[מעובד מתוך המבוא לספר אי/שוויון, בעריכת אורי רם וניצה ברקוביץ, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון, 2006]
מושג ה"שוויון" (Equality) איבד בעשורים האחרונים את המעמד המרכזי שהיה לו במדעי החברה (הביקורתיים, לפחות). מנגד, זכה לעניין רב דווקא מושג ה"שוני", או ה"הבדל" (Difference), שהוא לכאורה היפוכו של השוויון. כך נראה הדבר במחלוקות הראשונות שהתעוררו בין מצדדי ה"שוויון" לבין מצדדי ה"שוני." ההיסט בתשומת הלב המחקרית, ההגותית ואף הציבורית מ"שוויון" ל"שוני", היה כרוך בהיסט כולל יותר ברוח התקופה, מהסתופפות תחת גרסה כזו או אחרת של מודרניות, אל הסתפחות אל גרסה כזו או אחרת של פוסט–מודרניות, או (עשור מאוחר יותר) פוסט-קולוניאליות. אך דומה כי כיום ניתן כבר להתעלות מעל מחלוקות אלה. אנו סבורים כי מושגי השוויון והשוני אינם מנוגדים והם אף מעשירים זה את זה, ולכן מוטב לחשוב כיום על "שוויון בין שונים" או על "שוני בין שווים" וכיוצא בכך, כפי שנציע בהמשך. […] [כיום יש] להתעלות מעל למחלוקת שוויון-שוני, ולהציע סדר יום רחב ומורכב יותר במדעי החברה, תוך חיבור ואיזון מחודש בין מושגי השוויון המודרניסטיים ובין מושגי השוני וההבדל הפוסט-מודרניסטיים.
אך כדי להגיע לתובנה המשולבת הזו דרושה היתה, מן הסתם, כברת דרך אידיאולוגית ואינטלקטואלית של התגוששות בין עקרונות ה"שוויון" וה"שוני". הפרדיגמה התרבותית המודרניסטית העלתה על נס את האוניברסליות, היינו את מה שמשותף, ולכן אמור גם להיות שווה, בין בני אדם ובין קבוצות חברתיות. הפרדיגמה התרבותית הפוסט-מודרניסטית המירה את נראטיב-העל השיתופי-שוויוני הזה בקריאה לפרטיקולריות ולשחרור מן ההומוגני ומן הדיכוטומי לטובת רב-תרבותית היברידית, המורכבת מאחרים, ייחודיים ושונים. לחילופי הפרדיגמות היו כמה תנאים מסייעים. קריסת הגוש הסובייטי – "העולם השני" החלופי, והמשבר המתמשך במדינת הרווחה המערבית – "העולם הראשון", גרמו לירידת היוקרה שהיתה לגישות תאורטיות מעמדיות, שהשראתן סוציאליסטית או מרקסיסטית, ואשר במרכזן עומדת סוגיית אי-השוויון הסוציו-אקונומי בחברה הקפיטליסטית. תחת זאת, ובהשפעת מאבקי שחרור ב"עולם השלישי" הקולוניאלי ותנועות לזכויות ה"מיעוטים" (כולל ה"מיעוט" הנשי המקיף מחצית מן האוכלוסייה) בארצות הליבה הקפיטליסטיות, הוסבה תשומת הלב לחתכים ולתחומים אחרים של אי-שוויון: בין גזעים, בין מינים, בין קהילות זהות ועוד. זאת ועוד. בהמשך, עם ההתפשטות של אמצעי התקשורת הדיגיטליים ושל כלכלת המידע הפוסט–תעשייתית, חל פיחות במעמדן של גישות תאורטיות מבניות (סטרוקטורליסטיות), ושל מודלים סיבתיים בכלל, ותחתם ניתנה עדיפות לגישות המדגישות שיח, זרימה, רישות, עמימות וקונטינגנטית של חלקיקים משובררים (כאוס, רשתות, מוביליות, פרקטלים ועוד). כל זה חיזק, כאמור, את המגמה של היסט הדיון מן ה"מעמד" כסוכן היסטורי בעל מיצוב "אובייקטיבי" נתון, אל ה"זהות" המסמלת את ההגדרה התרבותית הקלידוסקופית, המשתנה והמתגוונת.
לימודי התרבות, שהתהוו בסדקים ובחיבורים שבין מדעי החברה והרוח למיניהם היוו במה לפיתוחן של גישות פוסט-מודרניות ופוסט-קולוניאליות שונות: פמיניסטיות, אתניות, מיניות, קהילתיות ואחרות. במסגרת זאת, את המקום המרכזי שתפסו בעבר סוגיות כגון שוויון, מעמדות, מבנה חברתי והסבר סיבתי, החלו לתפוס סוגיות, כגון: הבדלים, שיוכים, תנועות ושיחיות (דיסקורסיביות). אפשר לומר כי עבור הזרמים החדשים במדעי החברה והרוח, אשר כאמור "לימודי התרבות" היוו את ביטויים המובהק אך אשר זכו להשפעה רחבה הרבה מעבר לכך, האתגר המרכזי כבר לא היה להסביר את העדר השוויון הסוציו-כלכלי, ואת הדרך להשגתו, אלא דווקא לבאר מדוע אין התקבלות של זהויות תרבותיות שונות, ואת הדרך להשגת הכרה כזו. שאלת השוויון, חרגה אם כן אל מעבר לשאלת חלוקת המשאבים המטריאליים, והתפרשה על ממדים ותחומי חיים נוספים: לא רק מעמדות – גם מגדרים; לא רק התחום הציבורי – גם התחום הפרטי וכן הלאה.
בתוואי של המחשבה הפמיניסטית בעשורים האחרונים יש אולי להמחיש, יותר מכל תחום אחר, את רישומם של שינויים אלה בסדר-היום הציבורי והמדעי. אם נפשט מעט, הרי גלגולי סדר היום הפמיניסטי מאז שנות ה-60 ועד היום, ממחישים את הדיאלוג המתפתח בין "שוויון" לבין "שוני": מפמיניזם ליברלי, הדורש ברוח נראטיב-העל האוניברסלי שוויון זכויות בין נשים וגברים; לפמיניזם מרקסיסטי, המבקש לשנות את מבנה חלוקת העבודה (פרטי/ציבורי וכיו"ב); לפמיניזם רדיקלי הרואה במגדר תחום ראשוני של יחסים חברתיים; ומשם לפמיניזם פוסט-מודרני, הקורא תיגר על קיומן של קטגוריות מגדריות מובחנות ויציבות; ולבסוף לפמיניזם פוסט-קולוניאלי רדיקלי, המפרק את הקטגוריה "אשה" לתת-נרטיבים פרטיקולאריים שונים, תוך כדי חיבורם למערכות דיכוי נוספות. תוואי זה, מבטא היטב, כאמור, את השינוי הכולל בסדר-היום האינטלקטואלי בעשורים האחרונים, ואת המתח שבין ה"שוויון" וה"שוני". כך גם בתחום הזהות הקולקטיבית, ניתן להצביע בבירור על מנעד הנע מן הפרספקטיבות המודרניסטיות שהיו אופייניות לשנות ה-40 וה-50, של "בניית אומה" תוך תביעה להומוגניזציה ("כור ההיתוך" המפורסם), ועד הפרספקטיביות הפוסט-מודרניסטיות האופייניות לשנות ה-90, של "רב-תרבותיות" תוך תביעה להכרה ב"אחרים" ("קערת הסלט" המפורסמת).
רעידת האדמה הפרדיגמטית הזאת – הכוללת, כאמור, את התזוזות מן המודרניות לפוסט-מודרניות, מ"שוויון" ל"שוני", מ"מבנה" ל"זהות", מ"כלכלה" ל"תרבות", מ"אוניברסלי" ל"פרטיקולרי", מן ה"גברי" אל ה"נשי", ואף מן ה"מערב" אל ה"אחרים" – תרמה לרנסאנס כולל של מדעי החברה והרוח, ואף להרחבה ולהעמקה חסרת תקדים של תפיסת הדמוקרטיה בשלהי המאה ה-20. עם זאת, לא ניתן להתכחש לכך כי ההגברה בעוצמת ה"קולות האחרים" בתחום הזהות הקולקטיבית, באה על חשבון שתיקה מתהווה לגבי אי-שוויון בין "דומים" בתחום המעמדי-ריבודי. כך למשל, בארצות הברית מתקיים שיח ענף על אי-שוויון גזעי, אך השיח על אי-השוויון המעמדי הוזנח לשוליים; אי-שוויון בין המינים הפך בחברה הנורמטיבית לבלתי לגיטימי, אך פערים בשכר או עבודות פוגעניות הן נורמה שלטת.
אך הנה, עם התקדמותן של שנות הת-90 של המאה ה-20 התברר לכל, כי דווקא התחום המוזנח של אי-שוויון "אוניברסלי" ראוי לתשומת לב מחודשת. התברר לכל, כי בזמן שעסקנו בשאלת השוני (של קבוצות זהות), אי-השוויון (המעמדי) הלך והתרחב (פרפרזה על משפט דומה מפורסם, שבו קבע ריצ’ארד רורטי כי בזמן שהפוסט-מודרניסטים השתלטו על המחלקה לאנגלית, הרפובליקנים השתלטו על האיגודים המקצועיים).
תוצאה חברתית מרכזית של תהליכי הגלובליזציה שעוברת הכלכלה העולמית ביתר שאת בשני העשורים האחרונים, היא מגמת הגידול המתחדש (בניגוד למגמה שפעלה במשך מרבית המאה ה-20) בפערים בין עשירים ובין עניים, בין מרוויחי הגלובליזציה ובין מפסידיה, בין יצרני הערך לבין משוללי הערך. כך בעולם וכך בישראל. עקב כך החלה המטוטלת של סדר היום הפוליטי והאינטלקטואלי לנוע במידת מה בחזרה לעבר שאלת השוויון בגרסתה המודרניסטית. אך הפעם כבר מבלי לגרוע בחשיבות או במרכזיות של הפרספקטיבות החדשות של שוני והבדל, שהציבו על סדר-היום הגישות הפוסט-מודרניות והפוסט-קולוניאליות. מה שמתבקש ואף אפשרי עכשיו הוא, אם כן, שילוב עשיר ומורכב יותר של שאלות ה"שוויון" וה"שוני", באופן כזה ששני צדי המשוואה יוכלו להשלים זה את זה, במקום לגרוע זה מזה.
תרומה מרכזית אחת בכיוון חשיבה זה העלתה ננסי פרייזר במאמרה רב-ההשפעה "מחלוקה להכרה? דילמות של צדק חברתי בעידן ה’פוסט-סוציאליסטי’". פרייזר ממשיגה את הזיקה שבין תחומי אי-השוויון ואי-הצדק השונים ומצביעה על הכיוונים האפשריים של המאבק החברתי המשלב גם את התביעה לשוויון סוציו-כלכלי (במובן המודרניסטי) וגם את התביעה להכרה בזהויות שונות (במובן הפוסט-מודרניסטי). היא מציעה דרך המגשרת בין עולמות המושגיים השונים של מה שמכונה הפוליטיקה של האינטרסים והפוליטיקה של הזהויות, ובין מאבקים לצדק חברתי בתחום החברתי-מעמדי ובתחום ההכרה הקבוצתית.
פרייזר מבחינה בין שני סוגי אי-צדק – אי-צדק חלוקתי, כזה הכרוך בניצול ובקיפוח כלכליים; ואי-צדק הכרתי, כזה הכרוך בשליטה ובאפליה תרבותית. כמובן שהגורם הכלכלי והגורם התרבותי תמיד משולבים זה בזה, אך יש מצבים חברתיים שבהם אחד מהם מובהק יותר. כזה הוא המקרה של "מעמד" – הכרוך באי-צדק חברתי, וכזה הוא המקרה של הומוסקסואלים – הכרוך באי-צדק הכרתי. לעומת זאת, יש מקרים בהם אי-הצדק הוא "כפול" במובהק, גם כלכלי-חלוקתי וגם תרבותי-הכרתי: כך הם המקרים של מגדר ושל גזע. נשים ומיעוטים הם קבוצות הסובלות גם בתחום החלוקה וגם בתחום ההכרה: הן ממוקמות נמוך במדרג התעסוקה וההכנסה, אך גם סובלות מדימוי נחות ושולי. ישנם גם, כמובן, מצבים מורכבים שבהם קבוצות "מובהקות" סובלות משני סוגי האי-צדק. כך למשל הוא המקרה של הומוסקסואלים המופלים לרעה בשוק העבודה; או של עובדים שכירים המנוצלים פי-כמה משום שאינם אזרחים.
מהו התיקון הנדרש לאי-שוויון או לאי-צדק לסוגיו? פרייזר מבחינה בין שני סוגי תיקון: תיקון "שטחי" ותיקון "יסודי". התיקון השטחי מתייחס רק לתוצאות של אי-הצדק או אי-השוויון; התיקון היסודי מתייחס לסיבות של אי-הצדק או אי-השוויון. למשל בתחום החלוקה, תיקון שטחי הוא מדיניות רווחה (כגון הענקת קצבאות לעניים); לעומת זאת תיקון יסודי הוא סוציאליזם, היינו שינוי סדרי הבעלות, הניהול והשכר בחברה. או בתחום המיני, תיקון שטחי הוא הכרה בקבוצות הומוסקסואליות (gay identity); תיקון יסודי הוא דקונסטרוקציה של הקטגוריות המיניות, היינו ביטול קווי התיחום הנוקשים בין קבוצות זהות מיניות (queer politics). התיקון השטחי לא רק שאינו מונע את אי-הצדק בכללו ואת חידושו, הוא אף יוצר תוצאות מנוגדות: עקרונית הוא מבוסס על אוניברסליות (דה-דיפרנציאציה), אך מעשית הוא מגבש הבדלים קבוצתיים (רה-דיפרנציאציה).
פרייזר גורסת לפיכך, כי רק תיקון יסודי של אי-צדק חברתי, המשלב הן סוציאליזם כלכלי, הן דקונסטרוקציה תרבותית, יכול למזג באופן עקיב מאבקי אינטרסים וזהות ולהוות בסיס לקואליציות רחבות של מאבקי צדק חברתיים.
[…]
הדיאלוג בין שוויון ושוני, דמיון והבדל […] עובר כחוט השני [בדיונים על] מושגים ומוסדות כמו ליברליזם, דמוקרטיה, זכויות חברתיות, זכויות אדם, מדינת רווחה, אזרחות, חינוך והשכלה גבוהה, חברה אזרחית וכיו"ב [שהינם] חלק אינטגרלי מתפיסת העולם של המודרניות ומרכיב הכרחי של כל חברה מודרנית. מטרתם המוצהרת היא, בין השאר, השגת שוויון או לפחות צמצום פערים בין בני אדם. אך [הדיונים אודות] מושגים ומוסדות אלה חושפים את כפל-הפנים שלהם, ומראים כיצד למעשה הם גם מייצרים מבנים חדשים של אי-שוויון, שהם תולדה ישירה של המודרניות. עם זאת, החשיפה הביקורתית של כשלי המודרניות לא נועדה להפריך את התביעה המודרניסטית לשוויון, אלא דווקא להסיר מכשולים מדרכה – גם את המכשולים שהיא העמידה כאשר מיינה בני אדם למחלקות סגורות – לאומיות, גזעיות, מגדריות, תעסוקתיות ואחרות. יש להכיר בכך כי תפיסת העולם המודרניסטית שנהוג לבקר כיום, היא גם זו הדורשת שוויון והיא זו המספקת לנו את המערכת הפרשנית המאפשרת פעולה חברתית לשם מאבק באי-השוויון. באמצעות מערכת פרשנית זו ניתן לחשוף סוגים שונים של אי-שוויון בכל אתר וזירה חברתית, להציגם כמעשה ידי אדם ולא תוצאה הכרחית של כוחות הטבע או רצון אלוהי, להוקיע אותם כלא צודקים ולכן גם כניתנים לתיקון. כל אלה הם מרכיבים הכרחיים בדיון משמעותי בשוויון ובאי-שוויון; כל אלה גם מהווים את הנחות היסוד [לדיון באי/שוויון כיום]. [מן הראוי] לחזור ולחשוף את הפרדוקס של האוניברסליות (המודרניסטית), שכדי להשיגה באמת יש להעשירה בפרטיקולריסטיות (פוסט–מודרניסטית). אחרי הכל, שוויון מועשר בשוני הוא שוויון רחב ומורכב יותר.
המאמר שפורסם באסופה "בחזרה אל מרקס" בעריכת בנימין גונן (הקיבוץ המאוחד, 2001) הוא: "סדר היום הפוסטמודרני" והוא נכתב על ידי הגב’ אלן מייקסינס ווד. הוא מומלץ עד מאוד לקריאה. לעניות דעתי הוא עולה בכמה דרגות על המאמר המתפרסם כאן ב"גדה השמאלית".
מומלץ בנושא גם המאמר של אלן וודס (שכחתי את שמו, מצטער!), בו הוא מתפלמס עם גישות פוליטיות פוסט-מודרניות.
המאמר נמצא באוסף "בחזרה למרקס", הקיבוץ המאוחד, 2004.
ראשית, האסופה "בחזרה אל מארקס" נערכה ע"י בנימין כהן ולא גונן. שנית, ולעניין עצמו: אחד מן הכשלים העיקריים של ה"פוסטים" וה"מולטיקולטורליסטים" למיניהם נוגע להתעלמותם מן ההקשר המעמדי-חברתי בו נבנות זהויות וקטגוריות חברתיות אחרות. במילים אחרות, גם "שוני" ו"הבדל" אינם "טבעיים" או "נתונים" אלא מובנים (constructed) בהקשר של דומיננטיות או הגמוניה מעמדית וממילא אידיאולוגית. מכאן ששוויון איננו יכול להיבנות על בסיס הבדלים או שוני תרבותיים, אתניים וכו’ אלא חייב לפענח את עצם הבנייתם של ההבדלים הללו ולעמוד על טיבם ההיררכי וממילא הדכאני. לדיון מעמיק בעניין, הרשו לי להמליץ על On Nationalism and Democracy: A Marxist Examination, שכתבתי לפני כשנה.
הענין הוא שהקפיטליזם מנצל לטובתו את השוני בין בני אדם, כמו ניצול יתר של נשים לעומת גברים, פועלים זרים לעומת מקומיים וכו’.
אך הוא יכול להתקיים בתנאים של שוויון בין המנוצלים ולכן המאבקים האלו, כמו מאבקים אחרים, הם בתוך השיטה. שלא כן, הקפיטליזם אינו יכול להתקיים בתנאים של שוויון בין בני אדם לכן המאבק הזה הוא רדיקלי נגד השיטה בכללותה.
כמה מלים לועזיות!!!
תגידי,
עברית כבר אינה נאה לך?!?
אליעזר בן-יהודה מתהפך בקברו, לנוכח "מאמרים" שכאלה.
דוחה!!
שאלה לי קטנה-למה כשמתחילים לכתוב על פוסוט מודרניות-מפסיקים להבין מה רוצים ממך-הפוסט מודרנית היא שפה לא מובנת מלאת פלצנות אינטלקטואלית-שבכוונה מכוונת שהדיוטות לא יבינו את מה שיש לה להגיד.או אולי זה המסר
חוסר הבהירות -היא השפה הפוסט מודרנית.
כמו לעמוד ליד ציור מודרני-וכל אחד אומר מה הוא חושב.בלתי אפשרי להבנה ללא תואר 2 במדעי
זיבןלי השכל.
המאמר לא כתוב בכלל מתוך איזושהי עמדה פוסט-מודרנית אלא דווקא מרצון לבקר אותה, וככזה כתוב בז’רגון אקדמי אמנם, אבל קריא וקוהרנטי בהחלט.
קחו את הזמן, הוא שווה את זה.