על השולחן יש אוכל. כמויות עצומות של אורז עם בשר מבושל בירקות, ועוד מיני מטעמים. זה לא היה מוזר אם השולחן לא היה בעזה, ובזכרוננו לא היו הדו"חות על רעב ומצור. באותו יום, ובימים שלפניו, שמר המארח, חברי, על המסורת ועל מורשת האיסלאם. הוא נסע וחילק שקים מלאי מזון ובשר לעניים ונצרכים. הימים היו ימי רמדאן והמארח היה חבר יקר בקהילת אנשי העסקים. האורחים היו חברים, ידידים וקרובים. אני זה עתה חזרתי משהות ארוכה בקהיר ושמחתי להצטרף לכירה ולהנות מחברת בני האדם, שלהם התגעגעתי.
ישבנו והמתנו. רובם היו בצום, אבל נבצר ממני לומר מי. אף אחד לא העז לשתות לפני הקריאה. כשהפסוק מהקוראן מילא את חלל החדר הכל נמלאו נפשיות מרגיעה, נשמה חגיגית. אז, חדר לו פתאום האל הגדול, "אללה הוא אכבר". כמה מהמסובים החלו מיד בשתייה ואכילת תמרים יבשים. לאחר מכן הם הודו לאלוהים והביעו את תודתם בתפילה ענווה. זה מה שאהבתי ברמאדאן. זה שמילא את ליבי בזכרונות על אבי, שהיה מוקסם ומקסים בהחודש המבורך הזה.
אבי לא נמנה על אוכלים וזוללים. הוא היה איש צנוע בדרישותיו ובטעמו. אבי האמין שביטוי אמת של אמונה בא דרך הענווה, ולא הגאווה. רמאדאן הפך מזמן לעונה חגיגית ומלאת שעשועים, עם תרבות גדלה ונפוצה של צריכה, כבעולם המפותח, למרות ההתנגדות הקיימת.
מארחי ישב לימיני. איש גדול, עם טעם מעודן ומוכח למזון מעודן. כמו הרבה ערבים הוא אוהב בשר רך. נהנה לצפות באנשים שאוכלים בתשוקה בעיניהם וטעם בקצות אצבעותיהם… אוכל ערבי נהוג לאכול בידיים במקומות טובים.
מארחי לא אכל לבדו. הוא דאג וטרח שכל אורחיו יהנו. הגיש לאורחיו וחזר לכסאו, וחוזר חלילה. אז, לאחר שהבטיח ובדק שלא שכח אף אחד, הוא התרווח בכסא, ולאחר שבלע כמה כפות יד מלאות בשר הוא התרגע ונראה מאושר.
חילקתי לו מחמאה על האירוח ואיכות המזון. הוא חייך ואמר שנגרם לו עונג לראות אותי בעזה, ועוד בביתו בחודש המבורך של רמדאן. ואז הוא הרים את קולו והודיע שעכשיו יהיה סיבוב נוסף… של כנאפה, המימתק הערבי הידוע.
האפיזודה הזאת לקחה שעה. לבסוף נשארנו ארבעתנו לוגמים קפה, מעשנים סיגריות, ומלהגים בלשוננו.
שמתי לב לכרסינו, הם היו מלאות, כמונו. במיוחד כרסו של מארחנו. הערתי בנימוס "האוכל שאכלנו היה טעים, אבל פרות ים זה טוב לבריאות".
אחד מהחברים לשולחן נגעל מהמחשבה. "פרות ים? לזה אתה קורא אוכל? אוכל זה בשר ורק בשר, ידידי המקסים", הוא אמר.
מארחנו התערב ואמר: "אני אוהב דג לפעמים, כשהוא טרי ומבושל היטב. נכון, אנחנו צריכים לכלול דגים בארוחותינו. כך גם המליץ הנביא, צריך לגוון את האוכל".
ידידנו סוהיל אמר: "דג זה בסדר, אבל איך אתם יכולים לאכול שבלולים? ואיך אתם בכלל יכולים לטעום את הדבר המגעיל הזה, ‘קלמארי’, שזה בעצם רגל-זרוע של חיה זוחלת"?
פרצתי בצחוק ואמרתי: "ואללה, ואתה יודע מה קלמארי מזכיר לי? את פת"ח, את הפת"ח שלך". "מה? איזה בדיחה מלוכלכת פת"ח וקלמארי"
עניתי: "זו רק הערה שנובעת מהתבוננות מדעית", והוספתי: "ראה ידידי. קלמארי הוא/היא חיה יחודית ומיוחדת. לקלמארי, לתמנון, שמונה זרועות (*), ובכל זרוע מצויים ‘כפתורי הצמדה’ – ‘מוצצנים’ שנצמדים לקורבנם, וכפתורים שאוספים מזון ומפצחים-גורסים אותו. בכל זרוע יש מוח קטן… אבל לתמנון יש ראש ומוח מרכזי שמתאם את חיי התמנון; הקלמארי בנוי כך שהמוח המרכזי האציל את סמכותו לכל אחת משמונה הזרועות.
"כך גם בפת"ח (**). לפת"ח שמונה זרועות, אם לא יותר, וכל אחת מזרועותיו פועלת באופן עצמוני, וברוב המקרים כנגד הזרועות האחרות. וראש הקלמארי המום ומשותק. זה מה שמקשה על הכל לנהל מגעים עם הפת"ח. אנו יודעים מי מייצג את חמאס, או את מפלגת העם, או את הג’יהאד, אבל האם מישהו יכול לטעון שהוא מייצג את פת"ח?"
מארחנו הקשיב בעניין ואז העיר: "זה המצב. אלה הענינים בשיטה הפוליטית… יגעים. פת"ח, חמאס, הנשיא, ראש הממשלה, כוחות הביטחון, המוחבראת, המיליציות, לכל אחד יש זרוע עצמאית, וברוב המקרים זו מנסה לדרוס או להרוג… לא את החיות בים האכזר, אבל את זרועות הקלמארי האחרות".
עניתי בנימוס: "ואם המקרה ההרסני של הפת"ח ירווח ויהפוך לשכיח, אז כל זרוע תנסה לבלוע את אחותה, לפני שתהפוך למטעם על שולחן זר".
הערות:
* קלמארי בעברית דיונון, או תמנון. מקור המלה תמנון בשמונה הזרועות, בערבית תמאני.
** פת"ח – תנועת השחרור הלאומי הפלסטיני. משמע השם בערבית היא "ניצחון מפואר". כל אחד מניצחונותיהם של הנביא מוחמד ושל החליפים הראשונים במלחמותיהם מכונה בערבית "פתח". (השם המלא בערבית הוא חרכּאת תחריר פלסטין, והקיצור היה צריך להיות חט"ף, אלא שלמילה הזאת משמעות שלילית, שהיא "מוות מהיר". לכן החליטו מקימי הארגון להפוך את ראשי התיבות (על פי ויקיפדיה).
הם לא חוננים אף אחד.
חוץ מאשר את פושעי המלחמה שהרגו בכפר כנא והיום בבית חאנון. על כך מרמז המינוי החדש "אלוף מאיר כליפי יחקור".
וכל הם יחונו, והם ימצאו טעות אצל הש"ג. ככה הם.
אתם יודעים מי זה "הם". וגם הם יודעים. כי משטרתם כבר העלתה את רמת הכוננות, כי הנורמה קוראת נכון את מפת הנקמות, ויודעת כשפגז מוטעה נורא נורה על אזרחים הוא הורג.
ואז צריך לצפות לנקמה. זאת יודעים, ובזה גם מנוסים תושבי שדרות, שגם הם לא אשמים. ועליהם נורים הקסאמים, שהם אומנם "קפצונים" בהשוואה לשבעה הפגזים שנורו בבתי התושבים בעיירה שיכלה להיות שכנה טובה…
רק שהממשלה חושבת שצירוף עוד "אסטרטג" מחייב לפתוח עוד אש למרות ש הניו יורק טיימס כבר דיווח ש"צה’ל" הפסיק את האש… כי הממשלה לא קוראת גרמנית ואין שם מי שיוגע למצוא את ההבדל הדק שבין LIEBERMAN ו LEBENSRAUM
ולא הבינה מה זה פשע מלחמה שלא נמחק ב"אופס, סליחה".
והשאלה כבר נשאלה "האם הסטייה נגרמה על ידי "כיפה כתומה" שהסיטה תותח ממסלולו וביטלה מוסר מצבא ומ"עם יהודי". והאם "כיפה כתומה" היא מחליפה של "כיפה אדומה"?
אהבתי את דוגמת התמנון, המהוה משל מצוין לתנועת הפת"ח בימינו.
ולקטנות:
1. הכנאפה איננה ממתק ערבי, אלא ישראלי (או פלשתיני, ואם נרצה לדייק: כנעני). יש הטוענים שמקורה בלבנון (כמו רוב מאכלינו המשובחים), אך הדבר אינו ודאי וקשה למקם אותה במחוז כזה או אחר דוקה. בכל אופן, היא מיוצרת בכל כנען וסוריה ומזה כמה עשורים לפחות גם בעבר הירדן, ואין מדובר במאכל ערבי שמקורו בערב, אלא בממתק מקומי שלנו.
2. משמעות המלה "פתח" אינה רק נצחון, אלא באופן כולל יותר "כיבוש" (במובן conquest, לא במובן occupation). לכן נקראים סיפורי השתלטות השבטים הערביים על ארצות הסהר הפורה במאה השביעית "פתוח אלבלדאן", כלומר: "כיבושי הארצות". ראשי התיבות "פת"ח" הנם היפוך של "חתף" – שורש זהה בערבית ובעברית (ר’ למשל ""בחתף", או בהקשר שמוזכר בהערות השוליים "מיתה בחתף"). שמה המדויק של התנועה, הרשום על סמלה, הוא "חרכת אלתחריר אלוטני אלפלסטיני", כלומר "תנועת השחרור הלאומי [במובנו האירופי, להבדיל מ"קומי"] הפלשתיני". הנה קישור: — קישור —
כמה הערות למאמר הפולקלוריסטי-רומנטי הזה:
קלמארי הוא אכן דיונון, אבל דיונון ותמנון הן שני יצורים ימיים שונים לחלוטין, ולא כפי שמתקבל הרושם מהערת התרגום.
מקור שמו של התמנון בערבית אכן מבוסס על היותו בעל שמונה זרועות, אולם המילה הערבית "אוכטובוט" המתארת תמנון מקורה ב"אוקטופוס" הלטיני.
כפתורי ההצמדה של התמנון אינם משמשים לעיכול הטרף או פיצוחו, בניגוד לאמונה הנפוצה. לתמנון פה המצוייד בזוג לסתות חדות והוא שאחראי על העיכול והמציצה. תפקיד הזרועות מתמצה בהגשת הטרף אל הפה.
בין השורות ניכר שהכותב הפנים את העובדה שהחברה הפלסטינית הולכת לאבדון וכי רק עניין של זמן הוא עד שהזרועות השונות יהפכו למטעם על שולחן זר.
סינבאד,
את הקלמארי הזה בישלו יותר מדי זמן, ועכשיו הוא קשה מדי ובלתי אכיל לחלוטין.
זר שינסה להתכבד בו, ימצא את ה"מטעם" תקוע בגרונו – לא לבלוע ולא להקיא. (מה שלא יביא כמובן שום תועלת לקלמארי המנוח, אבל יגרום להנאה רבה לצופים בתיאטרון האבסורד).