לשלוש ההצעות "לרפורמות כלכלית-חברתיות" שהגיש האוצר אתמול יש מכנה משותף אחד: החלשת העובדים וארגוניהם. הנהגת פנסיית חובה, העלאת שווי השימוש ברכב והנהגת מס הכנסה שלילי פוגעים ישירות באפשרות העובדים לקדם את הזכויות שלהם. האומנם? הרי לכאורה אלה הצעות הבאות לקדם את העובדים ואת רמת החיים שלהם. הנהגת פנסיית חובה, לאחר הפרטת קרנות הפנסיה של העובדים, היא לעג לרש. מדובר בסך הכל בניסיון לחסוך כספים המוזרמים מן אוצר המדינה אל הביטוח הלאומי כדי לשלם את דמי הבטחת ההכנסה הגוברים מדי שנה. זאת, בעקבות העמקת העוני. העלאת שווי השימוש ברכב לא תפגע במנהלים הנוסעים במכוניות יוקרה (אלה יגלגלו את עלות המס על עסקיהם) אלא בטכנאים ובנותני שירותים שונים שכלי הרכב שבידם הם חלק בלתי-נפרד מאופי עיסוקם. מס הכנסה שלילי מיועד לתת מתנה נוספת למעסיקים האמורים להיות צינור ההזרמה של הטבות המס. במקום להעלאות את שכר המינימום (כ-40% מן השכירים במדינת ישראל משתכרים עד שכר מינימום) או לחזק את מערך הקצבאות של הביטוח הלאומי, הממשלה רוצה להחלישו, על ידי הפעלת רשויות המס במקום הביטוח הלאומי. מטרת הפטור המוצע לדמי ביטוח לאומי או הפחתת מס הבריאות לבעלי שכר נמוך היא ברורה: לשחוק מנגנוני רווחה הפועלים על בסיס אוניברסלי במטרה לחסלם או להפריטם.
במשך שנים רבות ניסו ממשלות הליכוד והאחדות הלאומית לחסל את מערך העבודה המאורגנת בישראל. עתה, ממשלת קדימה, העבודה וש"ס מוסיפות לצעוד באותו נתיב. זהו יעד אסטרטגי של בעלי ההון בישראל ונציגיהם בהנהגות המפלגות הגדולות. בעלי ההון יודעים היטב שהנוסחה היא "פחות איגודים פירושו יותר רווחים". מחקר שפירסם באחרונה מכון ון ליר (התוכנית לכלכלה וחברה) "האיגוד המקצועי וגידול האי-שוויון הכלכלי בישראל, 2003-1970″ רק מאשר עובדה זו – הידועה לכל פעיל במקום עבודה.
מחקר ראשון מסוגו זה שנערך על ידי טלי קריסטל, ינון כהן וגיא מונדלק, בחן את סוגיית העמקת הפערים ברמות השכר בישראל לאורך הדור האחרון. במונחים כספיים מאז 1985 עלה שכרו הממוצע של העשירון העליון מ-93 שקל לשעה ל-128 שקל לשעה (מחירי 2003). של העשירון התשיעי מ-57 שקל לשעה ל-68 שקל לשעה. לעומת זאת, בשני העשירונים התחתונים העלייה בשכר בערכים מוחלטים היא מזערית יחסית: מ-17 שקל לשעה ל-20 שקל בעשירון השני ומ-12 שקל ל-16 שקל בעשירון התחתון. ומי הם אותם עובדים המועסקים בשכר נמוך במיוחד? מהמחקר עולה כי עובדים אלה הן נשים, ערבים, עולים חדשים, שכירים עם השכלה של פחות מ-12 שנות לימוד ושכירים המתגוררים בדרומה ובצפונה של ישראל.
בשני העשירונים העליונים של השכירים (בחמישון העליון), הגברים האשכנזים מיוצגים פי ארבעה מאשר בחמישון התחתון (שני העשיורנים הנמוכים). אבל גם גברים מזרחים ונשים אשכנזיות מיוצגים יותר בחמישון העליון לעומת החמישון התחתון – אף כי לא באותו יחס כמו גברים אשכנזים. גברים ערבים, עולים ונשים (בייחוד נשים ערביות, מזרחיות ועולות) כמעט שאינם מיוצגים בחמישון העליון, בשעה שהנתח הכולל של חמש קבוצות אלה בעשרים אחוז בעלי השכר הנמוך במשק הוא כשני-שלישים. חרף העובדה שמהגרי העבודה משתכרים שכר נמוך, והם מהווים כעשירית ממעמד העובדים בישראל, הם לא "נספרים". מהגרי העבודה לא נכללים בנתונים על התפלגות השכר בישראל.
לדברי המחברים, "הממצאים מצביעים על תפקידו החשוב של שוק העבודה בכינון אי-השוויון בחברה". כלומר, אי-שוויון אינו נובע רק משיעור המובטלים הגבוה יחסית, או משיעור השתתפות נמוך בשוק העבודה. גם כאשר בוחרים את אוכלוסיית השכירים בלבד, אי-השוויון בהכנסה גדל ו הולך עם השנים.
העמקת פערים – מדוע?
מאז שנות ה-70 של המאה שעברה חלו תמורות מרחיקות לכת במערכת יחסי העבודה בישראל וביחס בין עבודה להון. התמורה המרכזית היא ירידה חדה בשיעור השכירים החברים באיגודים מקצועיים מ-79% ב-1981 לכ-43% כעבור שני עשורים. באותן השנים נשחקה מדיניות השכר הכלל-ארצית שהושתתה על מו"מ ארצי בין המדינה, ארגוני המעסיקים וההסתדרות; בוטלו הסכמי תוספת השכר הכלל-ארציים, פחת שיעור ההסכמים הקיבוציים אשר הורחבו למגזר העובדים הלא מאוגדים ופחתו העדכונים של הסכמי העבודה הענפיים. יחד עם זאת, עלה מספרם של ההסכמים הקיבוציים המפעליים, מה שגרם לפיצול כוחו של מעמד העובדים.
מחברי המחקר בחנו את רמות האי-שוויון בשנים 1970, 1978, 1988 ו-1996 בחמש קבוצות של תעשיות במגזר הפרטי – גומי ופלסטיק, מתכת, חשמל ואלקטרוניקה, בניין, יהלומים ומזון. בין השנים 1970 ל-1978 נקבע שכרם של העובדים בחמשת הענפים האלה על ידי הסכמים ארציים כלל-ענפיים. ואכן, רמות אי-השוויון בכל הענפים היו דומות. ב-1978 הוחלף ההסכם הענפי בתעשיות הגומי והפלסטיק בהסכמים מפעליים, אך בשאר הענפים המשיכו להתקיים ולהיחתם הסכים ענפיים כלל-ארציים. כעבור 11 שנים גדלה בצורה ניכרת רמת האי-שוויון בשכר בענף זה לעומת שאר התעשיות. לאחר 1988 לא נחתמו עוד הסכמים ענפיים בתעשיות המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, אך המשיכו להיחתם הסכמים בשאר הענפים. באופן לא מפתיע עלתה רמת אי-השוויון מחדש בשני ענפי תעשייה אלה.
בחינה דומה ברמה הבינלאומית עולה כי במדינות קפיטליסטיות בהן יש מספר גדול של עובדים החברים באיגודים מקצועיים, ואיגודים אלה דואגים לחידוש הסכמי עבודה כלל-ארציים (בניגוד למדיניות ההסתדרות בישראל בשני העשורים האחרונים) רמת השוויון בשכר נשמרת וגם רמת החיים של העובדים היא גבוהה – כך בהולנד, בבלגיה, גרמניה, שבדיה ובדנמרק. מדינות בהן מספר העובדים המאוגדים יורד והולך וההסכמים הנחתמים הם לרוב הסכמים מפעליים, כדוגמת ארה"ב ואנגליה, רמת האי-שוויון גוברת. בארה"ב למשל, בין השנים 1996-1973 נרשמה עלייה ברמת השכר בשני העשירונים העליונים אבל רוב העובדים סבלו מהרעה בשכרם, כאשר העובדים הנמצאים בתחתית סולם השכר סבלו מן ההרעה הגדולה ביותר.
לדברי מחברי המחקר, לשיעור התארגנותם של העובדים בארגוני עובדים השפעה ישירה על אי-השוויון, וזו השפעה כפולה. ראשית ככל שיש עובדים מאורגנים רבים יותר, אזי כוחו של האיגוד המקצועי חזק יותר וביכולתו להגדיל את נתח השכר מן התוצר. במלים אחרות: מעמד עובדים מאורגן יכול להתמודד עם אופן חלוקת ההכנסות על ידי צמצום רווחי העתק של בעלי ההון ובעלי המפעלים – לטובתם! יחד עם זאת, הגדלת חלקם של קבוצות שכירים עשויה לשפר גם את מצבו של כלל המעמד. לשיעור התארגנות גבוה, באופן המאגד קבוצות שכירים חזקות וחלשות תחת קורת גג ארגונית אחת, יש השפעה על מדיניות האיגוד, כך שהאיגוד חייב בחלוקה שוויונית בין השכירים של השכר כתוצאה מן המאבקים.
שנית, התאגדות העובדים בארגונים קשורה באופן ישיר לאפשרות לארגן מקומות עבודה – בייחוד ברמה המפעלית. ככל שיהיו מפעלים ומקומות עבודה מאורגנים רבים יותר, כך הדבר יקרין על כלל מערך השכר וחלוקת ההכנסות. וזו בדיוק הכוונה של האוצר: להחליש עד כמה שניתן את נציגות העובדים, על מנת שבעלי הון ימשיכו לצבור הון על העבודה השכירה. במלים פשוטות: יד רוחצת יד.
המאמר של ד"ר דוידי חשוב מאוד, אבל נשאלת השאלה איפה ההסתדרות בכל העניין? וזו אינה שאלה אקדמית. הרי ד"ר דוידי הוא חבר הנהגת ההסתדרות מטעם חד"ש.
צריך קצת יותר הסברים:
"הנהגת פנסיית חובה, לאחר הפרטת קרנות הפנסיה של העובדים, היא לעג לרש. מדובר בסך הכל בניסיון לחסוך כספים המוזרמים מן אוצר המדינה אל הביטוח הלאומי כדי לשלם את דמי הבטחת ההכנסה הגוברים מדי שנה. זאת, בעקבות העמקת העוני."
מצטער לא ברור. האין פנססית חובה – חובה על המעסיקים להפריש כספים לטובת העובדים? איך זה חוסךהזרמת כספים מהמדינה לביטוח לאומי? ולמה הזרמה כזו טובה?
מס הכנסה שלילי מיועד לתת מתנה נוספת למעסיקים האמורים להיות צינור ההזרמה של הטבות המס. במקום להעלאות את שכר המינימום (כ-40% מן השכירים במדינת ישראל משתכרים עד שכר מינימום) או לחזק את מערך הקצבאות של הביטוח הלאומי, הממשלה רוצה להחלישו, על ידי הפעלת רשויות המס במקום הביטוח הלאומי. מטרת הפטור המוצע לדמי ביטוח לאומי או הפחתת מס הבריאות לבעלי שכר נמוך היא ברורה: לשחוק מנגנוני רווחה הפועלים על בסיס אוניברסלי במטרה לחסלם או להפריטם.
מה אגיד לא ברורץ האם הטענה היא שכספי "מס ההכנסה השלילי" לא יגיעו לעובדים אלא ישעצרו אצל המעסיקים? האם מס הכנסה שלילי פרושו שהעובד לא ישלם ביטוח לאומי וביטוח בריאות? מה רע בזה? האם הטענה שבכך זכותיו בביטוח הלאומי והבריאתי יפגעו.
בכדי להלחם בהון צריך להיות ברורים
אני דווקא סבורה שהמאמר הוא מעניין ומצטרף לשאלה הנשאלת: האם ראשי ההסתדרות קוראים או מעויינים בגלל לקרוא מה שמפרסם אחד מחברי ההנהגה, שהיה גם אחד מראשי מערכת "דבר", אותו עיתון שההסתדרות הקימה ודאגה לחסלו (ע"ע חיים רמון) ברגע שהעיתון התחיל לגלות עצמאות רעיוניות ופוליטית.