מדינת ישראל הפסידה את ההזדמנות שלה להפוך את המציאות האיומה של האינתיפאדה השנייה למציאות של שלום. אולי רק צנוע, אולי רק התחלה אבל בכל זאת. תוואי הגדר שאותו היא בונה יכול היה ליצור פתח להסכמה ולסיום הסכסוך. כל זאת יכול היה לקרות לו בחרה ישראל לבנות את החומה/גדר הזאת לאורך גבולות 1967. אני עצמי אינני חסידה של גבולות בכלל וגם הרעיון של שתי מדינות לשני עמים נראה לי חשוב רק במובן הפרקטי. אבל רוב תושבי המדינה, יהודים וערבים כאחד, הרי מסכימים כי לבסוף תוקם מדינה פלסטינית. היכן בדיוק היא תקום? על בסיס איזו חלוקה? האמירה השחוקה הזו בסגנון "טוב, כולם יודעים שבסוף תהיה מדינה פלסטינית" באה לשרת רק מטרה אחת והיא ל"הרגיע" את תנועת המחאה נגד הגדר ונגד הכיבוש ולהשתיק את המצפון של הדובר/ת. אבל את המחאה הזו לא ניתן לעצור. אפשר לזרוק עליה גז מדמיע, לירות בה כדורי גומי, גם לעצור ולהרוג. אבל את הסיפור של החומה ועוולותיה רואים א/נשים ברחבי העולם יום יום ושעה שעה בשני סרטים שהוצגו גם בפסטיבל הסרטים בחיפה. "בילעין חביבתי" ו"הזועמים" המספרים את סיפורם של המפגינים/ות נגד הכיבוש בסולידריות עם הפלסטינים המוחים נגד גזל האדמות. כולם רואים, כולם יודעים. יום אחד גם ישבו, אני מקווה, האשמים בבניית החומה בבית משפט בינלאומי וישלמו על מעשיהם.
ביום שישי האחרון של אוקטובר הצטרפתי יחד עם עוד מאות נשים וגברים המתנגדים/ות לכיבוש להפגנה בבילעין. הכפר שהפך לסמל במאבק הממושך שלו נגד הגדר. ההפגנה היתה ללא אלימות ומטרתה לחצות את גדר ההפרדה ולהגיע אל שטחי הכפר החקלאיים שמעבר לגדר. בימים כתיקונם זוהי בקשה טבעית ופשוטה, כל חקלאי רוצה מן הסתם להגיע אל השדה שלו, ובזמן מסיק הזיתים באה כל המשפחה לעזור. במאות הקילומטרים שבהם בנתה ישראל גדר המורכבת מגדר תייל, כביש ועוד גדר ושוב גדר תייל. במאות הקילומטרים שבהם הושקעו מיטב כספי המדינה שהיו יכולים לשמש לבניית מערכת כבישים מפוארת בתוך המדינה. במאות הקילומטרים האלה שהכסף שהושקע בבנייתם יכול היה לפרנס את כולנו בכבוד לכמה שנים טובות. במאות הקילומטרים האלו באים הרוע והטיפשות האולטימטיביים של מדינת ישראל לידי גילוי מפואר.
הסיבה היא פשוטה ואולי בגלל זה קשה לרוב היהודים תושבי מדינת ישראל להבין אותה. ישראל איננה רוצה בשלום עם הפלסטינים. ישראל איננה מעוניינת להפסיק את מרחץ הדמים באזור. למדינת ישראל יש מטרה רחוקת טווח שאותה היא איננה יכולה לפרסם ברבים. למדינת ישראל לא אכפת שבינתיים אנחנו נשלם את המחיר, אנחנו המועמדים הבאים בתור לפיצוץ של אוטובוס או בית קפה כלשהו. המטרה חשובה לאין ערוך מהחיים של סתם אזרחים/יות מן השורה. את המטרה של מדינת ישראל מסמל אביגדור ליברמן.
על כן לא בנתה מדינת ישראל חומה או גדר לאורך גבולות המדינה שלה. על כן ממשיכה המדינה להתקיים ללא גבולות, לשלוט במיליוני בני אדם, שוללת מהם זכויות אזרח בסיסיות, מונעת מהם את הזכות לתנועה חופשית, לפרנסה, לנישואים לפי בחירתם. על כן ממשיכה המדינה לספר ליהודים תושבי המדינה כמה חשובה החומה וכמה ביטחון היא תביא לחיינו. סיפורים. אל תאמינו למדינה הזו. חיים של שלום אינם המטרה של מדינת ישראל, מעולם לא היו. אם היו חסרות לנו הוכחות עד היום, בא ליברמן ואמר את האמת בקול גדול. יעופו לנו הפלסטינים מהעיניים, אנחנו רוצים מדינה ליהודים בלבד וכל הדרכים כשרות. כבר שמענו פעם על מדינה של גזע אחד.
חבל. באמת אפשר היה לנסות אחרת.
ואני מניח שהפלסטינים מאוד רוצים שאנו נישאר כאן.
אותי לימדו שעל כל אצבע שאני מפנה כלפי אחרים, 3 תמיד מופנות אלי חזרה.
גם הצד השני לא עשה דבר על מנת לקדם את השלום, מאז תקופת רבין וקורבנות השלום, ועד לימינו אילו שהקאסמים ממשיכים לעוף..
אבל מה טוב להסתכל דרך עדשה צרה מאוד, שחס וחלילה לא מערערת את המצע הרעיוני של כותבת המאמר.
חנה: תודה על המאמר. הוא מצויין. מרים