידה המקננת בלבו של יחצ"ן-העל פרס היא התדמית של ליברמן במערב.
לכן אפשר בהחלט להיות גאים בשר המתפטר אופיר פינס. מתוך ניסיון עשיר עם אנשי תנועת העבודה אני מציע לא להיסחף ולא לתלות בהם יותר מדי תקוות. אבל ההתנהגות שלו במשבר הזה היתה למופת. תחילה לחם בכל כוחו לשכנע את חבריו שלא לבצע את הפשע הפוליטי והאידיאולוגי, ולא להכתים את הרקורד שלהם בשותפות עם ליברמן. משנפלה ההכרעה לא נאחז בתירוץ הקלוש של דין התנועה. ב. מיכאל נוהג לכנות את פרץ ואת חבריו להנהגה בתואר המבזה, אבל המוצדק, "סמרטוטים". אז לפחות פינס סירב להיות סמרטוט, וזה מעודד ומשמח.
ורטר מ"הארץ" ייחס גם לאופיר פינס מניעים סמויים, בעיקר השאיפה העתידית שלו לזכות בתפקיד יו"ר המפלגה ומועמדה להנהגת המדינה. ההכרות שלי עם פינס היא שטחית, אני יודע שהוא ישב כבר עם נצים קיצוניים בקואליציה, אבל גם במקרה שלו יש פן אובייקטיבי של נקיטת עמדה רעיונית, שעולה בחשיבותו על כל שיקול אישי שאולי עשה. לטווח קצר ואולי גם בינוני לא יצא לפינס שום דבר מהתפטרותו מהממשלה. ידברו עליו יום-יומיים, ואז הכל יהיה תלוי בפעילותו הציבורית. או שיעשה למען הקמת מפלגה סוציאל-דמוקרטית עם מרצ כדי לנהל את מלחמת המאסף של השמאל הציוני טרם הכחדתו, או שייעלם בכלל מהזירה הפוליטית. ההצבעה המסיבית במרכז העבודה בעד הגזענות (זו משמעותה גם אם קוראים לזה בשמות אחרים) סימנה לו ולאנשים כמוהו שאין דרך ביניים בין יוניות מוצהרת לבין השתייכות למפלגה שמשתפת פעולה עם פאשיסטים. שלי יחימוביץ’, שתמכה בתוקפנות נגד לבנון וניערה את חוצנה מהשמאל העקבי, נמצאת עתה במצב בלתי אפשרי מבחינה פוליטית.
לשווא ינסו כתבים מכורים לממסד של העבודה לטהר את השרץ באמצעות עסקנים ערבים במפלגה שתמכו בליברמן. הסיפור של עסקני מפא"י במגזר הערבי מגיע לסופו המכוער. תומכיו של ליברמן בתוך מפלגת העבודה, ערבים או יהודים, לא יקבלו עוד קולות במגזר הערבי מעבר למאגר מצומצם של עסקנים עלובי-נפש. המפלגות הממסדיות אינן עתה חלק מהמשחק הפוליטי בתוך המגזר. יותר ממיליון אזרחים ערבים יחפשו לעצמם בני ברית בהתאם לאינטרס הלאומי, החברתי והכלכלי שלהם. העסקנים הפוליטיים משמאל לקדימה, שלא יפנימו את המציאות החדשה, ימצאו את עצמם כזנבות לממסד של הימין והמרכז הלאומני.
בידודו של פינס צריך לאותת למרצ שעליהם לחפש נתיב חדש לציבור בוחרים ערבי ענק, שהם איבדו כל קשר עימו בשל תמיכתם בעבודה גם בשנת 2000 הגורלית וגם בתקופת מלחמת לבנון השנייה. מי שטוען שהשמאל הישראלי הוא קטן ואימפוטנטי מתעלם ממאגר עצום של פעילים אינטליגנטים ונמרצים במגזר הערבי, ומהסיכוי לשתף איתם פעולה גם במסגרות פחות מחייבות מאשר מפלגה פוליטית משותפת. אם פינס יבין זאת, וינחיל את הדברים גם לחבריו בעבודה ובמרצ, ייפתח אפיק מוצלח חדש לפעולה. אחרת, מוטב לו להתפטר ולעשות לביתו.
לא הייתי תולה יותר מדי תקוות ס"ד באופיר פינס
להלן "ראיון" מדרכה שנערך איתו:
— קישור —
לאיריס,
ח"כ יחימוביץ’ לא רק תמכה במלחמה, אלא גם השמיצה את השמאל בראיון מחפיר בהארץ. מאידך גיסא, עמדתה בנושא ליברמן היא מכובדת. היא תתקשה מאוד למצוא לעצמה נישה חדשה, בלי הפטרונאז’ של עמיר פרץ.
למען האמת, גורלה האישי של הפוליטיקאית הזאת לא מעניין אותי במיוחד. זה היה רק חלק מהניתוח של מצב העבודה אחרי ההחלטה לשתף פעולה עם פשיסטים.
מאמר מעניין מאוד.
ואני בתור אחד שהצביע למפלגת העבודה,
מבין על מה אתה מדבר שאתה אומר שרוב המצביעים שלה יותר ימניים מעסקניה(לא תופס לגבי כמובן)
אני חושב שבכלל העם יותר ימני מנבחריו,
גם מקרב מצביעי הליכוד יש לא מעט אנשים עם משנה כהניסטית פאר אקסלנס.
אופיר פינס אכן ראוי לברכות,
איש ערכי שהלך עם אמונותיו.
כן ירבו!
לחיים ברעם,
מאמר חשוב שמזכיר כמה דברים שמנסים להשכיח…
לא הבנתי למה לדעתך דווקא עכשיו נמצאת שלי יחימוביץ’ במצב בלתי אפשרי מבחינה פוליטית?
אשמח לתשובה – תודה.
ההיסטוריה הישראלית הוכיחה שמפלגת העבודה היא יותר ימנית מן הליכוד ויכול להיות אפילו מכל המפלגות הקיימות. כאשר מפלגת העבודה היתה בשלטון, היא פתחה במלחמות עם שכנותיה הערביות ובנתה התנחלויות ביש"ע בסיני, ובגולן. היא המפלגה שביצעה טרנספר לערבים בשנת 1948, כולל אלה שהיו ביחסים טובים עם היהודים, כמו כפר עקיר לדוגמא. "השמאלנים" מ"עבודה" לא פינו שום התנחלות אלה רק בנו והרחיבו אותן. הימין הישראלי פתח רק במלחמה אחת, בלבנון בשנת 1982, ובעקבות המחאה המלחמה הסתיימה וצה"ל נסוג מלבנון. ממשלת "שמאל" רבין- פרס-מרצ רק בנתה והרחיבה את ההתנחלויות ולא פינתה שום התנחלות למרות שדיברה על שלום. גם ברק, פרץ ואולמרט שדיברו על השלום ולא פינו אף התנחלות, הם רק הגבירו את הדיכוי של הפלסטינים. הליכוד הימני פינה את ההתנחלויות בסיני ובעזה. כמו כן לליכוד קשה לנהל מלחמה כיוון שיש לו אופוזיציה. לצערינו הרב מפלגת העבודה נכנסת לכל ממשלה וכך היא מחסלת את האופוזיציה לממשלות ימניות ומאפשרת המשך כיבוש ודיכוי. לכן מפלגת העבודה צריכה להעלם מן המפה הפוליטית. ולך אני מציע להצביע חד"ש עם אתה רוצה להגיע להסכם עם הפלסטינים וסוריה תוך פינוי התנחלויות. אם אתה לא אוהב את חד"ש, אז עדיף להצביע למפלגות ימניות שמפנות לפחות חלק מן ההתנחלויות. כך עשתה הממשלה הימנית ביותר של אריאל שרון. המפלגות משמאל ומרכז (כמו קדימה) לא מפנות אף התנחלות ורק מגבירות את הסכסוך עם הפלסטינים. כך עשו ברק, אולמרט ופרץ.
לדרומי,
אתה בוודאי מכיר את "תורת היחסיות" שבה אני נעזר כדי לנתח את מפלגת העבודה. אבל לתלות תקוות באנשים שרשומים במפלגה כזאת? לא צריך להגזים.עם זאת יש להעריך צעדים אמיתים לכיוון הנכון מנקודת ראותנו. אחרת אין טעם לכתוב בכלל על פוליטיקה.
לפטריוט, מדהים איך העלמת את מר"צ כאופציה שופיה למי שתומך בסיום בכיבוש, מאבק למען איכות סביבה, מעמד האישה והקהילה ההומו-לסבית.
אני מקווה שמרצ באמת תהיה מפלגה כזאת כמו שאתה מדבר עליה, אבל יש לי חשד מסויים כלפיה 1. מרצ ישבה בממשלה עם מפלגת העבודה, הימנית קיצונית, שבנתה והרחיבה את ההתנחלויות, כך עשתה גם אחת ההורים שלה, מפ"ם.
2. צעירי מרצ שומרים על ההתנחלויות, מדכאים את הפלסטינים, ומשתתפים במלחמות מיותרות כשמשרתים בצה"ל, בניגוד לצעירי חד"ש שמסרבים לשרת את המשטר הימני הבונה התנחלויות, וגם יושבים על כך בכלא. לכן יש לי בחד"ש יותר אמון מאשר במר"צ.כאשר פרצה מלחמה מיותרת בלבנון מרצ לא ארגנה הפגנות נגדה, בניגוד לחד"ש. אבל כל הכבוד לאנשי מרצ הבודדים, כמו יעל דיין, שאכן ישתתפו בהפגנות של חד"ש ו"יש גבול".
3. גם במרצ יש אנשים ימניים קיצוניים כמו אבשלום וילן שרוצה לאחד את מרצ עם מפלגת העבודה שהיא המפלגה הימנית הקיצונית ביותר בישראל. מקווה שמרצ תקיא אותו משורותיו, אם היא באמת נאבקת למען שלום וסיום הכיבוש.
אני לא רוצה להעלים את מרצ מן המפה הפוליטית כמו שאני רוצה להעלים את מפלגת העבודה המנית הקיצונית ביותר בארץ, אך עדיף שבשלטון תשב ממשלת ימין ומרצ תלחץ עליה מספסלי האופוזיציה, אז הימין בטוח יפנה לפחות חלק מן ההתנחלויות. זה יכול לקרות אם העבודה תעלם מן המפה הפוליטית שלא יהיה מי שיתן תמיכה לבנית ההתנחלויות ובפתיחת מלחמות אם השכנים. לכן חייבים להעלים את מפלגת העבודה מן המפה הפוליטית!………………….
המחשבה שהערבים כקולקטיב הם שותף טבעי של השמאל אין לה שום בסיס במציאות.
בהרבה מאד תחומים הערבים הם דווקא שותפים טבעיים של הימין ותעיד ההתארנות המשותפת של חרדים ומוסלמים בירושליים כנגד מצעד הגאווה.
הציבור הערבי (בהכללה כמובן), הוא לאומני,שוביניסטי ופונדמנטליסטי והתקוה של חלק מאנשי השמאל למצוא בו את מאגר הבוחרים הפוטנציאלי שאינם מוצאים בציבור היהודי, היא "רומנטיקה בגרוש".
מדיניות מפלגת העבודה , בראשות שר המלחמה פרץ , בנושא קבלת הגזען ליברמן הינה המשך מדיניותה בקדנציה האחרונה –
– אי הורדת מאחזים
– תמיכה וביצוע ירי על אזרחים בלבנוו .
– החמרת מדיניות המחסומים , חיסולים
ממוקדים וכעת כיבוש רצועת עזה .
– נטישת הרגנדה החברתית שהכניסה אותם לממשלה וכול .
לא הרגשתי שום הבדל בין מדיניות של שרי העבודה לבין מדיניות שהייתה מונהגת ע"י שר מהליכוד , כך שאל לנו להתפלא על תמיכתה האבודה במינוי הגזען ליברמן !!
חשש נוסף שלא הועלה בכתבה הינו ממינוי שר הביטחון כאחראי על ערביי ישראל , כמו בשנות החמישים בימי הממשל הצבאי .
ובאותו עניין – אין זה מפתיע במיוחד ששלי יחימוביץ הצביעה בעד התקציב, שהיא עצמה גינתה כהפרטה של המדינה.