כיצד ניתן להסביר את הפער העצום בין המציאות החברתית פוליטית בישראל לבין דלותה של מוסיקת מחאה בעברית? כיצד ניתן לראות את שתיקתם של המוסיקאים בארצנו אל מול התסיסה החברתית ותחושת התסכול הכללית מן הממסד? מיעוטם של השירים העוסקים בענייני השעה עומד ביחס הפוך לשיח הציבורי הסוער ולאי הנחת הגובר אשר הוא מנת חלקם של רוב אזרחי המדינה.

ההוויה הישראלית היתה אמורה לספק שפע של חומרי גלם לשירי מחאה ולעורר גל של אקטיביזם מוסיקלי, להוליד דור של יוצרים בעלי מודעות ורגישות חברתית אשר רותמים את אומנותם לאמונתם ואת מלותיהם להמנוני מאבק חברתיים. אבל בפועל אנו עדים לפריחתה של תרבות מוסיקלית פלקטית, חד ממדית ומנוכרת מסביבתה. הדור החדש של המוסיקאים בארץ משקף כנראה את הניוון והאסקפיזם שפשו בחברה הישראלית ובמקרה זה – פני המוסיקאים כפני הדור.

משחר ימי העת החדשה היוו המוסיקאים, המשוררים ואנשי האמנות ככלל את חוד החנית במאבקים אזרחיים וחברתיים למען רעיונות של קידמה, חירות וצדק חברתי. מימיו של בטהובן עד לימיו של דילן שימשה המוסיקה כלי ביטוי נגד שרירות ליבו של הממסד ושל האליטה השלטת, אמצעי לטיפוח ערכים של דמוקרטיה ופלורליזם ושמירה על זכויות הפרט והאזרח. עידן הרוקנרול ותקשורת ההמונים שידרגו את עוצמת ההשפעה והחשיפה של המוסיקה על האנשים והיא הפכה לאמצעי אינטגרלי במאבקן של תנועות הנגד באמריקה ובאירופה. אנשים הבינו כי בכוחה של המוסיקה להעביר מסרים דרך פילטרים של רגש, ליצר סולידריות חוצה מעמדות, גבולות וגזעים ולעורר אקטיביזם חברתי.
 
גם בישראל של שנות ה-70 וה-80 קמו מוסיקאים אשר ביקשו להעביר מסר של צדק חברתי ושיריהם ביטאו את רחשי הלב של האנשים ואת הרצון לשינוי. בפסטיבלים שנשאו שמות כמו "שלום" ו"אהבה", קראו מעל הבמות לאנשים לקום ולשנות. ואילו היום? המוסיקה הישראלית העכשווית הפכה להיות פסקול סתמי וחיוור שמלווה אותנו בדרכנו לעבודה או במהלך הג’וגינג, מלטף את אוזנינו באותם צלילים מוכרים ואינו טורד את מחשבותינו. מוסיקאים אינם מבקשים עוד לעורר חשיבה ביקורתית כי אם לטשטש ולהרדים. הם אינם מבקשים עוד לחדש ולשנות כי אם לישר קו עם הזרם המרכזי ולהגיע לקהל הרחב באמצעות המוּכּר, הטריוויאלי והנעים. אותם פסטיבלים של שלום ואהבה פינו את מקומם להפקות ענק בחסות תאגידים שכל עניינם באמנים כמקדמי מכירות. רעיון השלום והאהבה הוחלף ברעיון הצריכה, תרבות המוסיקה – בתרבות הסלבס. העידן הרב-ערוצי ותרבות הרייטינג מגייסים את עולם המוסיקה לשירות הפרסום והמיתוג ויוצרים האחדה של סגנון ותוכן. אמצעי התקשורת המסחריים מעודדים תרבות פופולרית אשר פונה למחנה המשותף הרחב ביותר והנמוך ביותר, מרוקנים את התרבות המוסיקלית מתוכנה והופכים אותה לכלי שרת למטרות רווח בלבד. מספיקה הצצה חטופה בערוץ 24, ערוץ המוסיקה הישראלית, בכדי להבין במה מדובר: רב השירים נשמעים אותו הדבר, המוסיקה מתבססת על גימיקים צורניים של הפקה, הטקסטים מדברים ברובם על אותם נושאים שחוקים שבינו לבינה ואילו הקליפים נראים ברובם כמו פרסומת להלבשה תחתונה. זהו מסע יחסי ציבור אחד גדול אשר נקטע אך ורק לשם יציאה לפרסומות.

רוקרים פרועים הבועטים בממסד וראפרים זועמים המקללים ומגדפים יש לנו בשפע. רובם אינם יותר מדמויים שיווקיים ריקים מתוכן אשר בחרו בדרך הפרובוקציה כאקט מקדם מכירות. המוסיקאי הישראלי החדש לובש חליפת עסקים ועוסק ביחסי ציבור. הפזמונאי הממוצע הוא קופירייטר במשרה מלאה העוסק בתפירתן של קלישאות חבוטות וסיסמאות משומשות לכדי טקסט . תרבות המוסיקה הישראלית כבר איננה מייצרת אמנים מסוגם של שלום חנוך, מאיר אריאל, אהוד בנאי ומיכה שטרית. ערב רב של כוכבנים ליום אחד, זמרות מזות רעב ומאופרות בקפידה, ראפרים נלעגים ועוד כל מיני יצירי כלאיים, יוצאי חלציו של ערוץ שתיים ונספחיו, עטים עלינו מדי יום ביומו ומאביסים אותנו באין ספור מלודיות מלטפות וצפויות ובמילים אשר חוזרות על עצמן שוב ושוב אך אינן אומרות דבר. מעטים הם השירים אשר מנסים לפרוץ את מעגל הציניות של חיינו ולעורר מאזיניהם לכדי מחשבה אמיתית.

תרבות ה"פוליטקלי קורקט" השתלטה גם על עולם המוסיקה הישראלית. מוסיקאים חוששים להיות מזוהים עם צד כזה או אחר שמא יאבדו את חיבתו של חלק מן הקהל. מיעוטו של קהל צרכני המוסיקה בישראל וקשיי פרנסתו של המוסיקאי הישראלי הממוצע משפיעים גם הם על חוסר הנכונות לגעת בטאבויים חברתיים או בנושאים רגישים במיוחד הנתפסים בעיני הציבור כ"פרות קדושות".

אותו מוסיקאי בחליפת עסקים הינו יציר כפיו של עידן פוסט מודרניסטי אשר בז לכל מה שלא ניתן למששו או לתרגמו לכדי רווח חומרי. הוא רואה בעיסוקו כמקצוע ולא יותר מכך. אין לו דבר וחצי דבר עם המורשת הארוכה של מוסיקאים ואמנים אשר ראו במוסיקה דרך תקשורת ייחודית בין אנשים המאפשרת ליצר עולם טוב יותר, והם עצמם מגיניה ושומריה של הרוח האנושית והמחשבה המשוחררת.

עידן האידיאלים היפים עבר מן העולם ועידן הציניות השתרר. את הערכיות החליף האופורטוניזם, את הסולידאריות החליפה, הקומבינה, עם-הספר נהיה עם-הכסף. אנשים נעים במעגלים ללא כיוון, ללא מצפן וללא תקווה. ויתרנו על החלום לכונן חברה שפויה וצודקת, השלמנו עם המלחמה הבאה. איננו מאמינים כי יש עוד בכוחנו לשנות. אנו מקשיחים את עורפנו לנוכח עוולות המלחמה, מסיתים את מבטנו מן הילד הרעב ומתחפרים עמוק יותר במחילותינו – בורחים אל מסך הטלוויזיה המרצד. אנו סותמים את האף אל מול מפלס השחיתות הגואה, שותקים וממשיכים הלאה, מנסים להשתלב בכללי המשחק החדשים. את הזעם והתיסכול שהצטבר בנו אנו מתעלים לשופינג, למשחקי הכדורגל ולסתם אלימות מילולית או פיסית. במנהיגנו כבר מאסנו והגנרלים איכזבו אותנו. ציבור הסטודנטים, אותו כר גידול לתנועות חברתיות בעולם, עסוק בהשגת תארים. אנו עוטים על עצמנו שכבה עבה של אפאטיות המאפשרת לנו לקיים בריאות נפש יחסית. איבדנו את היכולת לחוות את המציאות באופן ישיר ואותנטי וללא תיווכם של אמצעי המדיה. החברה הישראלית מפולגת ומנוכרת מעצמה. הוויכוח הציבורי והביקורת המושמעים חדשות לבקרים מעל גלי האתר ובתקשורת הכתובה הפך כבר לסוג חולני של בידור טלוויזיוני או עיתונאי ואינו מצליח לעורר רגש או דחף לעשייה. צריך ליצור דרך חדשה להגיע אל האנשים. המוסיקה יכולה לעשות זאת.

גיתה אמר כי המוסיקה משמשת כמתורגמן למה שאינו ניתן להעבירו בדיבור. ואכן, לצלילים יש כוח מאגי על הנפש. הם עוקפים את הרציונל ונוגעים בנימי נפשנו ולמלים המולחנות יש כוח גדול פי כמה והן חודרות אל מתחת לעור ואל התת מודע.

המוסיקאי הישראלי הפופולארי הוא מנהיג דיעה. קולו נשמע ברדיו יותר מקולו של ראש הממשלה. שיריו נחרטים בתודעה יותר מנאומיהם ודבריהם של הפוליטיקאים. צעירים רואים בו מודל לחיקוי וגומעים בשקיקה כל מלה היוצאת מפיו. יש לו אפשרות אמיתית להשפיע. יש לו אפשרות יחידה במינה להביע מסר חוצה מעמדות, עדות, דיעות וסקטורים. להגיע לאנשים דרך הרגש ולהדליק בהם את אש השינוי.

Share on Facebook