לכאורה, לקחתי על עצמי הפעם מטלה קלה, אולי קלה מדי. כתבתי כאן כבר טורים רבים מספור נגד אהוד ברק, והמשכתי בכך גם אחרי שהוא הסתלק מהזירה הפוליטית והפך למתעשר מן השורה. זה היה קל בעיקר מבחינה נפשית. האיש הוא בלתי נסבל בעיני באורח אישי, וגם מנקודת ראות רעיונית-פוליטית. יחצ"ניו של ברק שטחו בפני התקשורת את תוכניתם הנכלולית להציג בפנינו "ברק חדש". המועמד החדש-ישן יהיה איש צנוע "בלי קמפיין מלוקק ובלי ספינים". לכתובתם כדאי להפנות את השאלות הפשוטות האלה: וההודעה הזאת? האם היא איננה ספין מלוקק מאין כמוהו? אתם באמת חושבים שכולנו מטומטמים? אני מודה שנעלבתי מאוד מהזלזול הזה.
חטאיו של המנהיג לשעבר והשואף לכתר בהווה הם רבים מספור: ברק גמר אומר לסכל את תהליך אוסלו, שבו ראה סטייה של מפלגתו מהמסורת של הזרם המרכזי לסרב באורח אלגנטי להציע תנאים קבילים לצד השני, והוא הצליח, יחד עם אחרים, במזימתו. הוא סיכל לא רק את החלום להגיע לשלום, אלא גם את הברית שחושלה באורח הדרגתי בין המחנה המתון בציונות לבין האזרחים הערבים. ברק גמל ל-95% מכלל האזרחים הערבים שהצביעו בעדו בהתעלמות מתנשאת מנציגיהם בכנסת, ביחס עוין ולבסוף באחריות פוליטית ישירה לרצח 13 מפגינים באוקטובר 2000. בכך גרם להיימנה ניכרת של המרכז הלאומני, לטשטוש ההבדלים בין שרידי הסוציאל-דמוקרטיה הישראלית לבין אנשי הליכוד, וליצירת יישות רחבה, אנוכית ונצית, שרק ימין קיצוני ממנה יוכל להדיחה מהשלטון.
הברית הבלתי קדושה בין ברק לבין אהוד אולמרט נועדה להנציח את עיוותי המרכז הלאומני המושחת, ובעיני רוב נציגי מפלגת העבודה בכנסת היא מעין קרש הצלה שידחה את מפלתם הפוליטית הסופית וייתן להם ליהנות ממנעמי השלטון גם בעתיד. מבחינתם זה אולי חשבון נכון. פואד בן-אליעזר, שלום שמחון ושאר עלובי הנפש, ששמם קשור גם במפלה הישראלית במלחמת לבנון השנייה, יצליחו אולי לשרוד בעזרת ברק לעוד ארבע שנים עקרות ואולי גם מזיקות (לא להם, אלא לנו); אבל הזרם שאותו הם מתיימרים לייצג ייעלם לגמרי מהנוף הפוליטי הישראלי.
ייתכן שהם רק קוברים סופית את הגופה המפרפרת, ונותנים לה מכה של חסד לפני הקבורה. למעשה, לא נשאר למפלגת העבודה מה להציע. גם אחרי התוכנית המדינית המצחיקה שהציג בפני חברי מפלגתו בתחילת השבוע, מצבו של עמיר פרץ לא השתנה. הוא גמר את הסוס גם בעיני תומכיו הנלהבים ביותר, ועצם איזכור שמו גורם מבוכה לכל מי שקיווה שהוא יעשה משהו לשיפור מצבם של השכירים והעניים במדינה. שלי יחימוביץ’ תחזור כנראה לתקשורת ותעשה כמיטב יכולתה להשכיח את התבטאויותיה המביכות כתומכת נלהבת של המלחמה, יורם מרציאנו יגלה מחדש את שמעון פרס, והזרם הטרייד-יוניוניסטי הקטן ימוזער שוב לגודלו הטבעי. במצב שנוצר ייאלצו אנשי קדימה בתוך העבודה (הרוב המכריע מקרב הח"כים) לבחור בין פרישה מהחיים הפוליטיים לבין חבירה לאולמרט ולשותפו החדש ברק. להכרעה שלהם יש משמעות אישית אבל לא ציבורית. זה בכלל לא חשוב אם מתן וילנאי או אפרים סנה יהיו חברים בכנסת הבאה. יורשיהם האלמוניים יחשבו בדיוק כמוהם, יגיבו בדיוק כמוהם לכל משבר אמיתי או מדומה, יתמכו בדיוק כמוהם בכל מלחמה, הכרחית או לא.
מעניין שגם במשבר הנוכחי, בדיוק כמו בפרשת עלייתו של ברק לשלטון בשנת 1999, לוקח האיש על עצמו את תפקיד השמרן המובהק, שעיקר תפקידו בפוליטיקה הוא למנוע כל שינוי אמיתי. לפני שבע שנים החליט לקעקע את תהליך אוסלו מן היסוד, והצליח לדכא את התנגדותם של יריביו הפוטנציאליים בעזרת לחץ משולב בפיתויים מפוקפקים. אנשים כמו שלמה בן-עמי ויוסי ביילין הפכו למכשירים לביצוע מדיניותו, שעניינה יצירת משבר עם הפלסטינים ועירעור האמון הציבורי בתוך ישראל בעצם האפשרות להגיע לשלום אמת איתם. שניהם התאבדו מבחינה פוליטית וציבורית והפכו לאנשי שוליים בלי אשראי מינימאלי, רק משום שחינוכם המפא"יניקי היתנה אותם לראות בחברות בממשלה את עיקר התוכן והמהות של פעילותם הפוליטית.
קשה לי להבין, בעצם אני לא כל כך רוצה להבין, מדוע ניגרר גם אברום בורג אחרי עגלתו של ברק. אני מזדהה יותר עם בורג הצעיר והעני שסינן בפומבי קללה לעברו של ברק אחרי שהצליח להיבחר לתפקיד יו"ר הכנסת נגד רצונו של המנהיג, מאשר עם בורג המבוגר יותר והמתעשר, שמוכן כיום ללכת עם איש כזה למחוזות העלומים והמפוקפקים שאליהם הוא רוצה להוביל את מפלגתו. למעשה, רוב הוורדרדים, בתוכם חלק גדול ממנהיגי תנועת "שלום עכשיו" בעבר הלא רחוק, מצדיקים את הנבואות הקודרות לגביהם בעשרים השנים האחרונות: החל מיולי תמיר שתמכה במלחמה הממאירה והמיותרת בקיץ וכלה בבורג, שנרתם עתה למרכבתו של הגרוע שבגרועים מכל ראשי הממשלה שהיו לנו בארץ עד כה.
חניכי שמעון פרס אינם מביישים את המסורת המתקרנפת של רבם. הם מפוזרים עתה לכל אורכו ורוחבו של המרכז הלאומני: חיים רמון, דליה איציק, בורג, משה שחל, בוז’י הרצוג, תמיר ועסקנים קטנים יותר, רבים מספור. האנשים האלה, וגם הגנרלים לשעבר שנקהלו בהנהגת העבודה (דני יתום, אפרים סנה, מתן וילנאי ואפילו עמי איילון) ראו ביומרה של פרץ לאוריינטציה מעמדית-חברתית חדשה רק גחמה אלקטוראלית, ספין, ולא יותר מזה. הכישלון החרוץ של שר הביטחון, רדיפת הכבוד המגוחכת שלו, הנציות בנוסח פינחס לבון (שאותה אימץ בתוך שבועות ספורים מהקמת הממשלה) וניתוק כל קשר בינו לבין המציאות הפכו את הפלירט הקצר של המפלגה עם הסוציאל-דמוקרטיה לבדיחה, ולא רק בעיני מרכסיסטים מושבעים. 90 אחוז מעסקני מפלגת העבודה הם שמרנים גם בנושא החברתי, גם בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי ועוד יותר בנושאים הגלובליים כלומר, בתמיכה העיוורת שלהם במדיניות האמריקאית. באזרחים הערבים הם תמיד ראו חוטבי עצים ושואבי מים, שעיקר תפקידם הוא להביא קולות בקלפי ביום הבחירות ולהיעלם מהעיניים לארבע שנים נוספות.
כאשר נבחר פרץ למנהיג המפלגה הופתעו העסקנים מהתגובה הנלהבת בציבור. הם קלטו שיש להם קלף תעמולתי לטווח קצר. הנושא החברתי נראה בוער ורלבנטי, וההנהגה הביטחוניסטית של ברק נחשבה אז לזיכרון לא נעים ובעיקר לא מצליח מהעבר. אבל איש מהם לא חלם על שינויים מבניים אמיתיים במשק הישראלי, שלא לדבר על העמדה הרעיונית כלפי העולם והמתרחש בו. כולם כמעט תמכו ותומכים בשוק החופשי כמווסת העיקרי של מהלכי המשק, ולכל היותר דגלו בשינויים קוסמטיים להקלת מצבם של הדכים והנואשים. פרץ היה לדידם האיש הנכון במקום הנכון ובעיקר בזמן הנכון. אבל במאה ה-21 התהליכים ההיסטוריים הם מהירים כבזק, ומלחמת לבנון השנייה גימדה מחדש את ההיבט החברתי והבליטה את הביטחון כחזות הכל. פרץ הוא אחד האשמים בהתפתחות הזאת משום שמעל בתפקידו העיקרי בשעת האמת לפני המלחמה: למנוע אותה בכל מחיר. פרץ שסימל את החלום החברתי הפך גם לקברן הראשי שלו, וכך נסללה הדרך לאיש נהנתן, אנוכי, רע-לב, נץ קיצוני, פחדן וחסר חן כמו ברק להיאבק מחדש על עמדת הבכורה במפלגה. המפלגה שפשטה את הרגל מאמצת אולי שוב את אחד האחראים הראשיים לאובדן המעמד ההיסטורי שהיה לה בחברה הישראלית. בלי האזרחים הערבים אין אופוזיציה משמאל לאולמרט אלא רק מימין. ברק הוא רעל אלקטוראלי אמיתי מבחינת כל ערביי ישראל.
הנושא הערבי הוא החשוב ביותר. כל מנהיג של העבודה יצטרך לגשר על פני התהום שנפערה בין מפלגתו לבין הציבור הערבי. ברק הוא אסון מנקודת הראות הזאת, וגם פרץ איבד את האשראי. המסקנה: המפלגה חייבת לבנות את עצמה מחדש, מן המסד ועד הטפחות, לאמץ אידיאולוגיה אמינה ולמקם את עצמה שמאלה מהמרכז. כיוון שאין סיכוי שתהליך כזה יתקיים כעת, אז ההתמודדויות למיניהן אינן אלא תרגיל תקשורתי.
תמיכתו של שחל בברק ראויה לניתוח נפרד. אחרי שבלט בזירה הציבורית כאיש מובהק של פרס לאורך שנים ארוכות, שחל עזב את הפוליטיקה לעשות לביתו, ממש כמו ברק עצמו. הוא היה ח"כ מוכשר, אבל לא טריבון חברתי גדול. המסורת שלו, כמשרתם של האדונים הלבנים הגדולים, היא ארוכה מאוד. כבר בשנת 1959 הופעל שחל, אז עסקן צעיר בסניף מפא"י בחיפה, נגד הניסיון ללבות תסיסה מהפכנית עדתית-מעמדית בשכונת ואדי סאליב בעיר. הבוסים הגדולים של המפלגה, אבא חושי ויוסף אלמוגי, חששו מאוד מההנהגה האותנטית שצומחת בוואדי-סאליב, בראשותו של דוד בן-הרוש המיתולוגי. הם דיכאו את ההפגנות בכוח הזרוע, תוך הפעלת אלימות משטרתית וגיוס ביריונים מטעם הממסד. היתה גם הסתה קשה נגד הפעילים. שחל, שסייע אז לחושי ולאלמוגי, עוזר היום לברק נגד פרץ, ובכך משלים איזה מעגל של אי צדק פואטי ורעיוני. נכון שפרץ איכזב ואינו ראוי לשום תמיכה, מבחוץ או מבפנים. אבל מדוע למצוא חלופה הרבה יותר גרועה ממנו, בעיקר בנושא החברתי? אולי כדאי שחברי ההנהגה שפרשו יישארו באמת מחוץ לפוליטיקה, ומוטב ששחל ובורג ישקלו היטב את עמדתם. אפשר בהחלט להישאר בשקט בבית, להתרחק מאנשי עסקים מסוימים ולשמור על פרופיל נמוך.
כמובן מאליו, אני מסכים לחלוטין עם כל דבריך נגד הברח, כמו גם נגד ה"אבו?דה" ככלל.
מדינה, בה ביבי (ה"חדש") וברק (ה"חדש") יכולים לעשות קם-בק ועוד לצפות, שהציבור יקבלם היא מדינה, ש…בקיצור, ראויה לכל מה, שבא ושעוד יבוא עליה. במקום ליטול את גורלו בידיו, מוסיף הציבור הישראלי המטומטם, להפקיד את גורלו בידי חבורת עסקנים בהמית, פעם אחר פעם, "בחירות" אחר "בחירות" – פשוט, על-מנת שיהיה על מה להתבכיין, כנראה. אחרת, פשוט אי-אפשר להסביר זאת. פשוט אי-אפשר.
יחד עם זאת, מדוע אתה, שוב ושוב, מתעקש לזמרר אותו שיר-הבלות, על כך שכביכול, ישראל היא שפתחה, במלחמה האחרונה בלבנון – כאשר העובדות הפשוטות והיבשות הן, שהיו אלה נאסראללה וכנופייתו??
או שמא, אליבא דדעתך, היה על ישראל לספוג, גם את החטיפה וגם את הפגזת ערינו(!) – ופשוט לא לעשות כלום, על-מנת שלא לפגוע ב"ערבים האומללים"?
מישהו צריך לכתוב גם על עוזי, וברור שזה לא חיים. אז עוזי תומך בברק. עובדה. מה יש לומר על עוזי? חכם לא פחות מאחיו וישר – גם כן כמו אחיו הצעיר, אבל פוליטיקאי? עוזי מעולם לא היה פוליטיקאי. היושר שלו גובל בתמימות ובעצם, מהבט פוליטי – בטפשות. עוזי הוא אכזבה. אם לא היה כל כך תמים ונעדר כל יכולת למניפולציה פוליטית, היה יכול להנהיג את המפלגה. אבל מה לעשות. אין לו את זה. עוזי מבקש להציל את מפלגת העבודה. מן הראוי היה שיבין שהתרסקות וחידלון של מפלגת העבודה היא עתה מטרה חיובית חשובה. היא האירוע המכונן להקמת חברה ומדינה חדשות. מותה של מפלגת העבודה והקמת מדינה ימנית שאל נכון תתרסק עד מהרה על סלעי המציאות האזורית והבינלאומית – זהו צו השעה ותוחלתו של העם הישראלי.
לדניאל –
להזכירך, טיווח הערים הישראליות בא לאחר כתישה מסיבית של ערי לבנון. החיזבאללה יזם תקיפה זעירה בעלת אופי צבאי מובהק. הפיכתה של התקיפה הזו למערכה רחבת היקף שמירב קורבנותיה הם אזרחים היתה החלטה ישראלית.
באשר לשבי החיילים הישראלים: ישראל מחזיקה שבויים לבנונים, מסרבת לגלות את מיקום המוקשים שהשאירה בלבנון לאחר הנסיגה ב-2000, פולשת באופן סדיר למרחב האווירי הלבנוני, ואינה מוכנה לנהל מו"מ על אף אחד מהנושאים הללו. במצב שכזה להזדעזע מכך שהחיזבאללה מנסה להשיג קלפי מיקוח כדי לגרור את ישראל למו"מ, זו תמימות או היתממות.
פוליטיקאים הם גזע משובח. פעם היו אפילו פוליטיקאים ישרים. למשל קדוש לוז. אבל קדיש לוז נפטר זה מכבר.
אתה צודק במאת האחוזים. משה שחל היה כל חייו עבד ומשרת ניקלה ומבחיל של האשכנזים. שמו של הטיפוס הנתעב הזה היה מוריס פתאל ( שם כל כך יפה), הוא שינה את שמו מיד אחרי המרד הנשגב בוואדי סאליב, נגד הגזענות האשכנזית הממאירה. הוא היה המשרת והמלשין הקטן של הביריון הנאלח של מפא’י יוסף אלמוגי ושל השריף של חיפה אבא חושי.
יש לי ידיד מהאינטלקטואלים המזרחים הרדיקלים הטוען כי העירקים תמיד היו המשתפ’ים הגדולים של האשכנזים. אני לא סןבלת הכללות, אף על פי שיש משהו בדבריו של הרדיקל הזה. אבל מה שמקלקל לחלוטין את השורה, הוא דוד לוי. עוד לא היה מזרחי שהסב נזק גדול כל כך, קולוסלי ממש לעניין המזרחי, כמו העבד הזה. הוא, המרוקאי מבית שאן היה לגדול הבונים בהתנחליות. הכסף, מיליארדים של דולרים נלקח כמובן מכיסם של ערביי ישראל ושל המזרחים בעיירות הקיפוח. תאר לך ברעם מה אפשר היה לעשות בכשמונים מיליארד דולר בנצרת, טייבה, ירוחם ונתיבות לדוגמא.
בין כה ןבין כה, הטיפוס החלקלק הזה, מוריס פאתל אכן מעורר קבס, כמו גם המזרחים העבדים של מרכז הליכוד, אותם כינה בשעתו ביבי "אינדיאנים".
מכאן תבין מה חשיבותה העליונה כמעט של הפוליטיקה של הזהויות!
הגיע הזמן כמו שאומר הכתוב "..ובאויבי ראתה עיני (תהילים נ"ד 9),לחשוף את פניו של האויב שלי,ושלכם,שלנו,של כולנו.החיידק הממאיר,והוירוס שימשוך את כולנו אל גהינום המחלה וחוסר התוחלת.
שמו או יותר נכון שמה,הוא אביבית,והיא כנראה עקרת בית היושבת לפעמים ליד מחשב,יש לה רק כוונות טובות,והיא משוכנעת שהיא מבינה בפוליטיקה,יכולה לשנות ואף מודעת לכוחה,וכך כותבת אביבית בתגובה למאמרו של אטילה שומפלבי בתור הראשונה בשרשור התגובות באתר של "ידיעות אחרונות" :
ביבי – ראש ממשלה
ברק – שר ביטחון
פואד – שר לביטחון פנים
רמון – שר חוץ
לבני – שרת התקשורת
פרץ – שר עבודה ורווחה
ברוורמן – שר חינוך
גדעון סער – שר משפטים
נשיא המדינה – שמעון פרס
אם רק יהיה להם שכל לשלב ידיים לעבודה משותפת נרוויח כולנו.
נא להכיר.עם ישראל: הנה האויבת שלך!
כותב ישעיהו מ"ט 17:…מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" ,מי פילל ומי מילל שתהא זו אביבית .
וכל כולה נוטפת נופת וכוונות טובות.
אך אל נטעה בה באביבית,מה לה ולנו.הכלב שלה ישתין על פתח ביתנו והיא תטיף לנו מוסר על שלא בנינו גדר.לה כבר יש פספורט נוסף במגירה,ולכו תדעו מתי לחצה היא ידים,ועיניה לוהבות,עם אחד מאותה רשימה של נכבדי אומה,בטכס זה או אחר.כמותה יש רבבות,ואליה ולחבריה,מכוונים אותם האופורטוניסטים שלעיל,שהורסים את אדמתנו,ובתינו.
לא סתם נאמר על הדמוקרטיה שהיא הדיקטטורה של ההמון.
ההמון מורכב מאביביות שכאלה,והוא הרוצח את חיינו ותרבותנו לאט ועם סכין מסתובבת.
לשכמותה יאה רק צונאמי,שום אסון מדיני,פוליטי,חברתי,תרבותי או כלכלי,לא ישנה את דעתה הצנומה והמצומצמת:
פואד מפורסם,סימפטי,וחביב,יושב זמן רב בקונצנזוס.
בתוך מוחה הזעיר,התקבעה לה כבר דמותו,כשותפה להליך גורל החיים,ודבר לא ישנה זאת.
מה רציתם מיצור הניזון מפרסומות מסחריות,מהולות בזבל קיטשי של טלנובלות,בתוך ים של ג’אנק פוד פתטי ושמאלצי?
היא הרוב,ואתם יכולים לקפוץ לה.
וע"כ זה מה שהיה וזה מה שיהיה.
ועל כך יש להודות:
פוליטיקה זה עסק,צריך להכיר את השוק ואת חומרי הגלם.
מי שחושב שאיכות תביא קונים ופרנסה,שילך וישב על הר קרח וילמד פילוסופיה.
כאן מנצח הבורקאס הפופוליסטי.
המדינה שייכת לאביבית.
ולפאפל קוראים-ביבי (כן,ולטחינה-ברק).
אם אתה מסתמך עלי, אז אל תייחס לי את הסגנון הלא-מכובד שבו כתבת.
לדעתי, פרשת שחל איננה הוכחה חותכת ל"חשיבותה העליונה של הפוליטיקה של הזהויות", למרות שאינני מזלזל בזה. גם ההכללה על העיראקים היא מסוכנת ומעליבה. מי שיוצא נגד גזענות חייב לבדוק היטב את עצמו!
ציפור בודד, רגע של השכלה – "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" הוא משפט כחלק מנבואת נחמה של ה’ לעמו, המבקש לנחמו בכך שיבוא יום ואויביו יעזבו את הארץ. אין הכוונה בכלל לבוגדים מבפנים, ושאר הקונוטציות שלרוב מיוחסות לפסוק זה
קטונתי,מה אומר.
במשלי ו’ פסוקים 1-3 כתוב:
"בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך.נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך.עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך,לך התרפס ורהב רעיך."
ןאת זאת אני עושה.
תודה על הרגע ועל הההשכלה.
אינני מסתמכת עליך, לא במאמר הזה ולא באף אחד מן המאמרים שלך. ככלות הכל אינך איזה קאנט או הרמב"ם ואפילו לא פיכטה.נראה לי שאתה מייחס חשיבות יתרה לעצמך. אני רק ציינתי את המשתפיות המחליאה של מוריס פתאל.אני סבורה שהדומיננטיות וההגגמוניה האשכנזית הגזענית נבנית מהמשתפיות הזאת. ועוד אני סבורה, שיש חשיבות עליונה, אני מדגישה, עליונה! לפוליטיקה של הזהויות. רק כך יוכלו המזרחים להתנער סוף סוף מהגזענות האשכנזית האופפת אותם. ראה רק לדוגמא מהשבוע האחרון, את דבריה הניקלים של נציגת קדימה לכנסת על כך שצריך לבחור נתיגים שאינם בעלי חזות ערבית-מזרחית לאירווויזין, (ולא שהמופע האידיוטי הזה מעניין אותי בכלל, לעולם איני צופה בו). ההכללה על העירקים לא באה ממני, אלא מהאינטלקטואל המזרחי הרדיקלי שהזכרתי, ואני כותב בפירוש שאני מתנגד לה ומביא בתור דוגמא את העבד האולטימטיבי של האשכנזים:דוד לוי. אז מה אתה מתפרץ לדלת פתוחה, ומה אתה מטיף מוסר כאחרון הצדקנים?
לאינגה,
אין לי יומרות להיות מורה הלכה שלך או של מישהו אחר, ובסך הכל הבעתי הסתייגות מסגנונך ההיסטרי והיומרני. זה הכל.
לאינגה.
אני כמעט משוכנע שאת הבטוי "ערבי יהודי", יצרתי כבר לפני כשלושים וחמש שנים.
אלא מאי,בבואי להגדיר ולכנות כך את עצמי,לא כוונתי רק ליהודים יוצאי ארצות ערב,אלא לכל יהודי החי כאן בארץ.
אני זוכר שכתבתי מעין ספור דמיוני,בו ישראלי מתחילת תקופת הבית הראשון מגיע לישראל המודרנית (של ימינו),במכונת זמן:
את הפלסטינים (הבדווים,והפלאחים), תושבי הארץ הוא מזהה כישראלים (נראים,חיים ומתנהגים בדומה לבני תקופתו) ואילו את הישראלים,הוא מזהה כפלישתים {פלסטינים?) המגולחים,שפלשו לכאן ממדינות הים.
המסקנה כמובן היא שכל מי שגר כאן,מזדהה עם המקום ורוצה להשתלב בו,חייב להיות ערבי.
ולכן גם אני למרות מוצאי האשכנזי,עקב היוולדי כאן,חיי בסביבה ותרבות ערבית,והזדהותי עם מורשת התנ"ך רואה עצמי בראש ובראשונה כערבי (דובר דיאלקט עיברי).ורק אז כיהודי,כדמוקרט,כסוציאליסט וכד’,רק אז.