הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-10 בדצמבר, 2006 תגובה 1

טוב שהעיתונאים אבי שגיא וידידיה שטרן עסקו בטירוף המערכות של מדינת ישראל ופדיון שבויים ("כמה שווה שבוי ישראלי?", "הארץ" 30.11.2006) והשאלות שהם שואלים עקרוניות: איך נעשה פדיון שבויים ערך עליון, וכמה עליון הוא באמת. המלומדים, אין מה לומר, מלומדים ודעתם אם הבנתי נכון היא שאיכשהו, פדיון שבויים היה לערך עליון במדינה היהודית משום שהיה כזה לאבותינו. מכל השאר, רחמים, גמילות חסדים, ואי שפיכות דמים, לא לקחנו הרבה, אבל על פדיון שבויים התעקשנו. אין מה לומר, ההסבר אינו משכנע, לא משנה כמה משנה נצטט, זה לא יכול להיות המקור, אפשר לחשוב שבעלי הכוח במדינה היהודית ביקשו את דעתו של הרמב"ם על משהו, מעניין את הסבתא שלהם.

אם כך אז מה באמת עומד מאחורי העניין? התשובה בגוף המאמר, לא במה שיש בו אלא במה שנוכח נפקד ממנו: הפלסטינים. מי הם באמת, אותם אסירים שעומדים להחליף כליאה ישראלית במתקן, בכליאה ישראלית ברצועה הצרה שבין הגדר לים. מה זה משנה, הרי ברור לנו שכשהם ישוחררו הם ישובו לעסוק במה שאינם עוסקים אלא בו: מזימות להכחידנו. אז למה לדבר על זה, בסתר ליבנו אנחנו אוהבים את המופע הזה, החייל שבינתיים היה ל"בן של המדינה", מוכיח את מה שידענו: כמה אנחנו יותר טובים מהם. כרגע התוצאה עומדת על פי אלף חמש מאות. אז בוא נודה על האמת, אנחנו מתייסרים כמו דמויות במחזות של לוין: מכל הלב כשזה נוגע אלינו, ובאדישות מרושעת כשזה נוגע לאחרים. אם היה אכפת לנו, לא היה לנו כל כך פשוט להתעלם מהקורבנות שלנו.


אבל יש עוד עניין. ההתנהלות של ישראל בנושא השבויים אינה כפופה לשום עיקרון, היא פתוחה לכל מיני יוזמות, וכפופה ליחסי הציבור של המוות. תלוי מי, מה, מתי בחירות, כמה טובה תהיה התמונה. אני יודע שיש אנשים שמוסרים את נפשם על העניין, אבל יש גם כאלה שעושים שימוש ציני במסירות הזו. לכן ככל שמצבו של ראש הממשלה רע יותר בסקרים, השבויים שווים יותר. ליבי עם האיש הנעים הזה, נועם שליט, מי לא יבין אותו, אבל השורה התחתונה האמיתית של כל העניין הוא שבנו בדיוק כמוני כאחרים, הלך לעבודת הצבא מרצון, והסכים לכל המיתות המשונות שצבא מזמן לחייליו כשנשבע אמונים.


אם כך מדוע בכל זאת אנחנו כל כך רגישים. רגישים כמעט כפי שאנחנו ערלים לכאבם של אחרים. נראה שהקושי הציבורי שלנו עם שבויים נובע מכך שהשבוי, ממש כשם אותו סיפור של ס. יזהר, חושף את האמת העמוקה על המצב שלנו במדינת היהודים: למרות שאנחנו לא מפסיקים להתעלם מזה, אנחנו שבויים של הפלסטינים. שום דבר טוב לא יקרה עד שהם ישחררו אותנו וזה יקרה רק כשאנחנו נשחרר אותם. במאמר מעריכים שגיא ושטרן שאם התקרית בגבול היתה מסתיימת רק בהרוגים, אולי ישראל לא היתה יוצאת למלחמה. הם צודקים כנראה, אנחנו משלימים עם המוות משום שהוא מבטא את תפיסת המצב שלנו: הורגים יהודים. מדינת ישראל נולדה על מנת לפתור את הבעיה היהודית שהיתה העדר טריטוריה וכוח מגן. כיוון שהרגו בנו ויהרגו בנו, כשהורגים בנו, אנחנו מבינים. החטיפה מבחינתנו בלתי נסבלת משום שהיא מכריחה אותנו לעשות את השנוא עלינו מכל: להכיר בכך שיש צד שני לסכסוך שגם לו אין ארץ אחרת.


אם הבעיה היתה שהיהודים היו אזרחים על תנאי בכל מקום, הרי שהמדינה היהודית לא פתרה את הבעיה הזאת, היא רק העבירה אותה לפלסטינים שמוצאים את עצמם עם בעיה יהודית למדי. זה מצב בלתי נסבל למדינה שמתיימרת להיות יהודית מבחינה מוסרית, וזה בדיוק מה שפדיון שבויים מכסה עליו. אם נכיר בכך שכל אחד מהאסירים השבויים בבתי הכלא שלנו יקר לעמו ולמשפחתו כפי שגלעד שליט יקר לנו, אולי לא נמהר כל כך לכלוא אותם. הרי אם להם היה את הכוח שלנו לא היינו מעיזים, היינו חושבים פעמים לפני שהיינו שוברים את הדלת, הופכים את הבית, שמים בין כוונות. את גלעד שליט יש להחליף באסיר פלסטיני אחד, מי יודע אולי גם ברגותי לחופש נולד. את שאר הכלואים הפלסטינים יש לשחרר לפני או אחרי כחלק מהסכם, משינוי דיסקט, מצריבת התודעה שבהכרח תבוא אם נרים מבט ונסתכל לפלסטינים בעיניים ונודה שהם מגש הכסף עליו הוגשה לנו המדינה. זו מדינת היהודים שהבטיחה להיות אור לגויים והפכה להיות פצצה: אחרי כל הקליפות, מה שיהודי במדינה היא רק פצצה שתגן על כל היהודים הנרדפים.


בנוהג שבעולם דברים לא קורים באופן חד צדדי. מה שמגן עלינו הוא גם מה שמאיים עלינו כיון שהוא מה שאנחנו מכתיבים כ"מצב" לצד השני. במציאות אין פעולה חד צדדית, יש רק התעלמות מהצד השני, ומה אנחנו יודעים לעשות עם הפלסטינים אם לא להתעלם. כמו ב"שבוי" של ס. יזהר, אנחנו שבויים שלהם, המנושלים, המגורשים, משום שהם אנחנו, אבל בוא לא נשכח, מי שכפות על רצפת הג’יפ זה הם. אסורה בבית הכלא של המדינה הציונית, ההיסטוריה שלהם מוכרחה להשתחרר. מי יודע לאן השחרור הזה יוביל. מה שבטוח, מעולם לא היה ולא יהיה לעולם פיתרון אחר לסכסוך. כל מי שחושב אחרת יואיל לשים עצמו לרגע בנעליים פלסטניות, ובנעלים האלה יחשוב אם הוא היה מוכן לקבל את מה שהפלסטינים נדרשים לקבל. האם לא היה מתקומם במחסום. אם לעבור עשרה קילומטרים היה לוקח חצי יום מלא השפלות, מה אז?


קיר הברזל חשבנו, חשבנו שאם נהיה מספיק חזקים הם ישלימו עם קיומנו כאן, ואחרי כל מלחמה חשבנו שהנה הוכח שהקיר מספיק חזק, אבל מה שהוכח הוא ההפך, שקיר יכול רק להסתיר את האמת. אין ולא תהיה מלחמה שתוכיח שאי אפשר בכוח לפתור את הבעיה היהודית. מלחמה שכזאת היא בהכרח הוכחה שהטענה שקרית לכן היא פשוט לא יכולה להיות. האמת שמוכיחה את עצמה כל הזמן היא שאי אפשר בכוח, אבל לפעמים אי אפשר בלי (זה אחרי הכל הצדק המוגבל של מלחמת 48′). איזה מין שלום אפשרי, זו שאלה אחרת, יענו עליה בבקשה אלה הנוהגים בנו בשכר. האזרחים מצדם, כל ההורים לכל הילדים שהולכים לצבא, כל מי שעיניו בראשו וליבו לב יהודי חם, צריכים לדרוש מהפוליטקאים פיתרון. לא הצהרות של פרסומאים. לא שלום וביטחון אלא חירות, שוויון, צדק. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. עד שזה לא יהיה, בלאו הכי לא יהיה שלום ולא יהיה ביטחון, וכל שבוי שנפדה יהיה רק השבוי שלפני השבוי הבא.

תגובות
נושאים: מאמרים

תגובה אחת

  1. בעז הגיב:

    מעניין שהטוקבקיסט "דר’ כהן" לא שמע על אבי שגיא וידידיה שטרן כך שבעיניו הם שני "עיתונאים" (כנראה כי הוא קרא את המאמר שלהם בעיתון)

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים