האם הזיקנה מקנה יתרון או חסרון? – לפעמים נדמה לי שהיא ברכה, ולפעמים קללה. מכל מקום, אנשים הזוכרים היטב את שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-21 רואים את המתרחש היום בזירה שלנו ובזירה הבינלאומית תחת אלומות-אור ארוכות.

למשל, אני זוכרת את התעמולה האנטי-סובייטית בבריטניה בשנות ה-50. ואל תטעו – לא הייתי מחסידי ברית המועצות, לא אז ולא מאוחר יותר. אבל היתה לי נטייה לקרוא כל דבר שנפל לידי, וכך קרה שראיתי גם מה שנכתב בעיתונים המכובדים, שקראו אנשים משכילים, או לפחות אנשי המעמדות האמידים, וגם בעיתונים וכתבי-עת שנועדו לבני השכבות העממיות. ואין ארץ כה מעמדית כמו אנגליה! בקיצור, בשבועונים ובירחונים המכובדים היתה נטייה לגחך על הרוסים הלבושים בחוסר-טעם, שתרבותם דלה, משעממת ושמרנית. כשהגיעו לבריטניה מנהיגים סובייטיים עם נשותיהם, היה הבון-טון ללגלג על החליפות והשמלות שהם לבשו, ועל העליבות התרבותית שלהם שלא הכירה ג’אז או אמנות ותיאטרון מודרניים, וכדומה… בה בעת היו הפרסומים ל"עמך" שונים עד מאוד – בהם תוארה ברית-המועצות כחברה אכולה שחיתות מוסרית חמורה. היו סיפורים על בתי זונות מיוחדים לראשי המפלגה הקומוניסטית, אזורי קייט שמורים לשמנת השלטון בהם שררה פריצות נוראה, וכן הלאה… בקיצור – התעמולה היתה תפורה בהתאם ללקוחות, מותאמת למנטליות של קהל הקוראים.

כך קורה גם היום – אנחנו מוצפים חדשות לבקרים בכתבות ומאמרים מצמררים על איראן והחברה האיראנית תחת שלטון האייטולות. פתאום כולם דואגים לחברה האירנית. בישראל הדגש הוא כמובן על האיומים שמשמיע אחמדינג’אד, הכחשת השואה וכדומה. אבל באופן כללי מופצים בלי הרף מאמרים המתארים את דיכוי הנשים באיראן, פגיעות בזכויות האדם וציבור העובדים – כי הרי אלה הנושאים האמורים לקומם את אנשי המערב הנאורים. ייתכן שכל הדיווחים הללו אמינים ומדויקים, אבל ברגע זה תכליתם המעשית היא להכשיר את דעת הקהל במערב ובישראל לקראת התקפה צבאית מסיבית על איראן. שהרי מעמד הנשים במקומות אחרים – למשל בערב הסעודית, בת-בריתה הנאמנה של ארה"ב, שלא לדבר על אפגניסטן – גרוע פי כמה מאשר באיראן, ואין בארצות ההן אף שמץ של זכויות אדם ואזרח. אבל זה לא מעניין את התקשורת בימים אלה. היום מכינים אותנו לקראת ההתקפה על איראן למען שחרורה משלטון האייטולות, כפי ששחררו את עיראק משלטונו של סדאם חוסיין. והציבור בולע הכל – זוכרים את התינוקות הכווייתייים שהושלכו מן האינקובטרים על ידי החיילים העיראקים, כפי שתיארה נערה כווייתית בקול בוכים בפני הקונגרס האמריקאי?

ועוד פירור מן הזיכרון הארוך שלי: בזמן מלחמת וייטנאם היתה התקשורת האמריקאית מדווחת על מה שנקרא "שיעור ההרג" – מאזן יומי של כמה אמריקאים וכמה וייטנאמים נהרגו ביממה האחרונה. היחס המספרי היה תמיד בסביבת אחד לעשר, והיה כה עקבי שאפילו אנשים לא חשדנים התחילו לתמוה. אבל בצד הווייטנאמי של המאזן החללים לא נקראו סתם וייטנאמים, כי אם "קומוניסטים". כלומר, אם נהרגו, נאמר, 150 וייטנאמים, ולא משנה אם היו גברים או נשים, זקנים או תינוקות, מן הרגע שקיפחו את חייהם מידי הצבא האמריקאי, סטטיסטית הם היו לקומוניסטים.

בימים האחרונים יצאה קבוצה גדולה של נשים בעזה להגן על אחיהן הלוחמים שנלכדו בתוך בית-תפילה. בהנחה שהצבא לא ייפתח באש על נשים, הן ניסו להקיף את המבנה ובכך לאפשר ללוחמים הלכודים לחמוק מן המצור. הטעות שלהן היתה שהאמינו שבהיותן נשים לא חמושות, האויב לא יפגע בהן. הן לא הביאו בחשבון שבמאזן ההרג היומי הן אינן נשים כי אם "ערבים". גברים או נשים, ישישים או עוללים – ערבים הם ערבים, ודמם בראשם. צה"ל פתח באש…. בעולם דיווחו על 42 הרוגים בעזה באותה יממה. התקשורת הישראלית דיווחה על 28, כי אצלנו עוד מתמקחים על דם.

לפני זמן לא רב כתבתי כאן פנייה פומבית לעמיר פרץ, בה אמרתי שההרג הקימעוני בעם הפלסטיני לא יפתור לו את הבעיה – הוא צריך לשקול ביצוע יותר תעשייתי, יותר סיטונאי. כעת יש לו שותף בממשלה שבוודאי יישמח לשתף איתו פעולה בנושא. בהיסטוריה המודרנית של מולדתו של ליברמן היו פרקים שאפשר ללמוד מהם הלכה למעשה איך מחסלים חברות שלמות גם בלי תאי גזים. אז למה אתם מחכים? הרי כבר איבדתם את מה שהשפה העברית התמימה מכנה "צלם אנוש".

Share on Facebook