מזה כמה שנים שאני מפקפק בסוג ההגנה על זכויות האדם מבית מדרשו של "המרכז הקליני משפטי לזכויות האדם", שבראשו עומד עו"ד יובל אלבשן. כמי שרואה את המאבק למען שוויון כמאבק מעמדי וכמאבק בו אנו תופסים את המקום השוויוני יותר בפוליטיקה של הזהויות, המאבק לזכויות אדם בנוסח הליברלי של אלבשן לא נראה לי במיוחד. נכון שניתן להשתמש, ויש גופים המשתמשים, בכלי של זכויות האדם באופן רדיקלי יותר, אבל חשוב להבחין בין העיוותים שיוצרת הגישה הליברלית לזכויות האדם לגישה הרדיקלית. ובעניין זה, אני מעדיף להיתלות כאן בשני אילנות גבוהים. העיתונאי גדעון ספירו כתב מכתב ליובל אלבשן לרגל הענקת אות "פועל צדק" לאהרן ברק הנשיא הפורש של בית המשפט העליון, על ידי המרכז הקליני הנ"ל. אני מביא כאן את המכתב כלשונו, בהסכמתו של ספירו. ובנוסף כדאי לקרוא את מה שכתבו על הפירוש של אהרן ברק לחוק חופש העיסוק, בספרם של יואב פלד וגרשון שפיר: "מיהו ישראלי: הדינמיקה של אזרחות מורכבת" (בסעיף, "המהפכה החוקתית" וזכויות חברתיות, ע’ 316).

להלן מכתבו של גדעון ספירו:

לכבוד עו"ד יובל אלבשן
המרכז הקליני משפטי לזכויות אדם
הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית
הר הצופים, ירושלים 26 בינואר 2007

שלום רב,
בעיתון "הארץ" (4.1.2007) פורסמה ידיעה מאת רותי סיני לפיה העניק המרכז הקליני משפטי לזכויות אדם את האות "פועל צדק" לאהרן ברק, הנשיא הפורש של בית המשפט העליון. ועדת הפרס בראשותך כתבה כי "אהרן ברק הוא מודל לחיקוי, באופן בו השתמש במשפט לתיקון החברה בישראל".

כחבר אמנסטי אינטרנשיונל והאגודה לזכויות האזרח בישראל אני מבקש למחות על השימוש הציני שנעשה על ידך והמרכז בראשותך במונחים בעלי משמעות ומחויבות כמו צדק וזכויות אדם.

אתה כנראה שכחת כי זכויות אדם וצדק הינם מושגים אוניברסליים ולא שבטיים-לאומניים.

אהרן ברק הוביל בשנות כהונתו בבית המשפט העליון את הפסיקות שאישרו את פשעי המלחמה של ישראל בשטחים הכבושים. אין נבלה שלא זכתה לברכתו השיפוטית, החל מירי על אוכלוסייה אזרחית, המשך בהוצאה להורג ללא משפט ("סיכול ממוקד" בשפת הכיבוש), עבור להריסת בתי משפחות שלא חטאו, שוד אדמות העם הפלסטיני, בניית התנחלויות (פשע מלחמה לפי אמנות רומא וג’נבה), מעצרים מינהליים, רדיפת סרבני כיבוש, הגנה על חומת האפרטהייד, הצבת מחסומים, עינויים (כן, בחסות פסק הדין שכביכול היה נגד עינויים, השאיר ברק פתח נדיב להמשכם בדמות "הגנת הצורך" או "פצצה מתקתקת") וכלה בשיטות נוספות של ענישה קולקטיבית מידי צבא הכיבוש הישראלי, פרי הדימיון היוצר של הקולוניאליזם הישראלי.

את כל הדברים האיומים האלה הצדיק ברק בנימוק של "דמוקרטיה מתגוננת", שימוש אורווליאני למציאות של קולוניאליזם גס, ברוטלי ותוקפני.

למרבה הצער והאכזבה, ועדת הפרס סברה כי פסיקות שפוגעות בזכויות אדם ומגבות פשעי מלחמה, משעה שהן מכוונות נגד פלסטינים, אינן בגדר הפרות, והשופט הפושע הוא בכלל צדיק הזכאי לכבוד ויוקרה של רודף צדק ומגן על זכויות אדם. מי יגול עפר מעיניך, החבר ק.

למה הדבר דומה? לקליניקה שהתגדרה בתואר של הגנה על זכויות אדם במשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, שהיתה מעניקה לשופט לבן "אות צדק" על פעילותו למען האוכלוסייה הלבנה, תוך התעלמות מההתעללות וההתעמרות באוכלוסייה השחורה, לה נתן גיבוי משפטי בפסיקותיו.

גם בתחום תיקון החברה בישראל גופה, מותר להציב סימני שאלה באשר למחויבותו של ברק לצדק וזכויות אדם. הוא היה מגנם של בעלי ההון, וסירב לעתירה שביקשה לקבוע את כללי זכויות האדם במישור הכלכלי-חברתי.

נכון שבישראל שוחרי זכויות אדם לא מתגוללים ברחובות, הם מיעוט קטן, אבל קיים. יש מועמדים ראויים לאות "פועל צדק" בקרב פרקליטים ושאינם פרקליטים, החדורים מחויבות אמת לזכויות אדם, ופועלים במסירות וללא לאות להגנתן.

למרבה הבושה בחרת להסתופף תחת מטריית קונסנזוס הכיבוש ולהיבלע לתוך סינדרום החנופה האופנתי בימים אלה לאהרן ברק.

ככה זה כאשר "לא סופרים" את הפלסטינים כמי שזכאים לזכויות אדם.

יותר משתרם ברק "לתיקון החברה בישראל", הוא הפך שותף בכיר להפיכת החברה הישראלית לאלימה, גזענית, שולטת על עם אחר, סוחרת בבני אדם, חברה המחבקת את עשירייה ומתנכרת לענייה, בה הפער בין עשירים לעניים הוא הגדול בעולם המערבי.

חשוֹב מחדש על כל העניין. עוד לא מאוחר. אתה יכול לחזור בתשובה. עצתי לך כי תכנס שוב את ועדת "פועל צדק" ותחליטו על שלילת הפרס מאהרן ברק. תנמקו זאת בערפול זמני שבגינו לא הייתם מודעים לשלל פסיקותיו הביריוניות בתחום הפרות זכויות אדם וגיבוי פשעי מלחמה, אולם עתה, משהוסבה תשומת ליבכם לכך, אתם מעבירים את הפרס למועמד או מועמדים שהוכיחו את מחויבותם למען זכויות אדם בפעילות שחוצה גבולות לאומיים, דתיים, מגדריים וגיאוגרפים.

אנא, העבר מכתב זה לחברי הוועדה ולאנשי הסגל והסטודנטים הפועלים במסגרת הקליניקה.

בברכה, גדעון ספירו

העתקים: עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי, האגודה לזכויות האזרח
אמנון וידן, מנכ"ל אמנסטי ישראל
רותי סיני, עיתון "הארץ"

עד כאן מכתבו של גדעון ספירו. והנה מה שכותבים שני מחברי הספר, יואב פלד וגרשון שפיר, על פרשנותו של אהרן ברק:

"שני חוקי היסוד מ-1992 היטו עוד יותר את הכף במאזן הזכויות לטובת זכויותיהם של המעסיקים ובעלי הקניין" (שם. ע’ 317). הפירוש שנתן השופט ברק לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בנוגע להגנת הזכות לקניין פרטי, נשענת על ערך האוטונומיה האישית. הבעלות על קניין היא תנאי למימוש האוטונומיה. גישה כזו מעניקה עדיפות לשימורו של משטר הקניין הנוכחי על פני זכותו של כל אדם לבעלות על קניין כלשהו ובכך משמרת את המצב הקיים (במקום לנסות ולשנות את המצב בשל הגנה על אותם ערכים). וכך, למשל, הפרשנות הזאת נותנת לגיטימציה להפרת זכויות הקניין של פלסטינים שרבות מאדמותיהם הופקעו.

בנוגע לחוק השני, חוק יסוד: חופש העיסוק. חופש העיסוק יכול להתפרש גם כהגנה על זכות העובד להיות מועסק (הגנה מפני אפליה על רקע מוצא, לאום, מגדר או פיטורים שרירותיים), אבל אצל ברק מקבל החוק פרשנות אחרת: "חופש העיסוק אינו הזכות להיות מועסק, אינו הזכות לעבוד ואינו הזכות שלא להיות מפוטר מהעבודה. חופש העיסוק הוא החופש להעסיק או שלא להעסיק", (שם. ע’ 317). לפי פרשנותו של ברק התחרות החופשית היא שעומדת ביסוד חופש העיסוק ועליה צריכה המדינה להגן.

וכך, לפי הפרשנות של ברק, לא זו בלבד ששני החוקים הללו אינם מגינים על זכויות העובדים, אלא מעמידים בסכנה זכויות כגון חופש השביתה. וזאת משום שברק מטיל ספק ביכולתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו להגן על זכות השביתה, ומנגד ניתן להשתמש בזכות הקניין שבחוק להתנגד לזכות השביתה. העובדים היו מוגנים יותר במצב שלפני חוקי היסוד האלה, כאשר השיטה של "צווי הרחבה" (צווים שנתנו תוקף חוקי, והרחיבו הסכמים קיבוציים בין ההסתדרות למעסיקים ולמשק כולו או לענף תעשייתי שלם). צווי ההרחבה במקורם, נשענו על "שיח האזרחות הרפובליקני", שלפיו העובדים זכאים לזכויות בשל תרומתם לכלל (לבניין הארץ, למדינה, ליישוב וכו’).

על מתן הפרס לשופט אהרן ברק על ידי המרכז הקליני משפטי לזכויות האדם בראשות יובל אלבשן אפשר רק לומר: אמור לי מי הם גיבורך ואומר לך מי אתה.

Share on Facebook