שליטה לשעבר של צ’ילה (1973-1990) אוגוסטו פינושה מת השבוע בשיבה טובה, בגיל 91. אמנם רק קבוצה לא גדולה של אנשי ימין קיצוני וניאו-פשיסטית התאבלו עליו מרה, אבל הפגיעה הקשה במוניטין שלו איננה כרוכה דווקא באלפי האנשים והנשים שהוצאו להורג בפקודתו אחרי ההפיכה בצ’ילה בספטמבר 1973. הכעס נגדו בחוגים בורגניים נבע בעיקר מהגילויים על מעילותיו הענקיות, על 28 מיליוני הדולרים שהפקיד בחשבונות שונים בכל רחבי העולם. הידיעות על הכסף הגנוב דלפו דווקא מהסנאט האמריקאי שנטה לגבות אותו בימי גדולתו, והן הפריכו פעם אחת ולתמיד את התדמית המלאכותית של חייל נקי כפיים שפינושה ויועציו הצליחו לטפח בקרב חוגים רחבים בארצו ומחוצה לה, כאשר פולחן האישיות שלו היה בשיאו.
פינושה היה איש-דמים, שפעל באישור סמוי של הממשל בארצות הברית, ולכן היה מחוסן מפני ביקורת נוקבת גם בישראל. הוא זכה לשיתוף פעולה הדוק עם מנגנוני החושך הישראלים וגם עם תעשיות ביטחוניות מסוימות כאן, וכמעט שלא היה מי שיערער על כך, חרף זיקתו הידועה של האיש לפשיזם גם בצורתו הגרמנית. במשך שנים רבות נהג קומץ של אנשי שמאל ירושלמים להפגין ליד הנציגות הדיפלומטית של צ’ילה בשכונת טלביה. היינו קבוצה די מגוונת של אנשי שמאל מבוגרים וסטודנטים צעירים מאמריקה הלטינית, ולא היה שומע מלבדנו לזעקה שהושמעה בשמם של אלפי אסירים מעונים, שבורים ברוחם ובגופם ששכנו אז במחנות המעצר המזוויעים של הדיקטטור. אני זוכר היטב את איש הביטחון מצ’ילה שנהג לצלם את המפגינים. הוא היה לבוש בחליפה הדורה, משופם, ושערו השחור והחלק היה משוח בברילנטין. חשבתי אז שהוא נראה כמו רוצח מדרום אמריקה בסרטי הוליווד, אבל מפגינים שעלו מצ’ילה לא חשבו שהוא מצחיק במיוחד. הם הסתירו את פניהם, שמא יבולע לבני משפחתם.
זו הייתה חוויה מצמררת וחינוכית מבחינתנו. שנים רבות עקבתי אחרי כל אירוע בצ’ילה ובלעתי את הספרים הרבים שיצאו על ההפיכה ועל 17 שנות הטרור של פינושה. במדורי "עולם קטן" בשבועון "העולם הזה" של אורי אבנרי הוקדשו הרבה טורי פרשנות לאירועים שם, לסילוקו ולרציחתו של הנשיא הנבחר סלבדור איינדה בתיזמון שנקבע על ידי ושינגטון, ולחלקו של הנרי קיסינג’ר בפשע נגד הדמוקרטיה ונגד האנושות. למען האמת, קשה היה לזעזע קוראים מישראל בסיפורים (אמיתיים) על גורלם המר של סוציאליסטים ודמוקרטים מצ’ילה, שניסו לבנות חברה שוויונית בארצם בדרכים פרלמנטריות, והאמינו בשינויים מבניים של המצב החברתי-כלכלי בצ’ילה מבלי לפגוע בזכויות האדם ושלטון החוק. הפוטש האמריקאי-פשיסטי נגד איינדה היה אמור להוכיח לכל התמימים, שהדיבורים מוושינגטון הרפובליקנית והדמוקרטית כאחד על מאמץ גלובלי של ארצות הברית להשתית משטר דמוקרטי בכל מקום אינם אלא שקר וצביעות.
ד"ר איינדה היה דמוקרט מושבע, שמתח ביקורת פומבית על ברית המועצות ולא האמין במשטר מדיני המושתת על מפלגה אחת. הוא נבחר בשנת 1970 בבחירות חופשיות, שנערכו באחת המדינות היחידות ביבשת שהייתה לה מסורת דמוקרטית ופרלמנטרית. כבר בתחילת דרכו היה ברור, שהבורגנות הצ’יליאנית ברובה הגדול מסרבת לקבל את השינויים שהמשטר הסוציאליסטי החדש ניסה לבצע. היו בורגנים שחשו מחויבות לחוקה, אבל רבים אחרים חיפשו שותפים בצבא, בזרועות הביטחון ובחברות האמריקאיות הגדולות שאיבדו חלק מזכויות היתר שלהם תחת איינדה. חברות גלובאליות כמו פפסי קולה ואי.ט.טי (ITT) חתרו בגלוי תחת המשטר, והשתתפו יחד עם הסי.אי.איי (CIA) בפעולות חבלניות, ממומנות מוואשינגטון, כדי להפיל את איינדה. איינדה וחבריו הסוציאליסטים היו מבועתים בעיקר מהשביתות התכופות של ארגון נהגי המשאיות, בהשראת ארצות הברית. די להציץ במפת צ’ילה כדי להבין את מהות תפקידן של המשאיות בכלכלת המדינה. צ’ילה היא מעין פס צר וארוך מאוד בדרום היבשת, והתלות של הצ’יליאנים בתעבורה יבשתית באמצעות המשאיות הייתה ונשארה מוחלטת. ראשי אירגון הנהגים שוחדו בסכומי עתק, ופעילותם חיבלה ברפורמות הכלכליות מרחיקות הלכת של הנשיא. גם הסנאט הצ’יליאני ניסה לחבל בחקיקה הסוציאליסטית של איינדה, רופא ילדים שחש מחויבות עמוקה, כמעט דתית, כלפי העשירונים התחתונים במדינה. איינדה העלה את שכר המינימום ואת הפנסיות, שיפר ללא הכר את השירותים הרפואיים לתושבי המדינה בלי קשר ליכולתם לשלם, הפיץ ספרי מופת מכל העולם במחיר של קופסת סיגריות כדי שהתרבות העולמית על כל אוצרותיה המגוונים תחלחל גם לשכונות הדלות של צ’ילה. חלוקת חלב חינם לכל ילדי בית הספר השפיעה גם היא לטובה על בריאותם של תלמידי בתי הספר בצ’ילה, שחלקם סבלו ממש מחרפת רעב.
היו כמובן גם השלכות בינלאומיות חשובות למהפכה של איינדה בדרכי שלום ותוך כיבוד החוקה והחוקה. הוא שלל כמה זכויות יתר מהעשירים והחברות הזרות, והציע לעולם דרך חלופית הן לרכושנות הקניבלית והן לקומוניזם הטוטליטרי. באמריקה הלטינית המרוששת עקבו עשרות מיליוני בני אדם אחרי המודל של איינדה בתקווה. האליטות השמאליות הבינו, שקשה יהיה לנדות את איינדה ואת משטרו ולהפעיל נגדו את מכונת התעמולה המשומנת שפעלה כל השנים (ועדיין פועלת) נגד קובה המהפכנית של פידל קאסטרו. איינדה צמח בחברה יותר מתועשת מקובה, עם ערים מפותחות, אירגון חברתי משוכלל יחסית ליבשת, אליטה משכילה ויומרה לזיקה מוחלטת לאירופה מבחינת המשטר והחוק. הוא היה נשיא נבחר, וזה היקשה מאוד על ארצות הברית של ריצ’ארד ניקסון וקיסינג’ר לפעול נגדו בגלוי, או לארגן חרם כלכלי עליו בהשתתפות מדינות מערביות נוספות. אפילו בארצות-הברית לא היה קונסנזוס לפעילות נגד איינדה ומומחים רבים סבורים שאם היה עולה לשלטון בתקופת נשיאותו של ג’ימי קארטר (1976-1980) לא היה נופל קורבן לתוקפנות האמריקאית האלימה נגד משטרו.
אבל קיסינג’ר שלח את הדוברמנים שלו לצ’ילה, ורבים ממארגני ההתקוממות נגד הדמוקרטיה בצ’ילה היו ותיקי הזוועות שוואשינגטון חוללה בווייטנאם. למרבה האירוניה איינדה מינה את פינושה, חייל מקצועי אפור שפעל בעבר נגד אנשי שמאל במדינה, לתפקיד מפקד הצבא רק 15 יום לפני ההפיכה. בעיתון הבריטי "גרדיאן" כתבו השבוע, שבפיקוד העליון של הצבא לא האמינו שפינושה יחבור להפיכה. הוא נהג ללהג על נאמנותו לחוקה, ועל כך שנשבע אמונים לנשיא איינדה. זה לא מנע ממנו לתקוף את ארמון הנשיאות באחד-עשר בספטמבר 1973, לגרום למותו של הנשיא הנבחר, לרצוח חלק ניכר מעוזריו ולהשליט את רצונותיו במדינה באמצעות מערכת שלמה של עינויים, רצח בלא משפט, רדיפת כל מתנגדיו, כולל יריביו מהימין שבהם חשד בחוסר נאמנת אישית לו ולמשטר החדש שהקים בעזרת האמריקאים. התרבות הצ’יליאנית העממית והדמוקרטית קרסה יחד עם איינדה, המפלגות והאיגודים המקצועיים פוזרו, וכל הישגי איינדה פשוט התאדו לחלל האוויר הדחוס של צ’ילה 1973.
אלפי צ’יליאנים, פעילי שמאל, פועלים, סטודנטים, אינטלקטואלים וגם סתם בורגנים דמוקרטים שלא השלימו עם ההפיכה הצבאית נדחסו בתנאים נוראים לאיצטדיון הלאומי של סנטיאגו הבירה. רבים מהם נרצחו, אחרים נחבשו בכלא או הוגלו. משטר האימים בצ’ילה התאפיין גם ב"רפורמות" ניאו-ליברליות שהטיבו עם העשירים, עם החברות הבינלאומיות ועם "הכלכלה" אבל הרחיבו את הפערים החברתיים במדינה ובודדו את ציבור השכירים ואת העניים. צ’ילה הוצפה במומחים כלכליים, רובם מאסכולת שיקגו של מילטון פרידמן. הם ניווטו את המשק במדינה וגרמו לגיוס כלכלי של כל הבורגנות הצ’יליאנית לטובת הדיקטטורה של פינושה ופולחן האישיות שלו. כדי לבטל את הישגי המפכה של איינדה בדרכי שלום השתמש פינושה בשירות החשאי שלו הקרוי דינ"ה, על מנת לרצוח את מתנגדי המשטר ואף הגדיש את הסאה כאשר הורה לחסל את שר החוץ של איינדה, אורלנדו ליטלייה. זה היה פשע, וגם שגיאה גסה. ליטלייה האהוד נרצח בוושינגטון בשנת 1976, והפשע גרם נזק ליוקרתו של הדיקטטור. אבל רק מקץ 14 שנים פעל הוחלף האיש בבחירות חופשיות בלחץ בינלאומי וליברלי-פנימי.
פינושה שרד כסנטור לכל חייו, הירבה לשוטט בעולם, ובעיקר אהב לשהות באנגליה כדי להתרועע עם ידידתו ומעריצתו מרגרט תאצ’ר. היריעה כאן קצרה מכדי לגולל את פרשת מעצרו בלונדון בשנת 1998, אחרי ששופט ספרדי אמיץ, בלטזאר גארסון, הוציא נגדו צו מעצר ובקשת הסגרה בשל מעורבותו ברצח אזרחים ספרדים בצ’ילה בתקופת הטרור. מקץ שנה וחצי של מעצר בית נוח מאוד בלונדון ביטל שר הפנים הבריטי ג’ק סטראו את ההסגרה מ"טעמי בריאות", לשמחתם של הניאו-ליברלים בלונדון ונוכח מחאתם של האירגונים הדמוקרטיים והשמאליים. הפושע חזר לארצו כמנצח, אבל בשש השנים שעברו מאז ירדה קרנו. גילויים רבים על פשעיו החמורים נגד אזרחים בצ’ילה, העובדה שהוא פגע גם בדמוקרטים בורגנים ולא רק בשמאל, והשחיתות הכלכלית שבה היה נגוע הביאו למהפך כללי ביחס אליו, לשינוי החוקה שאפשרה לו להיות סנטור לכל ימי חייו.
פינושה ייחרת בהיסטוריה לדיראון עולם כרוצח המונים, כפשיסט שפגע בדמוקרטיה, כניאו-ליברל שהאמין ברכושנות קניבלית. הפעילות נגדו באירופה היוותה תקדים לאיום על פושעי מלחמה ורוצחים בלא משפט, וכל מי שמאמין בהפסקת החיסולים הנפשעים ובהעמדת הרוצחים לדין גם אצלנו חייב תודה לשופט הספרדי גארסון על פעילותו נגד פינושה ובעד קיום הערכים העומדים בבסיסו של המשפט הבינלאומי.
— קישור —
— קישור —
בעיקר זיעזעו אותי התגובות באתרי חדשות ישראלים. תמיכה בלתי מסוייגת בפינושה "הלוחם בסמולנים שהציל את צ’ילה מדיקטטורה נוסח קובה וונצואלה" – יותר משלמדתי על צ’ילה למדתי על ישראל והעתיד הצפוי לי בה כאיש שמאל.
מאמר יפה; ראוי, עם זאת, להדגיש היבט מסמר שיער במדיניות הניאו-קונסרבטיבית האמריקנית שאולי לא זכה כאן להבלטה מספקת: צ’ילה נבחרה בשנות ה-80, ימי רייגן העליזים, לשמש מעבדה לניסוי שיטותיו הכלכליות של פרידמן בקנה מידה לאומי. על פי תחקירים המתפרסמים בבריטניה זו גם הסיבה לתמיכת תאצ’ר ברודן האכזרי. הממשל האמריקני והבריטי, וכמובן פרידמן ושותפיו, היו צריכים שפן-נסיון בסדר גודל של מדינה שלמה כדי לבחון את מודל הכלכלה החופשית הקיצונית; ופינושה, כנראה תמורת שוחד נאה, סיפק להם בשמחה את העם הצ’יליאני.
כלומר, יש כאן שיטה: השלטת קפיטליזם פרוע משמש את הממשל הרפובליקני ככלי לשיעבוד כלכלות חלשות, ובו בזמן משמשות מדינות אלה כשדה ניסוי לשיטות חדשות להגברת ההגמוניה האמריקנית. מה שדרוש זה למצוא קורבן נוח ולהפעיל עליו את כל הכוח הצבאי והכלכלי הנדרש תוך הפרכת מסך עשן של סיסמאות בדבר חופש ודמוקרטיה.
לדעתי, דבר דומה קורה כעת בעיראק, שם השלטת הדמוקרטיה היא שם המשחק; אך אבוי, כאן הנסוי לא ממש מצליח והמעבדה מתפוצצת בפניהם של "המדענים" היהירים מטקסס יום אחר יום, ואלה מחפשים ביאושם אחר יציאת החירום הממאנת להתגלות…
היינו בשליחות חינוכית בבית הספר "אורט" ע"ש חיים ויצמן בסאנטיגו בשנים 1989-1991. אומנם, זה היה בשלהי שלטונו של פינושה ,אבל עד היום קשה לנו לתאר את התחושה הכבדה ,כאשר ראינו ברחוב את חיילי פינושה עם "עוזי" ביד או מכונה להתזת מים לפיזור מפגינים שיוצרה בישראל.
כ"כ עצוב שבא לבכות.
יחד עם זאת עלינו לזכור את מורשתו של איינדה, שילוב זרועות והליכה ביחד של הסוציאליזם והדמוקרטיה, כנגד כל הסיכויים.
באמת כתבה יפה, רק תיקון אחד, פינושה לא הרבה לנסוע בעולם, האמת שהוא בקושי יצא מיצ’ילה וזה בגלל איומי המעצר שתמיד ריחפו מעליו וגם בגלל שמעט מדינאים היו מוכנים להראות אתו בפומבי, הוא גם ניסה לפחות פעמים לבקר בישראל, אך ביקורים אלה סוכלו אודות להתנגדות מסיבית בשכבות רחבות ביותר. הוא רצה לבקר מקומות הקדושים. בפעם האחרונה שהוא ניסה לבקר בארץ, עדיין היה רמטכל של הצבא הצ’ילאני, אך כבר לא כיהן כראש המדינה, הוא איים שאם לא יקבל אישור כניסה לארץ, צ’ילה לא תקנה מטוסים מישראל. ובכל זאת, בסופו של הדבר, בעקבות הודעה כביכול של קבוצת גולים צ’ילאנים אל כוונות לחסלו, ישרלא הודיעה שהיא "לא יכולה להבטיח את בטיחונו". אך עוד לפני הודעה זאת, רוב הפוליקטאים הישראלים (אשר בחלקם אני יכולה לתאר לעצמי נושאים באחריות לשיתוף הפעולה של ישראל עם הדיקטטורה הנוראית של פינושה) החליטו לא להיפגש אתו.
הדיקטטורה של פינושה ערכה 17 שנים, אך פינושה לא רק מינה את עצמו לסנטור לכל החיים, אלא שעוד כיהן במשך מספר שנים כרמט"כל של הצבא הצ’לאני.מותו התרחש באותה השנה בה נבחרה לנשיאה המועמדת הסוציאליסטית מישל בשלה, השנה גם פרצה מחאה ארוכה של תלמידי התיכון, שביתה זאת למעשה בה למחות כנגד ההפרטה העמוקה של מערכת החינוך הצ’ילאנית ונתפסה כמחאה חברתית ולא סקטוריאלית, לכן זכתה בסולידריות רחבה של איגודים מקצועים, ארגוני סטודנטים בעוד.תלמידי תיכון אלה, הם הדור הראשון אשר נולד בתקופה של אחר פינושה, פינושה עצמו בסופו של הדבר לא בה לקבורה, גופתו נשרף ואפרו נשמר באחוזתו "לוס בולדוס". החלטה זאת התקבלה מפני כי אפילו הצבא לא הסכים לקבורו בתחומו, מפני החשש להתכלויות ומה שמעשה זה היה עלול לסמל.
אפשר לדכא ולהרוג, אפשר לרמוס ולמחוק, אבל העם בצ’ילה ניראה שפותח היום בדף חדש.
ללילי טראובמן,
תודה על התגובה המעניינת. פינושה בכל זאת ביקר פעמים אחדות באנגליה, שהייתה חביבה עליו במיוחד. הוא קיבל טיפולים בקליניקה יוקרתית, שתה תה עם גבירת הברזל ואהב מאוד לקנות בהארודס בשכונת נייטסברידג’. יש להניח שהכסף הרב שביזבז באחת הערים היקרות בעולם נגנב מהעם הצ’יליאני. הקשר בין ההון הגדול באנגליה לבין הימין הצ’יליאני איננו חדש, וצבא צ’ילה דיכא שביתה גדולה שפרצה במפעלים בריטיים בשנת 1907, ורצח המוני פועלים.